מרבית ההליכים הייצוגיים בישראל מסתיימים בדרך של הסתלקות מבקשת אישור התובענה כייצוגית. לפי מחקר אמפירי שנערך על-ידי מחלקת המחקר של הרשות השופטת ופרופ' אלון קלמנט, ביחס להליכים ייצוגיים שהתנהלו בשנים 2006-2012, יותר מ-57% מהתובענות הייצוגיות הסתיימו בהסתלקות התובעים מתביעתם לפני בית המשפט אישר לנהלה כייצוגית.
רבים מהסדרי ההסתלקות המובאים לאישורו של בית משפט כוללים הסכמה מטעם הצדדים בדבר פסיקת גמול ושכר-טרחה למסתלקים - התובע ובא-כוחו. הסדרים אלה זכו לכינוי "הסתלקות מתוגמלת"; בתי המשפט המחוזיים שנדרשו לאשר את שיעורי הגמול ושכר-הטרחה בתיקי "ההסתלקות המתוגמלת" היו חלוקים בשאלה העקרונית אם בכלל ראוי לתת תוקף להסדרים מסוג זה, ובאילו תנאים.
השבוע הכריע בית המשפט העליון סופית במחלוקת זו וקבע כי על-פי נוסחו הנוכחי של סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, הכלל הוא שאין לפסוק גמול ושכר-טרחה לתובע המייצג ולבא-כוחו המייצג במסגרת של הסתלקות מבקשת אישור (ניהול) תובענה כייצוגית.
אולם לכל כלל יש חריג, ציין העליון - "דרך המלך שבה יש לתמרץ ולעודד הגשתן של תובענות ייצוגיות וראויות, היא פסיקת גמול ושכר-טרחה במקרים שבהם ההליך הייצוגי הוכרע לטובת הקבוצה (הסדר פשרה, קבלת בקשת האישור או קבלת התובענה הייצוגית). עם זאת הסתלקות מתוגמלת היא אפשרית - ואולם מדובר בחריג לכלל, ומשכך יש להיעתר לבקשות בנדון רק במקרים מתאימים", נקבע.
הפחתה דרמטית בגמול ובשכר-הטרחה
פסק הדיין של העליון ניתן ב-4 ערעורים שונים, שבהם התעוררה אותה שאלה עקרונית שעניינה פסיקת גמול לתובע שביקש לנהל תביעה כייצוגית כייצוגית ושכר-טרחה לבאי-כוחו. זאת, כחלק מהסדר הסתלקות מההליך הייצוגי בהתאם לסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות.
במקרה הראשון - בתיק סונול - הסכימו הצדדים על הסתלקות מייצוגית והמליצו למחוזי על גמול בסך 10,000 שקל לתובעת הייצוגית ושכר-טרחה בסך 50 אלף שקל (פלוס מע"מ) לבאי-כוחה. המחוזי אישר את ההסתלקות, אך הפחית את הגמול באופן משמעותי ל-500 שקל ואת שכר-הטרחה ל-5,900 שקל (כולל מע"מ).
המקרה שני עסק בתיק ספורט ורטהיימר, שבמסגרתו הומלץ על גמול בסך 11 אלף שקל לתובע הייצוגי ושכר-טרחה בסך 25 אלף שקל (בתוספת מע"מ) לבאי-כוחו. המחוזי פסק לתובע שם גמול בסך 2,000 שקל ושכר-טרחה לבאי-כוחו של 7,500 שקל (בתוספת מע"מ).
בתיק השלישי, תיק פרי גליל, הומלץ על גמול בסך 9,500 שקל ושכר-טרחה בסך 25,500 שקל (בתוספת מע"מ), אך בית המשפט דחה את הבקשה והותיר את התובעים ואת באי-כוחם ללא גמול; ובתיק הרביעי, שעסק בתביעה נגד חברת שלמה תחבורה, הומלץ על גמול בסך 17,200 שקל ושכר-טרחה בסך 25,800 שקל (בתוספת מע"מ) - הוחלט שלא לפסוק גמול ושכר-טרחה כלל.
