קמפיין לאומי קארד / צילום: יחצ - אורן דאי
1. ההיסטוריה תמיד חוזרת, גם אם בחרוזים. המשפט הזה מתאים מאוד למה שקרה ויקרה עם השלמת עסקת מכירת חברת כרטיסי האשראי לאומי קארד לקרן ורבורג פינקוס. והכוונה להיסטוריה של ועדת בכר, שחוזרת כמעט בצורה זהה גם ברפורמת שטרום. זה מדהים איך כל המאפיינים דומים: התיאוריות על הפרדת נכסים מהבנקים כדי לגרום לתחרות בתחום הבנקאי - אז קופות גמל וקרנות נאמנות, היום חברות כרטיסי אשראי; המכירה המהירה והרווחיות של הבנקים את הנכסים המופרדים; הדיבורים היפים על הצרכן, שזה לטובתו, שזה בשבילו, שזה למענו - כדי שיקבל שירותים יותר טובים ויותר זולים; העובדה שאף שחקן זר פיננסי, לא קרן השקעות, לא רכשו את הנכסים שהרגולציה שמה על המדף. והעובדה המצערת מכולן: שגם בוועדת בכר התברר שכל המילים הגבוהות על טובת הצרכן התנפצו במציאות (הצרכן רק יצא נפסד ואלמלא הרגולציה על הגבלת דמי הניהול בקופות הגמל יותר מאוחר, "חגיגת" ההפסד הייתה נמשכת לעד), וזה גם מה שיקרה ברפורמת שטרום - ועסקת לאומי קארד היא ההוכחה הטובה ביותר לכך.
קרן ורבורג פינקוס היא קרן השקעות ותיקה עם תיק השקעות בסקטור הפיננסי, היא קרן השקעות מהגדולות בעולם, אבל היא הכל חוץ מדבר אחד: היא לא משקיע אסטרטגי ולא יכולה להיות כזה. היא קרן שהמטרה שלה היא אחת ויחידה: לעשות סיבוב כמה שיותר מהיר וכמה שיותר רווחי. ההצהרות הפופוליסטיות והדי מגוחכות של שר האוצר כחלון על "שחקן חדש שיחולל תחרות בענף" ועל "שבירת מונופול הבנקים", "התחרות תטיב עם העסקים הקטנים שסובלים ממחנק אשראי", לקוחות מעולם האשליה והדמיון והרבה פחות מעולם המציאות. אני בטוח שאפילו כחלון לא מאמין לכל הססמאות הללו, אבל זה מסתדר מצויין עם הקמפיין האגרסיבי שלו במודעות בעיתונים ובשלטי חוצות. זה מה שקורה כשריח הבחירות מרחף באוויר.
כמובן שגם משקיע אסטרטגי רוצה להרוויח, אבל לו יש לפחות קצת אורך רוח. ורבורג פינקוס רוצה לעשות סיבוב כפי שעשתה אייפקס בתנובה ובבזק, וכמו שניסתה ולא ממש הצליחה בפסגות, בית ההשקעות הגדול בישראל. במצב עניינים כזה, הצרכן יוצא רק נפסד. החזרת השקעה יכולה להיעשות בכמה צורות או בשילוב של כולן: התייעלות פנימית הכוללת בקרה על הוצאות וגם פיטורי עובדים, העלאת מחירי השירותים לצרכן וגם התרחבות לתחומים רווחיים אחרים, אם זה אפשרי. אייפקס עשתה את שני הדברים הראשונים בתנובה ובבזק (יחד עם חיים סבן ומורי ארקין) והתמזל מזלה גם לנצל את בועת הנדל"ן כדי לממש נכסים של החברה (במקרה של תנובה) - ואז מכרה במחיר מופקע את החברות לסינים (תנובה) ולשאול אלוביץ (בזק) - בלי לשלם אגורה אחת של מס בישראל כיוון שהיא חברה זרה. היא ניסתה לעשות זאת בפסגות, אבל נתקלה בשוק הרבה יותר תחרותי וברגולציה שנזכרה לתקן את עיוותי ועדת בכר. גם ורבורג פינקוס רוצה לעשות כמנהג אייפקס, לכן לא צריך להתפלא אם תוך זמן קצר נראה העלאת עמלות או העלאת ריביות לצרכנים.
