ילד עזתי מפונה במהלך הפגנה בגדר / צילום: רויטרס- Ibraheem Abu Mustafa
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי נוזף ברדיו שלי לעיתים מזומנות מן הרגיל, בדרך כלל במטבח, אבל אני חושש שגם בזמן הנהיגה.
אני נוהג לדבר בייחוד עם השירות העולמי של ה-BBC, אבל גם עם NPR, רשת הרדיו הציבורית בארצות הברית. זה קורה כשכתביהם ומגישיהם עוסקים בעזה, בעיקר בעזה. אני מתעצבן, מפני שהם אינם מציגים את השאלות הנכונות, או לפחות חלק מהן. אינני מדבר כאן על הפוליטיקה, אלא על הסיקור העיתונאי.
קחו למשל את הסיפור העצוב של יום ו' שעבר, כאשר קליע ישראלי הרג נער בן 14. רק מיזנתרופים יגידו שהגיע לו, תהיה הדעה על מעשיו ועל הפוליטיקה של שולחיו אשר תהיה. מותר בהחלט לראיין אבא על כאבו. מותר להזכיר שההרוג היה ילד. והרוגים אחרים היו ילדים. ופצעי קליעים ישראליים נמצאו עד כה ב-600 ילדים, אם כי רובם נשארו בחיים.
האבא אומר לבי.בי.סי כי רק במות בנו נודע לו שהילד היה הולך לגדר ההיא שישי אחר שישי, במשך חודשים. לטענתו, בשובו הביתה היה שואל את הילד איפה הוא היה. הילד היה עונה: "בבית קפה". זה היה מניח את דעתו של אבא.
אז מדוע לכל הרוחות
אני הייתי שואל את אבא מדוע לא בדק. הוא ידע שילדים נוהרים אל הגדר. הוא ידע שילדים נורים פעם אחר פעם. האין זו חובתו האבהית להגן על בנו מפני חוסר שיקול הדעת של 14 שנותיו? יום שישי הוא יום המנוחה. מדוע אבא מניח לילד להסתובב ב"בתי קפה"?
זו אינה שאלה קנטרנית. אני באמת מנסה להבין. אני זוכר פגישה בקרון רכבת, בדרך מוושינגטון לניו יורק, ב-1988, עם פעיל ערבי-אמריקאי ידוע, יושב-ראש של ארגון, יליד ישראל, עם דרכון ועם לשון. הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, וילדים היו נורים ברחובות עריהם בוקר וערב. אלה הימים שבהם רבין, אז שר הביטחון בממשלת שמיר, ציווה "לשבור להם את העצמות".
הפעיל דיבר על הילדים הנורים, ותהה-לא-תהה איך הישראלים אינם מבחינים באפקט הרה-האסון על שמם הטוב, אפילו בין ידידיהם. אמרתי לו, ואני מתנצל שאני מצטט את עצמי בהסכמה, "הישראלים הם הישראלים. אתם הרי יודעים מי הם הישראלים. הם מכוונים - ויורים; הם יורים - ופוגעים. אבל לכל הרוחות, אם אתם יודעים, מדוע אתם שולחים את ילדיכם אל הרחובות? האם אתם צריכים להזכיר לעצמכם שהישראלים יורים? על חשבון ילדיכם?". אינני יודע אם הסכים, אבל הוא הנהן בחיוך כלשהו.
30 שנה אחר כך, הישראלים מוסיפים לירות - והפלסטינים מוסיפים לשלוח את ילדיהם, בגלים, אל קו האש. מדוע? האם עוד רבע נדבך בחומת הראיות ש"הישראלים לא בני אדם", שווה את הגוויות הקטנות? ואיזה מין אבא מרשה לילדיו לטפס על הגדר מול קני רובים פעורים בידי חיילים ישראליים עצבנים, שאינם רוצים להיחטף אל תוך מנהרה, ולהיות גלעד-שליטים?
אכן, אם אינני טועה, מצאתי נוסחה לעצבן בעת ובעונה אחת הן פלסטינים והן ישראלים. אולי מפני שנמאסו מעיקרן התחסדויותיהם של שני הצדדים.
ילדה המרביצה לחיילים
אבל נחזור אל הרדיו המעצבן, שלא שואל אבא בעזה, או בחאן יונס, מדוע התרשל במשימותיו האבהיות. תחת זאת, הרדיו דיבר על "התגובה המופרזת" של חיילי ישראל, ועל המונה הפועם של הרוגי עזה. שלושה ימים אחר כך, הרדיו המעצבן דיבר על הילדה שהרביצה לחיילים, ועתה זה יצאה משמונה חודשי מאסר באקדמיה הישראלית למהפכנים פלסטיניים.
נסו להסביר. לא תצליחו. אי אפשר להסביר ילדים מתים, או ילדים נחבשים בכלא. אי אפשר להסביר מדוע חיל אוויר אולטרה-מודרני נכנס לפעולה לאחר שעפיפונים מציתים שדות (מעשה פשע לכל דבר). אנשים נורמליים בארצות רחוקות, שאין להם הזמן או החשק להתעמק, רוחשים אהדה אינסטינקטיבית לילדה המרביצה לחיילים, ולפרחחים המעיפים עפיפונים. זה מדגדג את קומפלקס דויד-מול-גוליית שלהם.
ישראל הייתה פעם קלה מאוד להסברה. היא הייתה קטנה, נועזת, סימפטית, מועדת לתבוסה, מוקפת אויבים חורשי-רע; היא הייתה מקלטם של אודים מוצלים; היא הזכירה לאנשים במערב את עצמם, או יותר נכון, את מה שהם היו רוצים להיות כשיהיו גדולים. והיא הייתה תמיד דויד במשוואת דויד-גוליית.
היא כבר לא. מה לעשות בידיעה הזו? אפשר לרקוע ברגליים, ולעשות מעשה אביגדור ליברמן, זאת אומרת, להגיד להם לסתום את הפה כי מה, אצלם כבר הכול בסדר? אפשר כמובן לצפצף צפצוף ארוך, מפני שישראל חזקה ומשגשגת, ויש לה דונלד טראמפ, וכל השאר שקול כנגד דגדוג. אפשר גם להתייאש, ולהגיד שהכול אבוד, ואין טעם אפילו לחתום על עצומות, או לטרוח להפגנת מוצ"ש.
ישראל מעולם לא הייתה נוחה להודות במומיה, להכות על חטא, ולדבר ברמז של אמפתיה על אויביה. ישראל תמיד אמרה שמה-פתאום-שהיא-תרגיש-את-כאבם. גולדה מאיר סירבה לסלוח לערבים "מפני שהם לימדו את חיילינו להרוג". זה לא התחיל בליכוד. הסגנון הזה קדם בהרבה לבגין-שמיר-נתניהו.
להציע להיפטר מן הסגנון, כדי להגיע אל לבם של מפקפקים כנים, הוא כנראה מעשה סרק. האדם הוא הסגנון, וגם העם הוא הסגנון. חמלה היא חולשה בעולם המושגים הבינלאומי של עידן דונלד טראמפ. יום אחד זה ישתנה, ובנימין נתניהו, בשנה ה-18, או ה-22, או ה-26 של שלטונו, יעמיד אז פנים שהוא תמיד היה כזה. אבל יום אחד יתחיל להיות קצת מאוחר מדי, כי כתם האטימות לא יימחה.