כל המקרים הללו התנקזו את בית המשפט העליון, שעשה סדר בפעם הראשונה בזירת המחלוקת. השופטת ענת ברון, בהסכמת השופטים נעם סולברג ויצחק עמית, קבעו כי על-פי חוק אין לפסוק גמול ושכר-טרחה במקרים של הסתלקות מתביעות ייצוגיות, תוך שהוא נותן קווים מנחים במענה לשאלה מתי בכל זאת יש מקום לחרוג מן הכלל הזה.
אמצעי למניעת תביעות-סרק
בפסק הדיין צוין כי היקפם ההולך וגדל של ההליכים המסתיימים בהסדרי הסתלקות מתוגמלת, והחשש מפני נזקיהן של תביעות-הסרק, הביא את המחוקק לתקן בשנת 2016 את סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות. במסגרת התיקון, צוין, נקבעו השיקולים שעל בית המשפט לבחון בהחלטתו אם לאשר "טובת הנאה" למסתלקים מן ההליך הייצוגי:
ראשית, אם "התובענה הראתה עילת תביעה לכאורה" - כלומר: על בית המשפט לוודא כי לא מדובר בתביעת-סרק, אלא בתובענה שלכתחילה עמדה ביסודה עילת תביעה לכאורה, ואולם לאחר הגשתה התברר כי אין עוד תוחלת בהמשך ניהול ההליך; ושנית, על בית משפט לתת דעתו ל"תועלת שהביאה בקשת האישור או התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה", להבדיל מתועלת ציבורית כללית, או השגת אחת ממטרותיו של חוק תובענות ייצוגיות.
השופטת ברון ציינה תגובה נוספת של המחוקק מהעת האחרונה לתופעה ההולכת וגוברת של הליכי-סרק ייצוגיים, והיא - הטלת אגרה על הגשת תובענות ייצוגיות (פרט לייצוגיות נגד רשות שלטונית). "בחלוף 12 שנים שבהם הגשת בקשת אישור תובענה כייצוגית לא הייתה כרוכה בתשלום אגרה, כיום נדרש תשלום בסכום קבוע - שהוא אמנם זעום ביחס להיקפם הכספי של ההליכים הייצוגיים, ובכל זאת מהווה חסם מסוים להגשת תובענות ייצוגיות. והנה לנו דוגמה ממשית כיצד ריבוי הליכי-סרק ייצוגיים עלול לפגוע בהגשה וניהול של תובענות ייצוגיות ראויות", ציינה.
בהתאם לתיקון החוק ולמגמה ההולכת וגוברת לצמצום תביעות-סרק, העליון קבע כי הכלל הוא שאין לפסוק גמול ושכר-טרחה במסגרת של בקשת הסתלקות. הסתלקות מתוגמלת היא אפשרית, אך היא בגדר חריג לכלל.
עוד נקבע כי הכרעה בבקשת הסתלקות מתוגמלת מחייבת את בית המשפט לשקול גם "שיקולי רוחב" - ובפרט את הסכנות הגלומות ב"הסתלקות מתוגמלת" למוסד התובענה הייצוגית ולציבור בכללותו. לא כל תועלת שצמחה אגב הסתלקות, ראוי שתזכה בפסיקת גמול ושכר-טרחה - ובעיקר לא באותם מקרים שמלכתחילה לא התאימו להתברר בהליך ייצוגי. העליון קבע כי יש לשקול את אינטרס הקבוצה והציבור הרחב, וכי על בית המשפט להשתכנע כי אין מדובר בתביעת-סרק חרף בקשת ההסתלקות. כמו כן, נדרש שההחלטה בבקשה לפסיקת גמול ושכר-טרחה תהיה מנומקת.
השופטת ברון הוסיפה וציינה כי לא כל תביעה, גם אם היא מבוססת וביסודה עילה טובה, ראויה להתברר כייצוגית. "עשויות להיות מגוון סיבות לכך: עילת התביעה אינה בין העילות המנויות בתוספת השנייה לחוק; התובע המייצג אינו נמנה עם אלה שרשאים לנהל הליך ייצוגי; קיימת שונות רבה מדי בין חברי הקבוצה; עצם ניהול ההליך צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע או לציבור בכללותו וכו, כמו גם שיקולי מדיניות אחרים שבגינם סבור בית המשפט כי ניהול התובענה כייצוגית לא ישיג את מטרות החוק".
