"מה קורה אבנר, שירז בהריון בסוף, או לא?". אני יושבת עם התסריטאי אבנר ברנהיימר, ומנסה לחלץ ממנו ספוילרים על העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה שכתב עם מיכל מונצז', 'יש לה את זה'. "אני עוד לא יודע", הוא עונה, "אנחנו עדיין בשלב הכתיבה". ברנהיימר כותב סיפורים לפני השינה למבוגרים. אלה שמחפשים נחמה ותקווה אסקפיסטית בדמויות שהוא בורא.
דווקא הוא, תסריטאי מיומן שיכול להכריע גורלות דמיוניים ברגע, מנהל מאבקים מעיקים בחייו האישיים, מחפש סעדים בבתי משפט, ומפגין ברחובות על זכויות יסוד. מחאת חוק הפונדקאות מוצאת אותו כשהתהליך כבר מאחוריו; לברנהיימר שני ילדים, שנעשו בהורות משותפת עם בן זוגו ערן ואמם רות. אמיתי, הבן השני, הגיח לעולם בעזרת פונדקאית, מקץ שש שנים של ניסיונות כושלים להרות. לא בכדי, אירועי החודש החולף עוררו אצל ברנהיימר זעם רב.
למה לדעתך יש דעות חלוקות, גם בתוך הקהילה, בנוגע לפונדקאות?
"חלק מההתנגדות קשורה מאוד לתחושה שכל דיאלוג ואינטראקציה בין גבר לאישה הוא אונס. וגם פונדקאות זה כאילו אונס. מתחת לזה יש הומופוביה וגם שנאת גברים. כל הנשים שמתנגדות לזה עכשיו, לא דיברו כשסטרייטים שהתקשו להביא ילדים השתמשו בפונדקאות, והם הרוב. אבל כשגברים רוצים - זה לא בסדר. אישה לא יכולה להעניק משהו לגבר בלי שזה יהיה כאילו הוא אנס אותה לעשות את זה. זה עושה נזק נורא גדול לנשים, ומציג אותן כחלשות, בעלות נפש פריכה ושברירית, כמי שלא מצליחות לעשות בחירות בחיים שלהן. הדיבור הקיצוני הזה מחליש נשים. עצוב לראות שיש אנשים שהעולם הנפשי שלהם מחולק למנצלים ומנוצלות. אין נתינה, אין אלטרואיזם, אין עזרה לאחר, רק שיח של ניצול".
ובכל זאת, המחאה הוציאה עשרות אלפי אנשים לרחובות, וסחפה גופים גדולים במשק.
"המחאה לא עוסקת רק בחוק הפונדקאות. יש תחושת גועל כללית ממה שקורה במדינה מבחינת חדירה לחיי הפרט והניסיונות של הדתיים-לאומיים והחרדים לנהל את חיינו. בין אם זה חוק הלאום, או האפליה של הקהילה הגאה, המעצר של הרב הקונסרבטיבי, הדרת נשים, ההדתה בצה"ל. כל אלה העירו את הרוב החילוני. האפליה בנושא הורות, זה כבר היה הקצה של הגועל נפש. אנחנו מדינה נורא משפחתית, אז איך אפשר למנוע מאנשים את הדבר הכי בסיסי כמו ילדים.
"החרדים והבית לעליונות יהודית בראשות בנט ושקד לא מפתיעים אותי, מגעילים אותי בעיקר השמאלנים הקיצוניים הליברלים, לכאורה, שפתאום החליטו לכנות פונדקאות סחר באיברים וסחר בנשים, ולהשוות פונדקאות לזנות. חבורת בורים וצבועים. אני מקנא קצת בימנים, כי הם יודעים להתאחד סביב מטרה גדולה. אבל שמאלנים יכולים לפשפש בתתי סעיפים ולריב על שטויות. אני פרוידיאני בתפיסתי, ולא אתפלא אם יש כאן קנאת פין, בבסיס ההתנגדות הפמיניסטית הקיצונית: 'לנו יש רחם ואנחנו לא ניתן לכם'".
אולי הח"כים ההומואים לא דחפו מספיק.