הדבר הכי עקום בעסקה הזו היא שכל הסיסמאות על תחרות של כחלון וגם של בנק ישראל התרוקנו מתוכן ברגע שבנק לאומי, באמצעות חברת הבת שלו, קיבל אופציה לרכוש 20% מלאומי קארד ועשוי לממש אותה אחרי הסגירה הרשמית של העסקה. איזה מן דבר זה ששני גופים שאמורים להתחרות אחד בשני הופכים להיות שותפים מיד אחרי העסקה? והאם בנק ישראל עומד לאשר את מבנה העסקה העקום הזה ולמעשה לירות לעצמו ברגל? ברור שבנק לאומי ו-ורבורג פינקוס מעוניינים מאוד בשותפות הזו: לא נפריע אחד לשני, לא ממש נתחרה אחד בשני, נהיה נחמדים האחד לשני. בטח, שותפות על גבו של הצרכן ועל גבן של כל הסיסמאות שיצאו מיד עם פרסום העסקה בהודעות לעיתונות של כל הצדדים המעורבים בה.
2. אם יש דבר אחד ששני הבנקים גדולים בישראל, הפועלים ולאומי, אוהבים לעשות זה לזה "לעקוץ" אחד את השני, כמובן שבחדרי חדרים, לא לציטוט ולא לייחוס. אני מניח שרקפת רוסק עמינח, מנכ"לית לאומי, מתמוגגת עתה מנחת. לא רק בגלל שחתמה על עסקה טובה מבחינת לאומי, אלא גם בגלל שעשתה זאת לפני הפועלים - ויותר חשוב מכך: הציבה רף גבוה לפועלים למכירת ישראכרט. בעוד בבנק הפועלים מתחבטים עדיין בשאלה איך להיפרד מישראכרט - בהנפקה, בדיבידנד בעין או במכירה לקרן השקעות בדומה ללאומי קארד - בנק לאומי חתך עניינים. הוא השיג שווי של 2.5 מיליארד שקל ללאומי קארד, והמחיש לבנק הפועלים שרעיון הדיבידנד בעין הוא רע מאוד לבנק ובעיקר טוב לבעלי המניות שלו. רעיון הדיבידנד בעין, שמקודם בעיקר על-ידי אפרת פלד, נציגתה של שרי אריסון והאישה החזקה בבנק, איננו צריך להיות בכלל על השולחן וחבל שהפיקוח על הבנקים לא מאותת לבנק הפועלים על כך.
3. ד"ר חדוה בר, המפקחת על הבנקים, תולה תקוות רבות בפוטנציאל התחרותי של חברות כרטיסי האשראי המופרדות מהבנקים. היא מקווה שהן יתרחבו לתחום הענקת האשראי לעסקים קטנים ובינוניים. הלוואי שתקוותיה של בר יתגשמו, אך אני ממליץ לה לקרוא את כתבת השער בבארונ'ס, השבועון הפיננסי הנחשב מאוד, לפני שבוע. מתברר שלהיט ההשקעות של השנים האחרונות בארה"ב של גופי ההשקעה למיניהן הוא לא הון סיכון, לא נדל"ן או השקעות אלטרנטיביות. האופנה החדשה קיבלה דחיפה אחרי המשבר הפיננסי העולמי לפני כעשור והיא אופנה עתיקת יומין: הלוואות. ההלוואות הישירות של גופי ההשקעה הן לאותם עסקים שנמצאים מתחת לרדאר של הבנקים, שזה עדיין לב עיסוקם, הן בגלל שמדובר בעסקים קטנים מדי עבור הבנקים או מסוכנים מדי. בארה"ב, על-פי הכתבה, מדובר בהלוואות שנעות בין 10-250 מיליון דולר לתאגידים שרווחיהם נעים בין 50-100 מיליון דולר (רווחי EBITDA). בשנה שעברה, למשל, גוייסו כ-107 מיליארד דולר לכל המשפחה הזו שנקראת "חוב פרטי", שזה כולל גם קרנות המתמחות בחוב במצוקה והלוואות להון סיכון - שאינן קשורות להלוואות ישירות לעסקים בינוניים.
