במחנה לודג' בצוק מנרה / צילום: אורלי גנוסר
מאמני ריצה רבים מגיעים למסקנה שלצד האימונים השבועיים הקבועים, צריך פה ושם לחרוג מהשגרה ולצאת לחוויה חדשה ומרעננת, שתזיז את המתאמנים מאזור הנוחות שלהם (אם אפשר לכנות ריצה בשם הזה, ועוד באוגוסט).
מחנות האימונים הם אחת התשובות לכך, והם מעניקים לצד לו"ז אימונים מפרך גם חוויה חברתית מהנה. הטרנד הזה סוחף אחריו לאחרונה מתאמנים רבים, והוא מסתמן כדבר הבא אחרי טרנד חופשות הריצה (שאותו סקרנו באחד מהמדורים הקודמים).
בגדול, לא מדובר ברעיון חדש, אלא במשהו שקיים כבר עשרות שנים בכדורגל, כדורסל, ג'ודו, התעמלות ועוד, אבל בתחומי הריצה, הרכיבה או טריאתלון זה חדש יחסית. המקום נבחר בהתאם למטרה הסופית, כך שאם מתכוננים לתחרות אורבנית, המחנה יעניק אווירה עירונית, ואם המטרה ריצת הרים בשוויץ, אז היעד הוא צוק מנרה.
כך הצטרפתי לסוף שבוע אחד למחנה אימונים בן שלושה ימים בצוק מנרה, עם חבורה של 30 רצות ורצים מבית מדרשו של דניאל קרן, מאמן רב זכויות ומייסד מרת"א (מועדון רצי תל אביב) שהתכוננו למרוץ ה-Verbier St-Bernard בשוויץ. צוק מנרה נבחר בזכות הטופוגרפיה ההררית שדומה (יחסית) למסלול התחרות הצפוי, וגם כי האתר מספק מעטפת מקצועית מותאמת למאמן ולקבוצה.
רווי רז, יו"ר הנהלת האתר, אומרת שהיוזמה נולדה מתוך ניתוח צורכי המאמן והמתאמנים, בכל הקשור בתפעול, בכלכלה ובפלטפורמה לאימונים. "קבוצות מחפשות פעילות 'אאוטדור', ואצלנו זה אפשרי. עשינו מחקר ופיתוח ולמדנו להתכוונן ולהתאים את עצמנו. כל מאמן בונה תוכנית ולו"ז, ואנחנו מסייעים בערך המוסף, שיהיה מגוון. בתקופה האחרונה התארחו אצלנו קבוצות שונות, וכל מאמן הוביל את האירוע בהתאם לצרכים של המתאמנים שלו. ה'סייקלינג אקדמי' ערכו אצלנו מחנה אימונים בתחילת דרכם, היה מחנה רכיבה לנערות מטעם 'אתנה' והיו גם קבוצות שעשו יוגה, רכיבה על אופניים, ניווט, הייקינג וקרוספיט".
למחנות אימונים בארץ יש כמה יתרונות. המיקום לא מצריך טיסה, המחנה קצר מועד ולרוב נערך בסופי שבוע, מחמישי עד שבת, כך שזה לא בא על חשבון ימי עבודה. יש קבוצות אימונים שמאפשרות גם לבני/בנות זוג ולילדים להצטרף, ואז גם המשפחה מעורבת ותומכת ולא "מוקרבת" על מזבח הספורט. ולא פחות חשוב, מדובר במחנה לא יקר ובחוויה חברתית נעימה מעצימה.
"זה נותן תחושת שייכות לאנשים בעלי מכנה משותף, שבנוי על הנאה שמבוססת על סבל", אומר גדי אייזן, אחד מהמתאמנים.
למחנה ב"לודג' מנרה" הגיעו כאמור 30 ספורטאים, חלק קטן ממאות המתאמנים בקבוצות הריצה שקרן מוביל, חבורה נחושה בהחלט. ביום חמישי פצחו באימון טכני והתנסו בשלל "מרצ'נדייז", כי לתחרות בשוויץ נדרש ציוד מסוים שלרץ כדאי להתאמן איתו מבעוד מועד ולא להיפגש איתו לראשונה במרוץ עצמו. אחר כך יצאו לריצה קלה שהסתיימה במדיטציה, כי קרן מאוד מחובר לפן הרוחני ומאמין שריצה מועילה לשינוי מצב תודעתי.
ביום שישי בבוקר החלה קריעת ים סוף. בשעה שש החלו בריצה, ודרך הסינגל והשבילים ירדו מהצוק למרגלות ההר כדי לטפס אותו מחדש וחוזר חלילה. מילא המרחק, שעומד על כ-5 ק"מ וחצי לכל כיוון, אבל הטיפוס המצטבר הוא של כמעט 900 מטר בשיפוע של 70-60 מעלות.
עד לסיום האימון בשעה 11:30 בערך, קרן עשה את כל המסלול שלוש פעמים (!). בין עלייה לירידה פגשתי כמה מהמתאמנים במנוחה לוחמים, מנסים להסדיר נשימה ולהחליט אם לצאת לסיבוב נוסף. על הספסל סיפר אייזן: "עד גיל 17 פחדתי מריצה וברחתי מכל שיעור ספורט אפשרי. ומאז שאני מתאמן עם דניאל רצתי חמישה מרתונים, ובלעדיו לא הייתי עושה את זה. הוא קצת כמו אושו - יש לנו מנהיג, ואנחנו רצים אחריו", הוא צוחק.
גיא זלוף, עוזרו של קרן, הצטרף לקבוצה בצומת ההחלטות ודרבן את הבנות במרץ. אחת מהן נראתה לי רגע לפני קריסה, אך למרבה תדהמתי, לא ויתרה ויצאה לסיבוב נוסף. למרגלות הצוק (גילוי נאות: ירדתי ברכבל) פגשתי את אוליביה אלפנדרי קישקה, "זקנת השבט" של הקבוצה, בת 63 ומלאת אנרגיה. "למה את צריכה את כל זה?", אני שואלת, והיא לא מהססת: "התחלתי בסדנה של עשרה מפגשים אחרי ששנים לא עשיתי פעילות גופנית, ולא יכולתי להפסיק. מבחינתי התקדמתי מהפתעה להפתעה. בחיים לא חלמתי שארוץ שישה ימים בהרי האטלס או למרחקים ארוכים בשוויץ. זה מחזק אותי גופנית ונפשית".
בשבת לפנות בוקר הגיע השיא - ריצה לחרמון. כיוון שלא כולם באותה רמת כושר וסיבולת, קבע קרן שלושה מקצים: 15, 20 ו-30-25 קילומטרים, וכל משתתף בחר את המסלול הנכון לו. אלפנדרי רצה 20 קילומטרים: "סיפוק אדיר. לפני חצי שנה היינו במחנה ורצנו את הצוק פעם אחת, ועכשיו - אחרי חצי שנה של אימונים - כשירדתי ועליתי הצלחתי ליהנות מהנוף, כי הבנתי שבניתי יכולות פיזית ומנטלית שאפשרו לראות מעבר לריצה".
כששאלתי את קרן בסוף המחנה איך היה, הוא סיכם ב"היה בסדר", אבל העיניים שלו ברקו.