"אמיר אוחנה מנסה לעשות את הדבר הנכון בענייני הומואים, אבל הוא כמו חייל טוב, שכשזה לא מסתדר הוא מיישר קו עם הבוס. עושה רעש, וכשזה לא עובד, הוא אומר 'ניסיתי', וזה כבר לא מספק אותנו. הוא בעצמו עשה ילדים בפונדקאות בחו"ל, אז הוא מנסה לשנות, אבל בסופו של דבר הפוליטיקאי והליכודניק הלאומן שבו גוברים על שיקולי הזהות שלו.
"וחוץ מזה, אני מתבייש שהומו כתב את חוק הלאום בישראל. הייתי עכשיו באושוויץ, שם נכלאו הומואים ויהודים זה לצד זה, ונרצחו זה לצד זה. וזה שהומו, שיודע מה זאת שנאת חינם ואפליה, כותב את חוק הלאום שמפלה בצורה בוטה ערבים בישראל, על זה אני לא אסלח לו לעולם. אני מתבייש שהוא חלק מהקהילה שלי. אמיר אוחנה יושב בוועדת חוק הלאום עם הבית היהודי והגזענות מאחדת ביניהם".
הפתרון יכול להגיע דווקא משרה נתניהו.
"הזוג נתניהו לא נגדנו. נתניהו מרגיש נוח עם להט"בים, ובטח שרה, אבל תאוות השלטון בכל מחיר גדולה מהם, והם עושים חטא לעצמם ושקר בנפשם. הכול כדי להחזיק בשלטון ובשררה".
איפה זה הכי כואב לך?
"כואבים לי אפליה וחוסר שוויון. כואב לי רוע הלב, שתוקפים את הילדים שלנו ואותנו שכל מה שאנחנו עושים זה לתת לילדים אהבה וביטחון. מי אתם בכלל שתקבעו קריטריונים להורות? יכולתי, הרי, להגיד שלגדל מעל חמישה ילדים זה פשע נגד האנושות. שהם פוגעים בילדים רגשית, שהילדים מוזנחים כי אין מצב שהם מקבלים תשומת-לב. תניחו לנו.
"אנחנו עכשיו במאבק על רישום ההורות שלנו. אנחנו שלושה הורים, בהורות משותפת, ובישראל אתה לא יכול לרשום שלושה הורים. למה בעצם? הרי החלטנו ביחד כשלישייה להביא ילדים, וכולנו מחויבים אליהם, כולל ברמת הצוואות, אבל המדינה לא מכירה בזה. לא רק שזה חשוב לילדים מבחינה רגשית, אלא שיש דברים פרקטיים שאני לא יכול לעשות אם אני לא רשום כהורה. אני לא יכול לטוס לבד עם הילד לחו"ל, אין לי שום מעמד חוקי. מה יקרה אם אהיה עם הילד בטיול בצפון והוא ייפצע ואני אקח אותו לביה"ח בצפת, כשאביו הביולוגי, 30 שנה שאנחנו ביחד, אגב, נמצא בתל-אביב? יגידו לי: 'מי זה הילד הזה? חטפת אותו?'. עכשיו אנחנו בתהליך משפטי, ונגיע עד בג"צ אם יהיה צורך".
האובססיה שלי עם אונס
"יש לי אובססיה עם אונס בשנים האחרונות", אומר לי ברנהיימר. "אני עובד עכשיו על רומן שעוסק בסיפור אונס". ולא רק רומן. יהיה גם דוקו, ובהמשך גם כנראה סרט קולנוע. זוהי תיאוריית הכאוס, גרסת מרכז תל-אביב. מחשבה שמרפרפת בכנפיה בראשו של ברנהיימר, תגרום לצונמי של תוכן באותו עניין בעתיד. כבר נתקלנו בזה בעבר. כך היה עם 'יוסי וג'אגר' פרי עטו, 'אמא ואבאז' והדוקו-דרמה על הרצח ב'ברנוער', שעסקו כולם בסוגיות הקשורות לקהילת הלהט"ב. ועכשיו זה.
למה אונס?
"אמא שלי עברה התעללות מינית כשהייתה כבת 10, על-ידי האבא החורג שלה".
היא דיברה על זה אתכם בבית?
"היא דיברה על זה כל הזמן כסיפור גבורה, שבו היא הצילה את עצמה. היא גדלה עם הוריה בטרנסילבניה, וכשהם התגרשו, היא עברה לגור עם אמא שלה ואבא חורג בעיר אחרת, והוא התחיל לעשות בה מעשים מגונים. בגיל 10 היא עלתה לבד על רכבת וברחה אל הסבא והסבתא שלה, וככה בעצם הצילה את עצמה.
