השופט זכריה ימיני / צילום: בירן בוצ'אצ'ו
מקרה שהתרחש בבית משפט השלום ברמלה והוביל לתלונה שהוגשה לנציבות תלונות הציבור על שופטים, ממחיש עד כמה בית המשפט צריך לשקול את מילותיו בקפידה, על-מנת שאלה לא ישובו אליו בחזרה כמו בומרנג. אותה תלונה נמצאה מוצדקת בחלקה על-ידי נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אליעזר ריבלין.
הרקע להגשת התלונה הוא דיון שהתקיים בחודש מארס האחרון בבית משפט השלום ברמלה בפני השופט המוכר זכריה ימיני. עניינו של הדיון בתביעה שהוגשה נגד 21 נתבעים, ובהם ליאור הדר, לפירוק שיתוף במקרקעין של מגרש ברחובות. להדר היו שתי טענות עיקריות נגד השופט ימיני שנגעו לדרך שבה ניהל את הדיון, ובכלל זה המסרים שהעביר לבאי-כוח הצדדים, ובהם בא-כוחו, בטרם החל הדיון - מסרים שלא נרשמו בפרוטוקול הדיון.
הטענה הראשונה שנדחתה על-ידי הנציבות היא כי השופט ימיני "הסית ושידל" את באי-כוחם של התובעים להגיש תביעת "דמי שימוש", במטרה לקבל דמי שכירות במקרקעין. זאת, לטענת הדר, תוך שהוא מציע לתובעים להגיש את התביעה בבית משפט השלום ברחובות.
בעניין זה קיבל הנציב ריבלין את הסברי השופט בתגובתו לתלונה וקבע כי "אין בסיס לשלול את דברי השופט ימיני, כי עניין התביעה (על דמי השימוש, מ' ש') היה על שולחן הדיונים כל העת, והוא ציין שיש להעבירה לבית משפט אחר, אשר לו הסמכות לדיון בתביעה".
"בחיוכים ובזחיחות-הדעת"
אולם תלונה נוספת של הדר הנוגעת לאמירות אחרת של השופט ימיני בקשר לתביעת דמי השימוש, נמצאה כמוצדקת על-ידי הנציב. הדר טען כי במהלך הדיון שאל בא-כוחו את השופט מדוע רלוונטי לדון בתביעה תיאורטית שטרם הוגשה. לפי עדותו של בא-כוחו של הדר, "השופט השיב בחיוך, כאשר הלקוח שלי יושב מאחור, כי 'תהיה לך עוד פרנסה - זה טוב'". השופט ימיני מצידו לא התייחס לאמירה זו המיוחסת לו, במסגרת תגובתו לתלונה.
עוד טען הדר כי חרף העובדה שהדיון בפניו של ימיני היה אמור לעסוק בחוות-דעת של מודד שמינה בית המשפט, הסיט השופט את הדיון פעם אחר פעם לנושא תביעת דמי השימוש. זאת, לפי הנטען, "עם תוספת של חיוך זחוח". לפי התלונה, הסטת הדיון אף אילצה בשלב מסוים את בא-כוח התובעים לבקש מהשופט שידון בשלב זה בחוות-הדעת. בתגובתו דחה השופט ימיני את הטענה כי הציע לצדדים הצעות "בחיוכים ובזחיחות-הדעת", כשלדבריו הוא מנהל את דיוניו "באופן ענייני וברצינות רבה".
הנציב ציין בהחלטתו כי בא-כוחם של התובעים ובאי-כוחם של יתר הנתבעים לא הכחישו את עצם האמירות שיוחסו לשופט ימיני. "כל שאלה טענו", הטעים הנציב בהחלטתו, "כי ככל שחלק מהציטוטים נאמרו - הוצאו הם מהקשרם הנכון" או "כי מדובר בציטוטים מגמתיים שהוצאו מהקשרם". לאור זאת קבע הנציב כי התלונה בכל הקשור לאמירות הללו מוצדקת, וכי "מדובר באמירות מיותרות שאינן במקומן".
"ההחלטה מתויקת בתיק השופט"
דוברות מערכת בתי המשפט מסרה בתגובה: "על החלטות נציב תלונות הציבור על שופטים חלה חובת סודיות מכוח חוק נציב תלונות הציבור על שופטים. ברמה הכללית ייאמר כי החלטות הנציב, באשר הן, מקבלות את מלוא תשומת-הלב של ראשי מערכת בתי המשפט. הן עוסקות במנעד רחב של נושאים, ועל כן גם דרכי הטיפול בהחלטות הן מגוונות ואינן אחידות.
