גלית אופיר שוחט/ צילום: יונתן בלום
מדוע אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מדוע נוצרת אצלנו תשוקה לפעילויות מסוימות ופחות לאחרות? מדוע אנחנו נידונים לחזור על אותן התנהגויות, גם כשהן לא רצויות לנו? מדוע? כי אנחנו מחפשים את התגמול. מהו התגמול? חומרים שמשתחררים במוח ומסבים לנו עונג. תגמול הוא, למעשה, מנגנון שיוצר מוטיבציה לבצע התנהגויות שחשובות להישרדות שלנו. ומתי משתחררים החומרים האלה? שאלה מעולה.
מערכת התגמול במוח היא אחת המערכות המרתקות ביותר, מכיוון ששם מצוי המפתח להרבה מההתנהגויות שלנו. "המוח שלנו הוא איבר הישרדות", מסבירה חוקרת המוח ד"ר גלית אופיר שוחט, "הוא מחזק התנהגויות הרלבנטיות להמשך קיומנו על ידי צימוד של התנהגות לחוויה של עונג במוח. זו הסיבה שהתנהגויות הקשורות באכילה, שתייה, מין וטיפול בצאצאים הן מהנות ומייצרות תגמולים טבעיים באמצעות שחרור חומרים כימיים כמו דופאמין ואנדורפינים. סמים ואלכוהול משתמשים באותן מערכות במוח שמעבדות תגמולים טבעיים. כשצורכים אותם לאורך זמן נפגע התפקוד התקין של מערכות התגמול במוח ומוביל להתמכרות".
מחקר פורץ דרך שערכה ד"ר אופיר שוחט בפקולטה למדעי החיים ומרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, גילה מנגנון מעניין במוח, שמאפשר לתת ערך כמותי לרמת התגמול של חוויה, כלומר לתת אינדיקציה עד כמה היא הייתה מתגמלת עבורנו. כאשר במוח משתחרר נוירופפטיד מסוג y - ניתן למדוד את הכמות. "זה כמו מצוף במיכל דלק. כשהרמה נמוכה - יש חוויית חסר", מסבירה ד"ר אופיר שוחט. שימו לב לגילוי המרתק: רמת הפפטיד במוח משפיעה על תפיסת הערך של תגמולים חיצוניים. כלומר, אם המוח רווי בתגמולים טבעיים, הרי שערך תגמול חיצוני כמו סמים ואלכוהול יהיה נמוך, ולכן הסיכוי שנחזור לצרוך אותם יהיה נמוך.
לעומת זאת, כשיש לנו מעט מדי מהפפטיד הזה - הערך המתגמל של אלכוהול יהיה גבוה עבורנו. ממצאי המחקר הזה מאפשרים לנו להבין מדוע לאנשים מסוימים יש סיכוי ראשוני גדול יותר מאשר לאחרים לצרוך אלכוהול וסמים.
"תחשבי על דלי שצריך למלא בתגמולים", אומרת אופיר שוחט, "אם הדלי ריק הוא זקוק ליותר אספקה חיצונית". ויש משתנה נוסף: הרגישות לעליות וירידות ברמת התגמול. אם הרגישות גבוהה, הרי שכל ירידה ברמת התגמול תייצר מוטיבציה גדולה יותר למלא את הדלי.
המוח כאיבר הישרדות מאפשר לנו להימנע ממצבים כואבים ומסוכנים ולקדם חוויות שמגבירות את הסיכוי שלנו להתרבות. למידה מחוויות עבר מאפשרת לנו לחזות את העתיד, ולהימנע מאירוע שלילי או לנצל הזדמנויות לחוויות חיוביות. הלמידה נעשית באמצעות התניה: המוח מייצר צימוד בין החוויה לבין סימנים המתקיימים בעת התרחשות החוויה כמו ריח, צליל, טעם או מראה מסוימים. הגירוי הזה מאפשר לנו לחזות את ההישנות של החוויה.
אחד מהמנגנונים המעורבים בתהליך הלמידה הוא מערכת התגמול. בשנות ה-60 נעשו ניסויים לזיהוי האזורים במוח הגורמים לחוויית הנאה. החוקרים השתילו אלקטרודות במוחן של חולדות, והחולדות יכלו להשפיע על גירוי מוחי באמצעות לחיצה על דוושה. גירוי של אזורים מסוימים במוח היה כל כך מענג, שהחולדות לחצו על הדוושה ללא הפסקה, ונמנעו מכל פעילות אחרת, כולל אכילה ושתייה. המוטיבציה לחוות את ההפעלה של תאי העצב הללו במוח, שולטת בהרבה מההתנהגויות שלנו ומשפיעה על הבחירות שלנו.