"אחרי 30 שנה של נתק, סבתי ובעלה עלו לארץ, והיו אצלנו בבית. אמא שלי ביקשה מכל המשפחה 'להתנהג יפה', כי כולנו ידענו על הסיפור. ישבתי בבית מתוסכל, בלי יכולת לעשות דבר. כששאלתי אותה למה היא רצתה שלא נתעמת איתו, היא אמרה: 'רציתי שאמא שלי, גם 30 שנה אחרי, תכיר במה שהוא עשה לי'. אבל אמא שלה עדיין לא הייתה מוכנה להכיר בכך שהבת שלה עברה התעללות, ואמרה לה שהיא ממציאה או שהיא פיתתה אותו. ילדה בת עשר. זה טלטל אותי.
"הסיפור הזה מופיע בשולי הרומן שאני כותב, לצד סיפור ראשי על אונס שמתרחש בתוך מערכת יחסים. האישה בטוחה שהיא נאנסה, והיא גם עוברת פוליגרף ונמצאת דוברת אמת, והבחור שאנס אותה בטוח שלא היה שם אונס, וגם הוא עובר פוליגרף ויוצא דובר אמת".
אצבע בעין לתנועת ה'מי-טו'?
"ממש לא. זה רעיון שנוסח לפני תקומתה של התנועה החשובה, אבל הוא בהחלט מאתגר אותה. המי-טו מסמנת גבולות חדשים וטובים, אבל הקצנה של זה יכולה להסב נזק. הרומן מכיר במורכבותה של הנפש האנושית, ומנסה במבנה העומק שלו לנסח חוקים וקודים חדשים ולייצר דיאלוג חדש בין נשים וגברים. דיאלוג שהגבר כן שותף בו, ולא רק עומד נעלב ונזוף בצד. והאישה היא לא יצור חסר עור, שכל דבר מפרק אותה. מהבחינה הזו, זה מאוד קשור לאמא שלי ששיקמה את עצמה והקימה משפחה, ולא איבדה אמון בגברים, למרות הטראומה שלה".
מה חשבת על ראיון החזרה בתשובה של ארי שביט?
"הכתבה הזו מאוד עצבנה אותי. ההתייחסות של ארי שביט עוברת כצבועה: 'עכשיו זה זמנן של הנשים לדבר' ו'אני רק מקשיב'. הכניעה המוחלטת הזו - אני לא קונה אותה, ולדעתי גם הוא לא, אבל זה הרגיש לו נכון ציבורית, אני מניח. לארי, לדעתי, יש הרבה מה להגיד והוא לא אומר, כי הוא בוודאי חושש. התגובה הכועסת שלו לכך שלא קיבלו את התנצלותו כרגע, היא לדעתי גם רמז ראשון לתגובה נגדית חריפה שתבוא בעתיד מצד גברים, להקצנה של תנועת ה'מי-טו'. הדברים האלה עוד יתפרצו, והחשש שלי הוא שהם יהיו אלימים, דעא"שים באופיים.
זה יוביל לאלימות, להרבה יותר תקיפות אנונימיות, אונס, פנייה לשירותי מין בתשלום ותקיפות מיניות במשפחה.
"גם העובדה שאדם לא יכול להתנצל ולכפר על מעשיו מקוממת. הקודים הרי השתנו. גברים לפני 30 שנה התנהלו אחרת כי חינכו אותם אחרת. אז לתלות אותם בכיכר העיר? אפשר להשתמש גם בקצת חמלה ולסלוח ולעבור הלאה. סליחה היא תכונה נפלאה ומרפאת. ארי שביט, למשל, הוא לא אנס סדרתי. הוא קרא לא נכון את המציאות, ומישהי נפגעה עד עמקי נשמתה. לא נעים, אבל לא מחייב הרחקה של הבן אדם הזה מהחברה. נשים לא צריכות ללמוד מגברים דווקא את האלימות".
יש תמיכה רחבה במי־טו, גברים ונשים.