"החלטה בתלונה שנמצאה מוצדקת מתויקת בתיקו האישי של השופט ומובאת בחשבון כאשר שאלת קידומו עומדת על הפרק. באותם מקרים שבהם עולה מהחלטת הנציב כי יש צורך בטיפול ותיקון נוספים, בין אם מדובר ברמת הפרט ובין אם מדובר ברמה המערכתית, קובעים ראשי המערכת את דרכי הטיפול בהתאם לנסיבות המקרה.
"כמו-כן מועברות על-ידי מנהל בתי המשפט לכלל השופטים במערכת תמצית של החלטות הניתנות על-ידי הנציב בתלונות שהוגשו, ככל שמדובר בהחלטות בעלות השלכות רוחב, וזאת על-מנת להסב את תשומת ליבם להחלטות אלה ולצורך להפיק מהן לקחים ולתקן את הליקויים שעליהם מצביע הנציב".
פרשנות: מערכת המשפט איבדה את חוש ההומור?
התלונה נגד שופט השלום זכריה ימיני נוגעת לאמירה שאותה אמר לבא-כוח אחד הצדדים לפני תחילת הדיון, ושעולה ממנה נימה צינית. האם דבריו של השופט נאמרו ברצינות או בהומור - זאת כנראה לא נדע לעולם בוודאות. מכל מקום, נציב תלונות הציבור על השופטים, אליעזר ריבלין, מצא את התלונה מוצדקת, הגם שהדברים לא הופיעו בפרוטוקול הדיון, וקבע כי מדובר באמירה מיותרת.
ככל הנראה העובדה שימיני בחר בתגובתו לתלונה שלא להתייחס לחלק מהאמירות שיוחסו לו על-ידי המתלונן, הייתה בעוכריו. אולם נשאלת השאלה - האם המסר ששיגר הנציב בהחלטתו באשר לאמירות הומורוסטיות/ציניות מצד שופטים יחול בכל מקרה ומקרה ועל כל שופט ושופט? כלל לא בטוח.
אתנחתות קומיות הן אנושיות והן כלי נוסף, ולעתים אפקטיבי ממש, העומד לשופט היושב בדין לנהל את הדיון שבפניו. ודאי שהציפייה מהשופט היא לנהל את הדיון באופן הרציני ביותר, להכיר לעומק את התיק, את הראיות ואת טענות הצדדים ולשפוט לפי מה שעיניו רואות. אולם שימוש בהומור לא סותר את יכולתו של שופט לנהל את הדיון שבפניו ברצינות המתבקשת ובאופן הנכון.
הח"מ נתקל בלא מעט שופטים "מחויכים" המצליחים לנהל את הדיון שבפניהם באופן תקין, יעיל, ראוי וגם נינוח. עד כמה שזה יישמע מפתיע, נראה לעתים, כי שימוש בהומור או בציניות הוא מעין "פרקטיקה" נהוגה של שופטים במהלך דיונים, לרבות בדיונים של הליכים פליליים, בעיקר בתיקי צווארון לבן.
בתקופה האחרונה אנו עדים להכבדה מסוימת בכל הקשור לנורמות המצופות משופטי ישראל. כדוגמה ניתן לציין את ההנחיה החדשה שפרסמה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, לכלל השופטים בארץ, שתכליתה להסדיר את ממשק העבודה בין שופטים ובין גורמי תביעה וחקירה בבקשות לפני הגשת כתב אישום.
הנחיה זו פורסמה לפני מספר חודשים כחלק מהפקת הלקחים והסקת המסקנות מ"פרשת המסרונים", שהסתיימה באחרונה לא מכבר עם הדחתה מכס השיפוט של שופטת בית המשפט השלום בתל-אביב, רונית פוזננסקי-כץ. זאת, בעקבות המסרונים שהוחלפו בינה ובין חוקר רשות ניירות ערך, עו"ד ערן שחם-שביט, שהופיע בפניה בפרשת בזק (החוקר עלה לדין משמעתי, אך נותר לעבוד ברשות).
ניתן להניח שלהחלטת הנציב בעניין ימיני, אף שהיא אינה מחייבת את יתר השופטים, עלולה להיות השפעה כלשהי על הלך הרוח של השופטים היושבים בדין. אלה יצטרכו להיות זהירים יותר בלשונם, על-מנת שלא ימעדו ויגיעו למצב שבו יצטרכו לנמק בפני נציב התלונות מדוע בחרו להגיד משפט בצורה כזו או אחרת.
עם זאת, נראה כי מוקדם לקבוע כי לא יישמעו עוד באולמות בתי המשפט קולות צחוק, וכי על פניהם של באי בתי המשפט לא יעלו חיוכים מדי פעם. חיוך במאה ה-21 הוא עדיין כלי אפקטיבי, גם באולמות הדיונים.