בהשוואה לארה"ב, מדובר באותו שוק שעליה ד"ר בר מדבר ומטפחת בו תקוות: מגזר העסקים הקטנים והבינוניים, שוק שבדרך-כלל לא נגיש לבנקים, למרות שהבנקים עצמם עושים מאמץ גדול בזמן האחרון להיות נגישים אליו. על-פי בארונ'ס, אופנת ההשקעות הזו כוללת קרנות פרייבט אקוויטי, קרנות גידור, חברות ביטוח, מנהלי השקעות מסורתיים וחברות השקעות ענק כדוגמת בלקרוק. מתברר שזה גם משתלם: קרנות השקעה המתמחות במימון ישיר הניבו כ-20% תשואה למשקיעים בשנה האחרונה בהשוואה לממוצע של 13% ב-3-5 השנים האחרונות.
אלה החדשות הטובות, החדשות הרעות הוא שבארונ'ס מזהיר מהשלכותיו: יש עוד יותר כסף על פחות מדי עסקאות (טובות). שבגלל הכסף הרב והתחרות על עסקאות טובות הקרנות לא דורשות את הריביות והבטחונות המתאימים שיפצו על הסיכונים. ויש עוד בעיה: מדובר בהלוואות לא שקופות (כמו ההלוואות הפרטיות של המוסדיים בישראל), ולכן קשה להעריך איכות הלוואות הללו ולהעריך את הנזק שלהן, אם ישנו כזה. ברור גם שכמו בכל מחזור עסקי, גם אפשרות של האטה כלכלית, לא תיטיב עם הקרנות הללו כי שיעורי חדלות הפירעון בדרך-כלל עולים ואיתם ההפסדים למלווים.
לכן, אפשר בהחלט לטפח תקוות. רק צריך להיזהר שהמציאות לא תטפח על פניהן.
4. ד"ר בר גם מטפחת תקוות בנוגע להתפתחויות הטכנולוגיות בתחום הבנקאות, ופה היא צודקת לחלוטין. הטכנולוגיה, היא אומרת שוב ושוב, משנה באופן דרמטי את העולם הפיננסי, וזה אכן קורה. המודלים העסקיים בעסק הכי ותיק של הלוואות ותשלומים הולכים ומתערערים, אולי באיטיות, אבל מתערערים. ד"ר בר מביאה דוגמאות מסין, בה עולם התשלומים עבר לסמארטפונים, כאשר אנשים יוצאים מהבית ללא ארנק. התוצאה היא שהקדמה הטכנולוגית מייצרת מתחרים חדשים לבנקים, וחברות טכנולוגיה הפכו לפלטפורמות פינטק שמהוות תחליף לבנקים וכוללים שירותים כמו תשלומים, ביטוח, הלוואות ועוד. כל זה מתחבר לתקוות של בר בנוגע לעסקים זעירים, אלה שהתקשו לקבל אשראי בעבר.
היא מביאה כדוגמאות את עליבאבא שהתחילה במסחר אלקטרוני ואת חברת Tencent שהתחילה בעולם המשחקים, כדי להמחיש שהבנקים החדשים התחילו כחברות טכנולוגיה ותשלומים והפכו למעשה לבנקים דיגיטליים לכל דבר. זה נכון בהחלט שהחדשנות והטכנולוגיה עובדות תמיד לטובת הצרכנים ומוזילות עלויות, זה נכון שהטכנולוגיה תמיד מייצרת מתחרים חדשים לשחקנים הוותיקים וזה נכון שהשחקנים החדשים הם בדרך-כלל הרבה יותר יעילים מהוותיקים. הכל הנכון, אבל אני מסופק אם דווקא חברות כרטיסי האשראי יעשו את ההתאמות הטכנולוגיות כדי להוות סוג של בנק מתחרה לבנקים הוותיקים, למרות שיש להן יתרון טכנולוגי טבעי על פני הבנקים. ראשית, גם הבנקים הבינו שהם צריכים להיות במשחק הזה ורוכשים טכנולוגיות פינטק; שנית, בדרך-כלל מי שמשבש תעשייה ותיקה הוא שחקן טכנולוגי חדש לחלוטין - בדיוק הדוגמאות הסיניות שהביאה ד"ר בר; שלישית, השקעות טכנולוגיות הן בפשטות השקעות בכסף, וספק אם לחברות כרטיסי האשראי תהיה היכולת הפיננסית להיות החלוץ הטכנולוגי בשוק הפיננסי.