"נכון, ובצדק. יש קודים שחייבים להשתנות. אני בעד העצמת נשים בכל תחום, ו'מי-טו' מכריחה גברים להביט במראה וגם להפנים שיש צד שני עם רצונות ורגשות. ועדיין, כרגע הרבה גברים וגם הרבה נשים שיש להם ביקורת על ההקצנה של התנועה שותקים, כי הם פוחדים לדבר. אני קשוב לשטח, והקולות האלה נשמעים בסלונים ובשיחות סגורות. כולם מוקיעים שיח מיני, למשל, כשיש יחסי מרות - זה מובן מאליו ויש על כך קונצנזוס.
אבל מכאן והלאה אני מרגיש שהתמיכה במי-טו נחלשת. הרבה מהתלונות שמגיעות לתקשורת ולרשת נראות לאנשים מוגזמות, שלא לומר פוגעות במאבק להגנת נשים, כי כל הערה, או אפילו ניסיון לנשק, נתפסת היום כמו אונס. אם מישהו מנסה לנשק כי לא קרא נכון את הרגע, והאישה מסרבת ובזה זה נגמר, האם אי-אפשר להמשיך הלאה? אני חושב שהפנמה של קורבנות תמידית עושה נזק ומחלישה נשים, היא גם בסוף תהיה רעש לבן כי אם כולן קורבנות כל הזמן בכל רגע נתון, אז לאף אחד לא יהיה כוח להקשיב.
"מה אישה היום צריכה להגיד לבת שלה? שכל בן שרוצה לנשק אותה הוא אנס? שכל בן שאומר לה שהיא יפה הוא אנס? אין היררכיה בשיח היום בין רמות שונות של אינטראקציה מינית.
"יצא לי לדבר לאחרונה עם כמה פסיכולוגים בעניין, שחושבים שהקצנה של השיח הזה עלולה לעורר תופעות של חרדה והיסטריה אצל נערות, שיפתחו תגובה אלרגית כמעט לכל הפגנה של מיניות, ולו הסולידית ביותר. נערות לא צריכות לגדול עם תחושה שהנפש שלהן כל-כך פריכה ושברירית שכל מילה תרסק אותן לחתיכות. הן לא צריכות לגדול מראש עם תודעת קורבן פוטנציאלי.
"מה שיקרה בסוף עם ה'מי-טו' מאוד דומה למה שקרה כשביבי נבחר שוב או טראמפ, והתקשורת והברנז'ה הופתעו. מתחת לפני השטח רוחשים גברים שלא נותנים לקול שלהם להישמע, וגם נשים שלא מסכימות עם שנאת הגברים הגורפת ועם המחשבה שכל גבר הוא אנס פוטנציאלי וכל אישה - קורבן חסר אונים. זה יימשך עוד שנה או שנתיים, ואז תבוא תגובת נגד הרבה יותר קשה ביחס לנשים".
איך זה יתבטא?
"נשים ייפגעו בשלל דרכים. גברים, מצדם, אומרים יותר ויותר שלא יעסיקו נשים וזהו. כי בשביל מה להסתבך? וגם תהיה החמרה בהדתה. למה החרדים דורשים הפרדה? כי הם מאמינים שהגברים הם חיות ואם הם רק רואים אישה הם מתחרפנים. ומה התפיסה של הפמיניסטיות הקיצוניות? אותו דבר. כל הגברים תוקפניים, תמיד מטרידים, וכל הנשים תמיד מוטרדות וצריך להגן עליהן, כי כולן חלשות ומתפרקות כשמישהו אומר להן משהו בוטה. זו הנקודה שבה פמיניסטיות רדיקליות וחרדים קיצוניים מתחברים.
"מה שאנחנו מפספסים זה שגברים ונשים צריכים לנהל דיאלוג, וכרגע אין דיאלוג. יש לי הזדמנות לראות את זה מהצד כי אני הומו, ויש לי חברים סטרייטים ואני מוקף בנשים חזקות שלא שונאות גברים, ושפוחדות להביע את דעתן. וכמו שארי שביט אומר, אולי 'עכשיו זה הזמן של נשים להישמע', אבל הן לא יכולות לדבר עם עצמן. צריך לאפשר חיזור ופלרטוט בגבולות תקינים; צריך לכתוב מחדש את החוקים בין גברים לנשים, במשותף, לא חד צדדית.
