קצוות / צילום: Gettyimages ישראל
חמש בבוקר בסנטרל פארק. חושך. הכביש מכוסה בעלים רטובים. ארבעים דקות קודם, בדירות יוקרה מחוץ לחומות האבן שתוחמות את קווי המתאר של הפארק, צלצלו בקול שעונים מעוררים. עם הישמע הצלצול היד נעה אוטומטית לכיוון הקופסה עם קפסולות הקפאין. 500 מ"ג על הלשון ולגימה אחת של מים מבקבוק פלסטיק היישר לגרון. הספירה לאחור בפארק מתחילה.
עוד מעט ינצנצו אורות קטנים מרחוק, תכף יתקרב רעש של התנגדות הגומי כלפי האספלט. בחמש בבוקר בדיוק הפארק החשוך והדומם יהפוך למקום הכי תוסס בעיר. סמנכ"לי הבנקים, מנכ"לי בנקי ההשקעות וראשי חברות הביטוח לצד הנשים הכי חזקות בוול סטריט יזגזגו בין ערימות החצץ. הם יילחמו על כל גבעה כאילו שם, במקום הזה, תוכרע המלחמה האחרונה.
בינתיים היא והוא עדיין בבית. כל אחד והבית שלו. הם מתלבשים כמעט אותו דבר. מכנסיים שחורים ארוכים בגזרה צמודה, ז׳קט כחול ונעליים ב-500 דולר מאותו מותג על. הקיבה ריקה מאוכל, אבל בדם הקריאטין זורם ברמה פי חמישה יותר גבוהה ממה שהטבע רצה. עד שעה שש, חבורות רוכבי האופניים כבר ירכבו עשרות קילומטרים. ב-6:10 כבר ישובו הביתה. 20 דקות למקלחת וחליפה. להגיע לעבודה ייקח עוד חצי שעה, ב-7:00 בדיוק.
התחרות שתהרוג אתכם
מבט חטוף ברשימת הזוכים בעשרים המקומות הראשונים באליפות העולם ברכיבת אופניים של גראן פונדו, מגלה טרנד ברור ומפתיע: מבין הזוכים המקומיים, הרוב המכריע משתייך לאותו מגזר עסקי: בנקאי השקעות. באליפות האחרונה אחד מהם, סגן נשיא בקרן השקעות, ניצח מספר רוכבים מקצועיים וקטף את המקום הראשון.
מחקרה של אלכסנדרה מיקל, חוקרת מאוניברסיטת דרום קליפורניה המתמחה בחקר תרבות ארגונית וניהול, שופך אור על התופעה. מיקל עקבה במשך תשע שנים אחרי בנקאי השקעות - קבוצה שתמיד בולטת מעל כולן כשמדברים על תרבות של קצוות במקומות עבודה. בשעה שרבים מעמיתיה עסקו בלחקור כיצד אותם בנקאים הופכים את העולם לחולה, מיקל התמקדה דווקא בדרך שבה בנקאי ההשקעות הופכים את עצמם חולים, פיזית ונפשית.
שעות העבודה הקיצוניות לא היו הדבר היחיד אליו מיקל שמה לב. היא גילתה כי אלו שנטו לעבוד בקיצוניות נזקקו לפתח סגנון חיים קיצוני גם בתחומים אחרים, בכדי להתמודד עם הלחץ והצורך העז בתחושת פיצוי. אלה שסיימו לעבוד לאחר חצות, למשל, הפכו לעיתים קרובות גם לחיות חדר כושר שמתאמנות עמוק לתוך השעות הקטנות של הלילה. לפי המחקר, אחוז גבוה מאוד של הבנקאים פיתח הפרעות נפשיות וקריסה פיזית במהלך השנים. האישיות הפנימית שלהם לא הצליחה עוד לתחזק את האישיות החיצונית שנדרשה מהם כחלק מכרטיס הכניסה למקום העבודה, והסטטוס החברתי המתבקש.
תחרותיות קיצונית במקום העבודה מייצרת תרבות של קצוות לאורך הספקטרום. זו תרבות שמבטיחה שכדי לחיות את מלוא הפוטנציאל, האדם חייב להמציא לעצמו חוויות אחרות, מרעישות, מרגשות, בלתי אפשריות. רק כך יהיה ניתן לגשר על האבסורדיות של הקיום הזמני, הדל והאפור מול המסך במשרד למשך 16 שעות ביום, ולזכות בתחרות האולטימטיבית: לחוות את החיים 'עד הסוף', יותר מכל השאר.
תרבות הקצוות, שהקצינה את אלמנט תחרות השוק בחברה קפיטליסטית ואת מנגנון התחרות במקום העבודה, הקרינה אותם אל תוך השדה התרבותי הכללי, בעיקר דרך הסטארט-אפים. חברות הייטק מיטיבות לטשטש את המרחב בין הפרטי לציבורי טוב יותר מקודמותיהן בתחום הפיננסי, על ידי יצירת 'תרבות חברה' והחדרה שלה ושל עקרון התחרות לכל תחומי החיים של העובד. כשהחברה נוגעת בהכול, מהפעוטון, דרך האוכל ועד הרגלי הבריאות של העובדים, התחרות מזמן לא עוסקת רק בביצועיים החודשיים. אפילו התא המשפחתי והחוגים שבהם משתתפים הילדים, לא יכול להישאר נייטרלי.
