ד"ר אלס ורבקל / איל יצהר
האדריכלית ד"ר אלס ורבקל נבחרה לאחרונה לעמוד בראש המחלקה לאדריכלות באקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל בירושלים. במשרד האדריכלים שלה ושל בן זוגה, האדריכל אלי דרמן, שנפתח רק בשנת 2010 ומתמחה באורבניזם, יש כבר צוות של 12 עובדים, והם בצמיחה. בין היתר הם אחראים לתוכנית המתאר של מרכז לוד, לתוכנית של מנשיה ביפו ועוד.
ורבקל נולדה וגדלה בבלגיה, למדה בניו-יורק וחיה עכשיו ביפו. היא מדברת עברית מצוין, אבל אי-אפשר להתבלבל, היא לא מפה, והיא מסתכלת על המציאות האורבנית הישראלית בעיניים מפוקחות, בלי רחמים.
נראה שאתם מצליחים מאוד כאדריכלים והפרויקטים שלכם משמעותיים ומרתקים. מה הביא אותך לקחת על עצמך את עול ניהול המחלקה לאדריכלות בבצלאל. זו משימה תובענית.
"אני מאמינה בשיטה שמאמינה שאומרת: 'practice what you teach, and teach what you practice'. אני לא יכולה לדמיין מצב שאני מלמדת בלי לתכנן בעצמי, והפוך. אני מאמינה לפתח רעיונות באקדמיה ולהביא אותם לפרקטיקה. חייבים את החיבור בין שני העולמות.
"אני לא באה עם יוהרה ולא טוענת שאני באה עם איזה שהוא ידע, או הבנה מאירופה או ארה"ב. אבל יש יתרון להסתכל בעין זרה על המקום הזה, בגלל שאני לא נותנת הנחות. אני יותר ביקורתית מאשר מישהו שגדל פה".
את יכולה לתת דוגמה?
"כשהגעתי הנה ראיתי את צינורות הטפטפות שפרושים על האדמה, ולא הבנתי מה זה אומר. לא הייתה שום צמחייה. הסבירו לי שזה נחשב פיתוח נופי. למישהו שגדל פה, מובן שהיה כסף ציבורי שנכנס, שהייתה כוונה טובה. אני לא מקבלת את זה. יש פה נטייה להיות מרוצים מחצי הדרך. לפי הבנתי, צריך להסתכל רק על התוצאה הסופית".
"לצאת מהתפיסה המקובלת של מתחמים"
מהפרויקטים השונים שעליהם עובדים במשרד דרמן ורבקל אפשר ללמוד עוד משהו על תפיסת עולמה של מי שתעמוד בראש אחד מחמשת בתי הספר לאדריכלות בארץ.
אתר שכונת מנשיה ההיסטורית הוא אחד האזורים היותר אטרקטיביים בתל-אביב, בין רחוב אילת לשכונת נווה צדק, ומרחק נגיעה מטיילת החוף. למרות זאת, במשך שנים רבות הוא נותר בשיממונו ומתפקד כמגרש חניה למתחם התחנה וגן צ'רלס קלור.
כאן התחילה היציאה מן החומות של יפו שהביאה גם להולדתה של אחוזת בית, היא תל-אביב. במלחמת העצמאות השכונה נהרסה בחלקה, מרביתה נותרה נטושה ,ועיריית תל-אביב החלה בהרס הבתים.
משרד דרמן ורבקל קידם בשנים האחרונות תב"ע שמציעה תכנון מחודש לאזור ואמורה להיות מופקדת בקרוב.
ורבקל: "אנחנו הבנו שצריך לצאת מהתפיסה המקובלת של מתחמים. אנחנו יודעים שמתחם התחנה הוא כישלון, והטענה שלנו היא שזה לא בגלל שהתוכנית הכלכלית לא הייתה טובה, אלא בגלל שהתוכנית האורבנית הייתה בעייתית. לשים שם רק פרוגרמה מסחרית, לאפשר כניסה אחת מהחניון, לגדר את המקום, אלה שגיאות".
דרמן ורבקל ביטלו את התוואי המתוכנן של ציר שלבים, שהיה אמור לחצות את המתחם באוטוסטרדה רחבה, וכך אפשרו למעשה יצירת מרחב אחד של שכונה שבה שילוב של מגורים, מלונאות ומסחר. "את השכונה תכננו לפי הגריד (רשת רחובות) של שכונת מנשיה המקורית, זו שנחרבה ב-48. כל הרחובות ניצבים לקו הים. החזרנו את זה".