"מה נשים חושבות? שהן ישבו עכשיו בברקלי וב-NYU בחוגים למגדר ויכתבו את ספר החוקים ושזה מה שיתקבל? זה לא מה שיקרה. אז איפה אתן חיות? זה לא יעבוד. גברים גם רוצים לזכור מה זה להיות גברים, ונשים מה זה להיות נשים, וזה כולל להיות יצור מיני. לא במובן הפוגעני, כמובן".
מה זה אומר 'לזכור להיות גברים', להיות בן ערובה של המיניות שלך?
"דיכוי מוחלט של מיניות יוצר פרוורסיות. הן תמיד מתעוררות בתרבויות של דיכוי. החברה החרדית מלאה בכאלה, כמו גם הלאומית-דתית. בסוף זה יתפרץ. ואז, הפרוורסיה תצא בצורה יותר קשה ואלימה. אם אסור להגיד שום דבר ואסור לפלרטט, אז זה יתפרץ. זה גם קרה בארה"ב, כשטראמפ עם ה'גראב דה פוסי' שלו נבחר, והסתבר שיש אמת אחרת שרוחשת מתחת לפני השטח. הדברים הרבה יותר עמוקים מאשר איך אנשים מצביעים מימין ומשמאל".
מהפכות לא נעשות דרך דיאלוג.
"נכון, אבל צריך לזכור שחלק משלמים מחיר כבר מאוד ויש למזער אותו. ואפשר גם אחרת. המאבק של הלהט"ב לשוויון הוא מהפכה שנעשתה בלי שנאת סטרייטים, והשגנו המון. המהפכה שעשינו בעולם, שאני חלק ממנה בארץ, היא אדירה. עדיין אין שוויון בכול, אבל מבחינת הלגיטימציה עשינו דרך מרשימה, וכל זה בלי לשנוא סטרייטים, למרות שהם דפקו אותנו במשך שנים, השפילו אותנו, הכניסו אותנו לכלא, פגעו בנו. אני גדלתי כילד שקראו לו הומו והיו מעליבים בלי סוף, ואני נלחמתי על זכויותיי בלי להגיד 'כל הסטרייטים חולירות, כולכם אלימים ובריונים'. יכולתי להתבצר בתודעת הקורבן האומלל, לרחם על עצמי ולכעוס, אבל התחלנו דיאלוג שהוביל אותנו קדימה בכל העולם".
אז נשים צריכות להתעלם?
"בוודאי שלא. הן צריכות להילחם נגד תוקפנות מינית, אבל לא נגד מיניות באשר היא, כמו החרדים והחרד"לים הקיצוניים. לאמא שלי, למשל, מאוד קשה לשמוע על חוסר אונים שנשים מסוימות מציגות. היא לא מוכנה בשום אופן להזדהות עם תחושת הקורבנות. היא אומרת לי: 'מה זה הנשים החלשות האלה?', וזה ממישהי שהייתה חסרת אונים בגיל 10 והצילה את עצמה והתחזקה. דיברתי השבוע עם מישהי שמישהו צעק לה ברחוב: 'אני רוצה להעביר את הזין שלי בשדיים שלך'. אז זה ערער את כל קיומה? לא. יש לי עוד חברה טובה שעברה לידה משאית והנהג צעק: 'איזה כוס!', והיא אמרה לעצמה: 'איזה אידיוט מגעיל', והמשיכה הלאה, ולא נתנה לזה להרוס לה את החיים. אלה קולות של נשים שאני שומע".
אפרופו מורכבות, בראיון קודם שלך ב'ליידי גלובס' אמרת שאתה לא חושב שהומוסקסואליות היא מולדת.
"היא לא רק מולדת, חלק כן וחלק לא. זה מורכב. פתאום לאחרונה גיליתי שיש איזה ארגון שעושה טיפולי המרה להומואים שמצטט אותי כאילו אני אומר שאפשר לשנות את זה, כי זה לא מולד. וזה הדבר האחרון שאני אומר. טיפולי ההמרה האלה איומים, גורמים לאנשים דיכאונות והתאבדויות. לקחו כמה משפטים שאמרתי בצורה מורכבת ועשו כותרת באתר טיפולי המרה. הם, כמובן, יקבלו בקרוב מכתב מעורך דין".
