נמל חיפה / צילום: איל יצהר
שאיפת המדינה לחולל תחרות בענף הנחשב מאז ומתמיד לשאלטר החזק של המדינה מתחילה להתממש: לאחרונה הושגו הסכמות עם עובדי נמל חיפה בנוגע למימוש רפורמה הכוללת את מכירת השליטה בנמל למשקיע אסטרטגי. בימים אלה עומלים היועצים המשפטיים על התיקונים האחרונים של ההסכם הקיבוצי שצפוי להיחתם כבר בימים הקרובים בין העובדים להנהלה.
בתמורה להסכמה על ההפרטה ולשקט תעשייתי למשך תקופת ביצוע הרפורמה, עובדי נמל חיפה קיבלו חבילות פרישה בשווי של כ-2.5 מיליון שקל בממוצע לאדם וחסינות מפיטורים למשך 10 שנים מרגע הפתיחה של הנמל החדש ולמעשה ל-13 שנה מהיום. עם זאת, יש לציין שמענקי הפרטה בגובה של כ-50 אלף שקל לעובד, יהיו תלויים בכניסת המשקיע האסטרטגי וגם לא סוכם על תוספות שכר לעובדים.
בעוד בחיפה מתכוננים ליישום הרפורמה שכוללת בין היצר פרישה מרצון של כשליש מעובדי הנמל, תמונת המצב בנמל אשדוד שונה לגמרי, שם המשא ומתן מול המדינה וההנהלה עדיין תקוע. ההכרזה על הרפורמה בחיפה לא רק שלא דרבנה את עובדי נמל אשדוד לסגת מדרישותיהם, אלא אף נדמה כי אף חיזקה את רוחם הלוחמנית. בהוראת בית הדין הארצי לעבודה הצדדים מנהלים משא ומתן אינטנסיבי מזה חודשיים, ולאחר מספר ארכות שהתקבלו, על הצדדים לשוב לבית הדין ב-13 באוגוסט.
השגת הסכם עם עובדי נמל חיפה התאפשרה לאחר המהלך המתוחכם של המדינה, שהוא להפריד במשא ומתן בין נמל אשדוד לנמל חיפה. לאחר צעד זה הושג ההסכם בחיפה, שעובדיו תמיד נחשבו לשמרנים יותר מעמיתיהם בדרום. כעת גם אם תוכרז שביתה בנמל אשדוד, נמל חיפה ימשיך לעבוד ולקלוט אוניות, דבר שעשוי לפגוע באפקטיביות של השביתה. אולם המהלך של המדינה גם "תוקע" במידה רבה את המשא ומתן בנמל אשדוד: לעובדי נמל אשדוד דרישות גבוהות יותר מהדרישות שהציגו עובדי נמל חיפה, אך לא ההסתדרות ולא המדינה מעוניינים לאפשר לאשדודים לקבל יותר, לפחות בינתיים.
ההישגים של אבי ניסנקורן
מיד עם ההכרזה על ההסכם בנמל חיפה, חברי הוועד של נמל אשדוד מיהרו להביע את אכזבתם ואף היו כאלה שאמרו שהם מרגישים "נבגדים" על ידי הוועדים של נמל חיפה שהתקפלו כביכול מול דרישות ההנהלה והמדינה. בימים אלה מתנהל עימות ברשתות החברתיות בין עובדי שני הנמלים. "חיפה תמיד היה נמל פחדני לעומת אשדוד, הם תמיד חיכו שאשדוד תלחם וגרפו את המתנות בעקבות מלחמות באשדוד", כתב אחד העובדים של נמל אשדוד.
האם יש צדק בדברי אותו עובד מאשדוד ובאמת עובדי נמל חיפה מיהרו להסכים לתנאי הסכם לא אטרקטיביים? אם נבצע השוואה של מהלכי הרפורמות השונות בחברות הממשלתיות ניתן לראות שיו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, יכול לזקוף לזכותו הסכם חלומי שהושג לעובדי נמל חיפה, הסכם שיכול להיחשב לבין הטובים במשק מבין כל החברות הממשלתיות. ההשוואה המתבקשת היא לרפורמה האחרונה שנחתמה במשק - הרפורמה במשק החשמל. כל התוספות הפנסיוניות להן זכו עובדי חברת החשמל לא מתקרבות לחבילת הפרישה שקיבלו עובדי נמל חיפה בסך של 2.5 מיליון שקל בממוצע. במסגרת הרפורמה בחברת החשמל עמדה העלות לעובד פורש על כ-1.5 מיליון שקל בממוצע. העלות כוללת את הקדמת גיל הפרישה - פנסיה מגשרת - ותוספות פנסיוניות ופיצויים מוגדלים של כ-120%. נציין עוד כי גיל הפרישה בנמל חיפה הרבה יותר נמוך, דבר שגם מגדיל את הסכום הכולל של הפרישה.