מה מתגמל בסקס
במעבדה של ד"ר אופיר שוחט חוקרים את מערכת התגמול בהקשר של ההתנהגות המינית. נבדקת השאלה כיצד חוויות מיניות חיוביות ושליליות משפיעות על הסיכוי להתמכר לסמים או אלכוהול. לצורך כך נעשה שימוש בכלים נוירו-גנטיים חדשניים כגון אופטוגנטיקה, מערכת קריספר (להנדסה גנטית), וכן מערכות למידת מכונה לאפיון התנהגות חברתית מורכבת.
"התנסות מינית חיובית מספקת תגמול חיובי חזק, ואילו חוסר הצלחה במיניות הוא כמו אוברדראפט בתגמול. צריכת אלכוהול מיועדת להחזיר את רמות הפפטיד למצב תקין. השאלה היא איזה חלק בתהליך המוביל להזדווגות כל כך מתגמל, הרי יש בו הרבה שלבים, מהחיזור ועד השפיכה. לכאורה, החלק שמסמל את התגמול הוא החלק האחרון של האורגזמה. במחקר שערכנו הפעלנו את הנוירונים של השפיכה באופן מלאכותי בהיעדר נקבה בשטח (הניסוי בוצע בבעלי חיים), ומסתבר שכל האלמנטים המתגמלים במוח הופעלו באופן מלא. השתמשנו בשיטות חדשניות המאפשרות הפעלה מלאכותית של נוירונים באמצעות אור (אופטוגנטיקה), וניסינו לבדוק האם תהליך פליטת זרע בהיעדר נקבות הינו האלמנט המתגמל בתהליך ההזדווגות.
"גילינו כי זכרים שחוו הפעלה מלאכותית של נוירונים השולטים בתהליך השפיכה, העדיפו להימצא באזור הגורם להפעלת הנוירונים על ידי סיגנל של אור, דבר המעיד כי חוויה זו מהנה עבורם. בנוסף, הפעלת נוירונים המעודדים שפיכה יצרה זיכרונות לחוויה הנעימה, וגרמה לשינויים במוח המאפיינים מי שהזדווגו באופן טבעי, כלומר עלייה ברמת הפפטיד. עלייה זו הפחיתה את המוטיבציה לצרוך אלכוהול כתגמול חיצוני, וחיקתה באופן מלא את הערך המתגמל של הזדווגות טבעית. הראינו שהפעלה מלאכותית של הנוירונים שגורמים לשפיכה מחקה באופן מלא הזדווגות מלאה עם נקבה ויוצרת זיכרונות לכך שהחוויה הייתה מענגת".
אם מדענים כיום מסוגלים להפעיל את מערכות התגמול באמצעות טכנולוגיות חדשות כמו אופטוגנטיקה, האם זה מאותת שבעתיד אנשים יוותרו על כל תהליך החיזור וייצרו באופטוגנטיקה את התוצאה הסופית, שהיא העונג?
"התשובה הפשוטה היא שכן. אם ניקח את הטכנולוגיה המיושמת היום בחיות מודל, שבהם אנחנו מפעילים ישירות את הנוירונים שמעבדים תגמול במוח, אפשר בהחלט להתגבר על הצורך בשפיכה ובתגמולים אחרים, ולהפעיל ישירות את מרכזי התגמול במוח. אבל יש עם זה מורכבויות רבות: בעיות אתיות רציניות, מינון של ההפעלה כך שלא תיווצר התמכרות לפרוצדורה, וכמובן, גם הסוגיה הקשורה בהתערבות ברבייה.
"זה בדיוק כמו החולדות שיכולות לגרות את אזורי התגמול באמצעות לחיצה על דוושה. אני מזכירה שהן לא עשו כלום כל היום פרט ללחיצה על הדוושה. מזה אנחנו יכולים ללמוד ששימוש לא מבוקר עלול להיות הרסני. ייתכן שיש מקום לשקול זאת בעתיד לטיפול בדיכאון או להגברת מוטיבציה לתקשורת חברתית כטיפול לאוטיזם. זה אולי מדע בדיוני כיום, אבל ייתכן שניתן יהיה בעתיד להפעיל באופן מלאכותי את מערכות התגמול באנשים באמצעות אופטוגנטיקה.
