מערכות סולריות/צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
המאבק הציבורי הבא בתחום הקרקעות יהיה על תוספת הזכויות שיינתנו לקיבוצים ולמושבים, לצורך הקמת פרויקטים של אנרגיה סולארית על הקרקעות שהם מחזיקים. היום נפתחה במשרדו של היועץ המשפטי לממשלה סידרה של דיונים, בהשתתפות רשות מקרקעי ישראל, משרדי האוצר והאנרגיה, ורשות החשמל.
הצורך לעבור לאנרגיה מתחדשת ונקייה מובן וברור, להוזלת תעריפי החשמל והפחתת זיהום וגזי חממה. אפשר רק לתמוה על כך, שמדינה של דודי שמש לא השכילה להגדיל באופן משמעותי את כמות החשמל המופק ממתקנים סולאריים, ונתון אחד אומר הכל: בגרמניה הצפונית והמעוננת, היקף ייצור החשמל מאנרגיה סולארית הוא 14% מסך הצריכה הכוללת, ואילו בישראל הוא כ-3% בלבד מהצריכה - וזאת כאשר בישראל שטופת השמש פוטנציאל ההפקה כפול מאשר בגרמניה.
שדות סולאריים הם צרכני קרקע. הקיבוצים והמושבים קיבלו היתר להקמת שדות סולאריים על הקרקע שקיבלו מהמדינה לצרכי חקלאות. ההיתר להקמת חוות סולאריות הוא סוג של פיצוי על נטישת החקלאות, ויש מי שרואים אותו כמכונה להדפסת כסף, בלי לעבוד.
כיום מותר לקיבוצים ולמושבים להקים שדות סולאריים בשותפות עם יזם, בשטח של 250 דונם. באופן חריג מותר אפילו לשני קיבוצים לאחד את ההיתר ליצירת מיזם של 500 דונם. חבר הכנסת איתן ברושי, נציג הקיבוצים בסיעת המחנה הציוני, עסוק לאחרונה בעניינים שונים, וביניהם הוא דוחף למתן אישור לקיבוצים ולמושבים להקים פרויקטים של 1,000 דונם.
אין ספק שאירגונים חברתיים, למשל הקשת הדמוקרטית המזרחית, יציפו מחדש את השאלה של צדק חלוקתי ומידתיות, כמו בבג"צ הקרקעות. נשאלת השאלה: מדוע בעצם לא להקצות קרקעות למיזמים סולאריים בדרך של מכרזים?