מה הסיבה לפערים? הרי גם ידם של עובדי חברת החשמל נמצאת על השאלטר, והשכר הממוצע של עובדי חברת החשמל הממשלתית דומה לזה של עובדי נמל אשדוד והסתכם נכון ל-2016 בכ-27 אלף שקל לחודש. את הפערים בהסכמי העובדים ניתן להסביר על ידי שני אילוצים. הראשון הוא האיום של בג"ץ שלחץ מאוד על ההסתדרות להגיע להסכם מהיר מול המדינה כדי להימנע מפסק דין תקדימי המונע את זכות השביתה של המונופולים במקרים של שינוי מבני. הסיבה השנייה והחשובה לא פחות היא הרפורמה "הזוחלת" המתרחשת במשק החשמל כבר חמש שנים. מאז 2013 הצליחו יצרני החשמל הפרטיים לנגוס בנתח שוק נכבד של עוגת ייצור החשמל ולהגיע ליותר משליש מסך החשמל המיוצר במשק.
בנמל אשדוד ובנמל חיפה עדיין לא חוו תחרות אמיתית, והמתחרה היחיד, נמל מספנות ישראל, גם הוא הוגבל על ידי המדינה לטיפול ב-5% בלבד מסך המטענים הנכנסים לישראל.
היעדר תחרות הוביל למעשה לכך שלא רק שתנאי הפרישה בנמל חיפה הם בין הטובים שהושגו במשק, אלא שגם מבחינת תנאי השכר ההתחלתיים, עוד לפני קבלת ההטבות של הרפורמה, עובדי נמל חיפה רחוקים מלהיות "מקופחים".
אלון חסן חוזר למשחק באשדוד
מעיון בדוח נתוני השכר של הגופים הציבוריים לשנת 2016 אשר פורסם לפני ארבעה חודשים, עולה כי הגוף הציבורי בו השכר הממוצע בשנת 2016 היה הגבוה ביותר הוא נמל חיפה, והשכר הממוצע בו עמד על 30,958 שקל בחודש. למקום השני הגיע בהפרש לא גדול נמל אשדוד - בו השכר הממוצע עמד בשנת 2016 על 28,041 שקל, ובמקום השלישי נמצאת חברה ממשלתית אף היא מהענף - חברת נמלי ישראל. כלומר, אם נתסכל על המגזר הציבורי כולו, הכי משתלם היום לעבוד בנמלים ממשלתיים, ואולם לא כך הם הדברים בנמלים פרטיים.
נמל מספנות ישראל הוא הנמל הפרטי הראשון והיחיד הפועל עד כה בישראל, לצד נמל אילת שהופרט, ויש שיגידו כי הוא מהווה אינדיקציה לרמת השכר האמיתית שאמורה להיות בענף בהתחשב ברמת הרווחיות. גם לאחר ההסכם הקיבוצי שנחתם שם לפני כשנה וחצי משתכרים עובדי הנמל, על פי המקורות בענף, רק 10-20% מעל שכר המינימום.
ובחזרה לנמל אשדוד, שם מלבד הוועדים שנחשבו תמיד למיליטנטיים יותר, וההנהלה "הלוחמנית" כפי שהגדירו אותה בהסתדרות, גם חזרתו של אלון חסן לזירת הנמל ודאי לא תורמת להתקדמות המשא ומתן. לפי מקורות שונים, אלון חסן שלאחרונה "עשה סולחה" מתוקשרת עם אבינועם שושן מחליפו בזמן ההיעדרות מהנמל, מנסה לרתום את עובדי הנמל להצטרף אליו ולעבור להסתדרות הלאומית - ארגון העובדים המתחרה של ההסתדרות הכללית. אם נוסיף לזה גם סכסוכים מתוקשרים בין הנהלת הנמל לדירקטוריון, נדמה כי גם בית הדין הארצי לעבודה אובד עצות במציאות המורכבת והטעונה של נמל אשדוד.
הפערים בין הצדדים עמוקים בכל הנושאים המרכזיים של המשא ומתן: תנאי הפרישה מרצון, תוכנית ההתייעלות של הנמל ונושא התשתיות. עובדי הנמל דורשים לעובדים הפורשים מענק של מעל ל-3 מיליון שקל לפורש, הם דורשים שרציפים 24 ו-25 החדשים יהפכו להיות "שטח צהוב" (שטח בנמל), בעוד המדינה מתנה זאת בהכנסת המשקיע האסטרטגי. תנאי דומה, אגב, הוצב על ידי המדינה גם בנמל חיפה - לגבי הרציף כרמל ב' - אך שם העובדים הסכימו שהרציף החדש יעבור לשטחי הנמל לאחר שיתמלאו מספר תנאים.
במידה וגם הרפורמה באשדוד באורח פלא תצא לדרך, תצליח המדינה להשיג את המטרה עליה גם חלמו שנים רבות במשרד האוצר - לחולל תחרות בענף הנמלים, וזאת ללא השקעה כספית ניכרת מצד המדינה.