מידת החשיבות הציבורית
עוד קבעה ברון כי משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש מקום בנסיבות המקרה הקונקרטי לפסוק גמול ושכר-טרחה במסגרת של הסתלקות, יש לעשות זאת לאורם של העקרונות המנחים הקבועים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות. לפי סעיפים אלה, בנוסף לתועלת שהסב ההליך הייצוגי לחברי הקבוצה הנפגעת, ניתן וראוי להביא בחשבון את הטרחה שטרחו התובע המייצג ובא-כוחו, את הסיכון שנטלו על עצמם בהגשת ההליך וניהולו ואת מידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך.
עוד נקבע כי כאשר מדובר בפסיקת שכר-טרחה, ניתן להביא בחשבון אף את ההוצאות שהוציא בא-הכוח המייצג, האופן שבו ניהל את ההליך והפער שבין הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור לבין הסעדים שנפסקו בסופו של יום לטובת הקבוצה. עם זאת, השופטת הוסיפה כי "למען הסר ספק, אין הכוונה ל'רשימת מכולת' מחייבת, ולבית המשפט נתון שיקול-דעת רחב בנדון בהתאם לנסיבות המקרה".
באשר לנסיבות של כל מקרה נדון, דחה בית המשפט דחה את הערעורים שהוגשו על-ידי התובעים בתיקי סונול, ספורט ורטהיימר ופרי גליל, אך קיבל את הערעור שהוגש בתיק שלמה תחבורה.
את סונול ייצגו עורכי הדין רן שפרינצק, הדס בקל וגיל לבקוביץ' ממשרד ארדינסט, בן נתן, טולידאנו ושות'.
התובע שהסתלק מהייצוגית נגד "שלמה תחבורה" זכה לגמול בשל "תועלת ממשית לקבוצה הנפגעת"
תיק "שלמה תחבורה" היה התיק היחיד שבו התקבל ערעורם של התובעים הייצוגיים על כך שלא נפסק להם כלל גמול ושכר-טרחה. במה הוא שונה מאחרים? בבקשה לנהל (לאשר) תביעה ייצוגית נגד חברת "שלמה תחבורה" נטען כי היא מפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן, בכך שאין היא משיבה ללקוחות שביצעו הזמנות רכב דרך האינטרנט סכומים המגיעים להם במקרה שהעסקה בין הצדדים לא יצאה אל הפועל.
בית המשפט העליון ציין כי "מדובר בבקשת אישור המגלה עילה לכאורה, ומבקשת ההסתלקות עולה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים בקשר עם הנטען בבקשת האישור היא משפטית ולא עובדתית (וראשית דבר בשאלה אם הזמנת הרכב באינטרנט מהווה 'עסקת מכר מרחוק' כהגדרתה בחוק הגנת הצרכן, אם לאו)".
עוד צוין כי במסגרת הסדר ההסתלקות לא רק ששלמה תחבורה התחייבה לחדול מן ההתנהגות המפרה - אלא אף לקחה על עצמה לנקוט במדיניות השבת דמי ביטול שמטיבה עם הקבוצה מעבר לקבוע בחוק הגנת הצרכן. "מדובר אפוא בתועלת ממשית לקבוצה - שהצדיקה לטעמי להיעתר לסכומי הגמול ושכר-הטרחה המבוקשים", כתבה השופטת ענת ברון בהחלטה.
בית המשפט המחוזי אמנם ציין בפסק דינו כי לא שוכנע שההליך אכן הצמיח תועלת לקבוצה, ואולם השופטת ברון ציינה כי אמירה זו לא נומקה ולא ברור אפוא מה עומד ביסודה.
בית המשפט העליון נעתר למבוקש בהסדר ההסתלקות המתוגמלת מהתביעה ופסק לתובע הייצוגי ולבא-כוחו את הסכומים שעליהם המליצו הצדדים - "בהיותם סבירים ביחס לתועלת שצמחה מן ההליך", כלשון העליון. לתובע הייצוגי נפסק גמול בסך 17,200 שקל, ולבא-כוחו - שכר-טרחה בסך 25,800 שקל בצירוף מע"מ.