"הגדרת הקוד הלודאי"
העיר לוד ההיסטורית נהרסה אחרי מלחמת העצמאות, וכיום נותרה בה תערובת מוזרה של שאריות מבנים עתיקים וישנים, מבני שיכונים והרבה שטחי בור. משרד דרמן ורבקל הוא האחראי לתכנון תוכנית המתאר של מרכז לוד, שמהווה מרכיב אוטונומי בתוכנית המתאר הכוללנית (שהופקדה ב-2013, אך הוקפאה. ג.נ): "מ-1948 ועד 2015 לא השתנה הרבה. 83% מהשטח הוא לא מבונה, וחלק גדול ממנו הוא אספלט וחול.
"כיום כל הרחובות באזור הם cul-de-sac, ללא מוצא. סוג של מבוך. הדבר הראשון שעשינו היה להסדיר את הנושא התנועתי. התוכנית שלנו יצרה רשת לרכב והולכי רגל. יצרנו גריד רחובות שניסה להרוס כמה שפחות מבנים קיימים. לקחנו את הגריד של העיר העתיקה, שנהרסה והחזרנו אותה כרשת ירוקה".
למה בעצם? הרי העיר נמחקה.
"העיר העתיקה לא לגמרי נמחקה. יש שרידים שלה, של המבנים, של השבילים, בשטח וגם בזיכרון".
ורבקל מבהירה שמה שעמד בבסיס התכנון שלהם הייתה ההבנה שיש לפתח תחילה את המרחב הציבורי. לפי הבנתם, שדרוג תשתיות הרחובות והשצ"פים יביא להעלאת ערך הקרקע וכך יעודד התחדשות עירונית, ובו-זמנית, יצמצם את כמות המכפילים (כלומר, ככל שערך הקרקע יעלה כך יהיה צריך פחות קומות כדי להרוס ולבנות מחדש, ג.נ).
"מעבר לתשתית התנועתית, בתוכנית הגדרנו את הקוד הלודאי. נקודת המוצא שלנו הייתה שגם אם יש דברים שלא נחשבים חיוביים, אז יש לשמור עליהם. לעבוד יחד איתם וזה הבסיס להתחדשות. היה לנו חשוב שחשוב לשמור את המבנים העות'מניים והמנדטוריים, אבל גם את המגרשים החקלאיים ואת השיכונים".
תל-אביב: "עיר רבת מרכזים"
משרד דרמן ורבקל היה חלק מצוות יועצים גדול שגיבש את החזון האסטרטגי של העיר תל-אביב-יפו. המסמך מתייחס לשנת היעד 2035 ואמור להוות בסיס לעדכון עתידי של תוכנית המתאר, שאושרה לפני כשנתיים.
ורבקל מתגאה בהליך מיפוי המרחב האורבני של העיר, שאותו הובילו: "גילינו המון דברים ששוברים את מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. מקובל לחשוב (ותוכנית המתאר של תל-אביב, חיזקה תפיסה זו) שכל האיכויות של מרחב עירוני נמצאות במרכז תל-אביב וצפון יפו. אנחנו הבנו שיש בעיר עוד מרקמים שאפשר ללמוד מהם משהו ולשמור על השוני שלהם". ורבקל מונה את שכונת התקווה, אזור קרית המלאכה, ליד דרך קיבוץ גלויות, רמת אביב הירוקה.
"יש הרבה מרקמים שלא במודעות שלנו והסכנה היא שהליך התחדשות העירונית יביא להיעלמותם. או שנשכפל את מה שתמ"א 38 עושה במרכז העיר, או להפך, שניתן לעיר הישראלית הגנרית להיכנס למתחמי פינוי-בינוי. אנחנו מציעים הגדרת אורבניזם שהוא לא חיקוי של לב העיר וזה לא אומר שצריך לשמור על המצב המדורדר של השיכונים".
מה הצעתם?
"החזון שלנו הוא שהעיר צריכה להגיע לעיר רבת-מרכזים, ולא להתבסס רק על מרכז אחד. זה אומר שכל מרכז יקבל את הזהות ואת ההתמחות שלו".
לדוגמה?
"למשל, לקחת את החור השחור של התחנה המרכזית ולראות אותו כפוטנציאל למרכז עיר חדש. שהוא יכניס תעסוקה, אבל לא כמו זו של מע"ר בגין. ויכלול תחבורה אחרת ומגורים ופרוגרמות ציבוריות. זה לא אומר בהכרח למחוק את מה שיש, אלא להוסיף.
"דוגמאות נוספות הן מתחם מכללת תל-אביב-יפו, או קמפוס אוניברסיטת תל-אביב. האחרון הוא קמפוס מגודר, אבל אין שום סיבה לגדר. והוא יכול להצטופף ואפשר להכניס לתוכו גם מגורים ותעסוקה".
לדבריה של ורבקל עיריית תל-אביב-יפו עובדת כבר עכשיו על מסמך מדיניות לעיר רבת-מרכזים.