התנתקתי מהפייסבוק
ברנהיימר, למרות הלהט האידיאולוגי שלו, החליט להתנתק דווקא מהמקום שבו כל אחד יכול להביע את דעתו - פייסבוק. "אני שונא את הרשתות ושונא את הטרחנות ושונא שאני נסחף לוויכוחים עקרים שם. התנתקתי מהפייסבוק, וחזרתי רק כדי לקדם את הסדרות שלי לבקשת המפיקים, ובקרוב אצא שוב. אני נגד שיימינג ונגד משפטים ציבוריים ברשתות. תראי מה קרה עם בועז ארד, המורה מתלמה ילין. אני לא מצדיק את זה ששכב עם תלמידות, אם זה קרה בזמן שהיו תלמידות שלו, אבל גם אם הוא אשם, צריך לתת לאדם הזדמנות להגן על עצמו. אבל הרשתות החברתיות טורפות אותך בעודך בחיים. והכול משמועות.
"היום אדם שמואשם בהטרדה ותקיפה מינית לא יכול להגן על עצמו, אסור לו להגן על עצמו, כי אז יחטוף יותר. צריך להרכין ראש בהכנעה, וגם אם ימות, זה לא יספק אף אחד. עליהם לא חלה חזקת החפות והם צריכים מיד להרכין ראש ולהגיד אמן ולחכות שזה יעבור. הדברים צריכים להיבדק מחוץ לרשת החברתית".
נקמה יכולה להחזיר משהו מתחושת המסוגלות והערך העצמי שלך.
"נקמה יכולה להשיג שחרור רגעי, אבל בסופו של דבר היא תתנקם גם בך. אני לא מטפח את הרגש הזה. יש כל מיני דרכים לשפר את האגו שלך. בכלל, תחושה של ערך עצמי לא צריכה להיפגע בכל פעם שמישהו פוגע בך. יש לי היום תחושה של גרעין פנימי, שאני יודע שאני שווה משהו, גם אם, למשל, אני מקבל דחיות, ואני מקבל המון דחיות בעסק הזה. גם אם אני 'אבנר ברנהיימר' ועשיתי כמה דברים, עדיין אומרים לי 'לא'. אבל זה לא גורם לי לחשוב שאני לא שווה שום דבר, אלא שבאותו הרגע אני לא מתאים לאדם שמולי. שיש עליו מערכת שלמה של לחצים ושיקולים שאני בכלל לא מודע להם".
מתי התעמתת עם זה לאחרונה?
"עברתי תקופה מאוד קשה אחרי ש-HOT הזמינו ממני עונה שנייה לסדרה שלי 'אמא ואבאז', וממש לפני תחילת הצילומים הם ביטלו אותה. ואני עד היום לא יודע למה, לא קיבלתי תשובה ברורה מאף אחד ב-HOT, וכל התשובות יכולות להיות נכונות: כי רצו את התקציב לפרויקט אחר, כי זה לא היה כתוב מספיק טוב לטעמם - למרות שקשה לי להאמין, או שאולי יהודה לוי לא רצה לעשות עוד עונה. זה היה מאוד טראומטי מבחינתי. חיים שלמים שהלכו לאיבוד. כבר ידעתי מה הולך לקרות בחיים של הדמויות, ושום דבר לא קרה על המסך. זה נשאר על הדף. זו הייתה פגיעה נורא גדולה שגרמה לי לתחושות נקמה חזקות, אבל בסופו של דבר לא עשיתי כלום, למרות שאת חלקם היה לי קשה לראות תקופה מסוימת.
"לא הרגשתי שזה מוחק את כל מה שעשיתי עד היום, וזה כנראה אומר שהיו שיקולים שאני לא מודע להם. הדבר הכי חזק מאז הוא שעלו שלוש סדרות שיצרתי בקשת, ושלושתן הצליחו מאוד, ואני יודע שמה שקרה ב-HOT לא קשור אליי, אלא אליהם, וזה שחרר אותי. אני לא מרכז העולם, ולגופי שידור יש שיקולים אחרים משלי. זה אפילו הגביר בי את המוטיבציה ליצור עוד ולהיות יותר טוב. לא נקמתי ביהודה לוי, אבל תשאלי אותי היום אם אציע לו תפקיד שוב? לא בטוח. היה בזה משהו כפוי טובה מצידו, שלא נלחם לצדי על העונה השנייה. אז עדיין יש בי חלק פגוע מול HOT, למרות שאני בטוח שזה לא שום דבר אישי שנועד לפגוע בי, אבל שחררתי, ואני בטוח שנשתף פעולה בעתיד".