תרבות הסטארט-אפים מציגה מודל של חיים אולטימטיביים שבקצה שלהם ממתין קלימקס, שעל פיהם הפרט יכול למדוד את חייו. בתוך התרבות הזו מה שמחזיק אותנו כפרטים היא האמונה שאנחנו יכולים להתפתח עד אינסוף, שלמרות הכל אנחנו 'אינדיווידואליסטים', לא עכברים באינקובטור של גוגל. אנחנו לא כמו שאנחנו נראים. לנו יש יותר סיכוי מאחרים. וזה מה שמחזיק אותנו בחיים.
לקרוע להם את הצורה
אם בארה"ב האמונה הזו מוצאת ביטוי פומבי בספורט, בטוקיו ובברלין היא מבטאת את עצמה בעיקר דרך ברים ומרתפים שמבטיחים סקס פומבי אחר. במשך שלוש שנים תיעד הצלם הפולני פאוול זאסזוק את סצנת חיי המין הליליים של טוקיו. ברחובות האדומים נכנסים מנועי הכלכלה דרך דלתות צרות ומחליפים חליפות ייצוגיות בתחתונים צמודים. ספר התמונות של פאוול, "עיר סוטה" ("Kinky City"), כולל תיעוד של אורגיות בין בובות מנגה, וסצנות סאדו מאזו שבהן גברים כלואים בשלשלאות כורעים בתחינה באמצע בר.
בתמונות אחרות חבורות גברים קשורים לתקרה בחדר צפוף, מחכים למישהי שתבוא לקרוע להם את הצורה. נאצים במדים שוכבים עם 'כושים' בכל פינה, ושפחות יורדות לשפנים עם כוס בירה ביד. וכמו בספורט, תמיד יש קהל.
בינתיים, גם בברלין, העיר מאפשרת לפרט למצוא את עצמו הכי רחוק מהמוכר, כאשר מדרגות ספירליות נפתחות מחליפות את דלתות העץ הצרות. כמו הדלתות ביפן, גם המדרגות בברלין נפתחות אל עולם שמבטיח לנו שאנחנו יכולים לחיות מחוץ לספקטרום של הידוע, השגרתי, האנושי, הרגיל. שיש קיום פיזי, ממשי, משעמם, וקיום אחר, שבדרך כלל זוכה להתקיים רק בדמיון. הדלתות והמדרגות האלו נפתחות אל מקום שחייבים להכחיש את קיומו במציאות, עם כמה שיותר סמים ואלכוהול, כדי שהוא יוכל להתקיים. אחרת הפנטזיה תיגמר, ואז מה שווה כל זה.
בין קומות המסחר בברלין, טוקיו וניו יורק ובין והפארקים ומועדוני הסקס, מתקיים מרחב אדיר של חרדה, המתפרשת בין הקיום המצומצם שלנו כבני תמותה לבין העולם הנצחי והאינסופי. אל תוך המרחב הזה מזדחל הרעיון של חיפוש אחר משהו שיעזור לגשר על הפער: חוויה שהיא רק שלנו, היא תוכיח לנו שאנחנו לא כמו הבחור בקובייה ממול שלבוש, מתנהג ומדבר כמונו בדיוק.
אם אשפי השיווק מספרים לנו כל הזמן על ים של ריגושים, מגיע לנו לפחות כיסא על אחד החופים: לרכב כמו בטור דה פראנס, לעשות אהבה כמו בסרט, להתנשק כמו בפרסומת. האמונה הזו שיש עוד משהו לחוות, משהו להרגיש שיישאר רק שלנו ויבדיל אותנו מכל השאר, משהו שראינו אבל עדיין לא נגענו בו, מובילה את התנועה קדימה בתוך מרחב החרדה. היא משמשת כמנגנון התמודדות ושחרור מתסכול היומיום תחת ההבטחה שיש עוד קיום אחר שנוכל לחוות בעוד כמה דקות, ימים או שעות.
הצורך התמידי בתחושת הישגיות ופיצוי מוביל כמובן גם לנוהל חופשות מתיש במיוחד. וכדי להדביק את אורח החיים הזה, את החופשה אנחנו הופכים לעבודה. אנחנו חייבים יתרון תחרותי: למצוא את נתח השוק שיהיה רק שלנו. תרבות הקצוות דוחפת אותנו להתרחק לאזור שמספר הרגליים שדרכו בו הופך יותר דליל. אותנטי זה שאנחנו הגענו. נחתנו ביפן והיינו הראשונים לגלות שם את אבו שוקרי המקורי. אנחנו אלו שנגלה את הטרנד החם של השנה הבאה, לפני שמישהו מחברינו שמע עליו. אנחנו בטוחים שכל חוויה שבוודאי נלעסה על ידי אלף אחרים, היא רק שלנו לעולמי עולמים.
ההישג הפיזי של להביא את הגוף המצומצם שלנו אל מה שמרגיש כמו סוף העולם, אל אי בודד ליד מיאנמר או אל סלינג במרתף חשוך, מרגש כי הוא מוכיח שהעולם קטן יותר משהוא נראה, ושבעצם, אנחנו הגדולים בכל הסיפור הזה.