פגעו לי בלב
ברנהיימר, 52, חי בזוגיות עם האדריכל פרופ' ערן נוימן, ויש להם שני ילדים משותפים. הוא נולד בקיבוץ גברעם וגדל בפתח תקוה, למד כתיבה יוצרת באוניברסיטת קליפורניה (UCLA) והוא מרתוניסט עיתונות בדימוס. הוא החל את דרכו כעיתונאי ב'מעריב', לאחר מכן כתב ב'ידיעות אחרונות' ובמוסף 'הארץ', תמיד בתחום המגזין. ברשימת סדרות הטלוויזיה שהוא חתום עליהן נמצאות קלאסיקות כמו 'פלורנטין' וגם בונבוניירות כמו 'פיק-אפ' ו'עד החתונה' וגם 'בלו נטלי', שעסקה בסחר בנשים ובמעגל הזנות.
אתה מייצר תוכן מגוון מאוד, 'כיפת ברזל', הסדרה על הברנוער ו'יש לה את זה'. יש נוסחה לרייטינג בישראל?
"מבחינתי הז'אנרים לא משנים. אני יכול לכתוב על כל עולם. אני עושה תחקיר מאוד טוב, כי הייתי עיתונאי מיליון שנה, אבל מבנה העומק של הסיפורים הוא אוניברסלי. 'כיפת ברזל', למשל, הייתה סדרה על חרדים שמתגייסים, שהיו בה שלושה סיפורים אוניברסליים. עמרם, שבא מעולם הפשע ורוצה להתגייס, אבל העולם הקודם מושך אותו אחורה. יעקב החרדי, שרוצה ללכת נגד הזרם ולהתגייס, לא שונה מהומו שיוצא מהארון ועדיין רוצה להיות בקשר עם המשפחה שלו, אבל רוצה לממש את עצמו איפה שמתאים לו, והשלישי זה הדמות של גור אריה, שנוצל מינית על-ידי הרב שלו ומחפש צדק. אז אנחנו מלבישים על הדמויות את העולם החרדי ואת הצבא, שזו התפאורה. הצופה מחפש סיפורים על הנפש האנושית".
הסדרה 'יש לה את זה', שהייתה הצלחה גדולה, עשתה רושם של בידור קליל להמונים.
"היא עסקה, אמנם, במרובע רומנטי בעולם הסטיילינג והאופנה בתל-אביב, אבל בעיניי זה סיפור על גיבורה שעוסקת בשאלה איפה היא נאמנה לעצמה, ואיפה היא מזייפת. וזה משהו שכולם מתחברים אליו, לדמות עם רצון וקונפליקט וסכנה.
"לפני שראו את כיפת ברזל אמרו לי: 'את מי מעניין דתיים בצבא?', ואז נתפסו לזה כי מה שמעניין זה דמויות חזקות עם קונפליקטים אנושיים".
ודווקא הדוקו־דרמה על הברנוער, שעוסקת בסיפור אנושי קשה, לא הביאה הרבה צופים.
"הסדרה הזאת הייתה הדבר הכי קרוב אליי משלושת הפרויקטים. אני תל-אביבי הומו שפגעו לו בלב הפועם של הקהילה. היו תגובות טובות, אבל לרוב האנשים לא היה כוח לראות את זה. זה היה, לדעתי, כואב מדי ומפחיד, כי רצחו ילדים ולא תפסו את הרוצח, אבל לא הצלחנו להביא צופים למסך. למרות שאני מאוד גאה בסדרה, הקהל לא בא, וזה כואב לי".
יש לך פנטזיה להצליח בחו"ל?
"כן. קודם כל, כי התקציבים בחו"ל מאפשרים לך לממש את החלום שלך. בארץ, כשאתה כותב לטלוויזיה, כבר בכתיבה אתה מגביל את הדמיון. אני זוכר שכשהתחלתי לכתוב ל'פלורנטין', ישבתי כולי נלהב וכתבתי סצנה שמישהי עולה לאוטו עם שני גברים זרים, וכשיש חשש שיתקפו אותה יש סצנת מרדף במסוק. וזו ההערה הראשונה שקיבלתי כתסריטאי: 'איפה אתה חושב שאתה חי? שירימו מסוק בשביל סצנה?'. כשלמדתי תסריטאות בלוס אנג'לס, נפגשנו עם אנשי אפקטים מיוחדים, והם אמרו: 'כל מה שאתם יכולים לדמיין אנחנו יכולים לעשות'.
פה רוב הדברים שאתה מדמיין אתה לא יכול לעשות. אז לעבוד בהוליווד מאפשר לך לדייק, לצלם 4 דקות דרמה ביום ולא 12. זה חלום. תוסיפי לזה שהרבה יותר אנשים ייחשפו לעבודה שלך, וגם מבחינה כלכלית זה שונה. אני אחד התסריטאים העסוקים בישראל, והשכר הוא כזה שמאפשר לך להתפרנס בסדר. בקושי לחסוך משהו, אם בכלל. בסופו של דבר אני שכיר מהמעמד הבינוני. אין שום דרך לעשות קפיצת מדרגה בתסריטאות, אפשר רק להתפרנס בסדר משנה לשנה".
הצלחה מעבר לים מגיעה עם זוהר ותהילה.
"אני לא חי בשביל לזכות באוסקר. אני אוהב לעשות יצירות אינטליגנטיות שגם פונות לקהל רחב. אז לצערי לא אגיע לפסטיבל בצפון קוריאה עם סרט קולנוע שיראו שלושה חובבי קולנוע. זה לא נורא, כי הטלוויזיה נהנית היום מתור הזהב שלה. עושים בה את הדברים העמוקים ביותר. זה כמו הרומן של פעם, כמו דוסטויבסקי וטולסטוי, משהו רחב יריעה שאתה נכנס לעומק נפשה של דמות. היום כל מה שאנשים מדברים עליו זה סדרות".
אתה לא חושש מהאיחוד המסתמן של רשת ועשר?
"אנשים תמיד אהבו ותמיד יאהבו סיפורים. לא משנה באיזה פורמט. התסריטאות לא תיעלם מהעולם, זה לא מקצוע נכחד, אז אני לא מודאג. יותר ויותר סדרות מצליחות לנצח את הריאליטי. כשזה עובד, אנשים מעדיפים את זה על פני כל דבר אחר. חוץ מזה שלסדרות יש חיי מדף. אנשים מוכנים לראות אותן שוב ושוב, וריאליטי לא. סדרות, ודמויות בסדרות, מלוות אנשים לנצח".
יש דמות שכתבת שאתה מתגעגע אליה?
"אני מכניס מעצמי לכל דמות. למשל ב'יש לה את זה', נטלי רוצה בכל יום לכבוש את העיר הגדולה, וגם אני. כמו שירז, יש רגעים שאני דיווה שבטוח שהשמש זורחת לו מהתחת, ורגעים שאני חושב שאני לא שווה כלום. כמו רפאל, אני מרגיש לפעמים לא רלבנטי ושהצעירים נושפים בעורפי, עד שאני מגלה שעדיין יש לי את זה. אבל הדמות של ארז ב'אמא ואבאז', שיפתח קליין שיחק, זו דמות שיכולתי יותר להעמיק בה ולתת לה בסופו של דבר לצאת מהשנאה העצמית שהייתה לה, של 'אני לא ראוי להיות אבא'. זו דמות שלצערי חייה נגדעו באיבם".
מח"כ אמיר אוחנה נמסר בתגובה: "אבנר ברנהיימר יודע לכתוב יפה. זה נחמד. אבל מה עוד עשה בחייו? אין לו על מה לסלוח לי כי לא ביקשתי את סליחתו (אין על מה), ואין לו מה להתבייש כי אני לא חלק משום קהילה שלו. שנינו להט"בים ישראלים, ובזה מתמצה פחות או יותר המשותף בינינו. אני הרבה יותר 'קהילה' של חבריי לתנועת הליכוד ולמחנה הלאומי מאשר שלו. ביום שבו שמאלנים אכולי שנאה עצמית הלוקים בתסמונת 'הלאום זה אושוויץ' כמו ברנהיימר יתחילו להתגאות בי - אתחיל לדאוג".
HOT בחרו שלא להגיב לדברים.