"השאלה ששאלת נוגעת בסוגיה של המאמץ הכרוך בקבלת התגמול, והאם יש קיצורי דרך שמאפשרים את אותה חוויה ללא המאמץ. סמים הם למעשה קיצור הדרך הזה, ועם שימוש ממושך הם מוציאים את המערכת משיווי משקל, כך שתגמולים טבעיים וגם סמים עצמם כבר לא מתגמלים, והאדם צורך את הסם כדי להימנע מהכאב".
האם אפשר להסיק מהמחקר מסקנות גם לגבי השפעה של אוכל על מערכת התגמול במוח ועל ההתמכרות שלנו לאוכל?
"אפשר להרחיק לכת גם לנושא התגמול ממזון, ולהפריד בין אכילה הקשורה בהנאה לבין סיפוק הצרכים הפזיולוגיים, על ידי מזון שיספק את כל אבות המזון, ללא ההנאה מהאכילה. באותו אופן שבו בוחנים את הערך המתגמל של סקס, בוחנים גם את הערך המתגמל של סוכר.
"צימוד של סוכר לריח ספציפי יוצר זיכרונות ארוכי טווח (התניה לריח). במידה ומשתמשים בסוכר שיש לו טעם מתוק, אבל אין לו ערך קלורי, לא נוצרים זיכרונות לטווח ארוך, כלומר קיים במוח מנגנון שמעריך את הערך הקלורי של מזונות, ורק אלו שיש להם ערך קלורי, מסווגים בסופו של דבר כמתגמלים. ממתיקים מלאכותיים יגרמו למשיכה ולצריכה ראשונית, אבל לא לזיכרונות".
לקלוט נכון את האחר
יחסים חברתיים ותקשורת חברתית מעצבים את חיי היומיום שלנו. אינטראקציות עם אחרים דורשות מאיתנו לזהות אנשים אחרים בהקשר החברתי הנכון, ולהגיב בצורה מדויקת לסיגנלים חברתיים מורכבים. מערכות התגמול הן מערכות של למידה יומיומית. המוח כל הזמן מחבר בין חוויה שמתרחשת לבין התוצאה, ומשתמש בזה לצורך ניבוי - 'האם זה טוב לי או רע לי'. "אנחנו חיים בעולם מאוד חברתי, קולטים סיגנלים מאחרים כל הזמן וצריכים להגיב אליהם בצורה מדויקת ונכונה. כל תגובה לא נכונה שלנו פוגעת במארג החברתי ועקב כך פוגעת בסיכויים שלנו להתרבות. תחשבי שאפילו בעלי חיים פשוטים צריכים לקלוט סיגנלים מהפרטנרים בצורה נכונה לקונטקסט, ואם בעל חיים מעביר לנקבה סיגנל בצורה אגרסיבית - הסיכוי שלו להתרבות יהיה מאוד נמוך".
בניסיון לבדוק התנהגויות חברתיות מורכבות, נבדקים במעבדות המחקר זבובי פירות (דרוזופילה), שיש להם כ-100,000 תאי עצב, והתנהגותם החברתית מורכבת. הם מסוגלים ללמוד ולזכור אירועים לטווח ארוך. המחקר בזבובי פירות הוביל לשישה פרסי נובל בתחומים שונים, ורק לפני שנה שלושה חוקרי דרוזופילה קיבלו פרס נובל לרפואה על מחקרם פורץ הדרך בפיצוח המנגנון המולקולרי של השעון הביולוגי. מסתבר שזבובים מעבדים תגמולים חברתיים ותגמולים מסמים באופן דומה לבני אדם. זה מלמד שמערכות התגמול הן מערכות בסיסיות ביותר להישרדות, שהתפתחו בשלב מאוד מוקדם באבולוציה והשתמרו בצורה מופלאה.
במחקר שערכה ד"ר אופיר שוחט נבדק הקשר בין תגמולים טבעיים לתגמול שמקורו בסמים (במקרה זה, אלכוהול). לצורך כך נחשפו זכרים של זבובי פירות לשני סוגי חוויות מיניות: מצד אחד, רצף של הזדווגויות מוצלחות. מצד שני, רצף חוויות של דחייה מינית. בשלב השני נבדקה המוטיבציה של הזכרים לצרוך אלכוהול. במחקר נמצא כי הזכרים שהזדווגו העדיפו לא לצרוך אלכוהול, בעוד שהזכרים הדחויים העדיפו לצרוך אלכוהול.
"חיפשנו מנגנון במוח שמקשר בין החוויה המינית למוטיבציה לצרוך אלכוהול וגילינו כי במוחם של הזכרים שהזדווגו יש רמות גבוהות של נוירופפטיד y, ואילו במוח של הדחויים יש חסר בפפטיד הזה. כשהורדנו את רמות הפפטיד במוח בצורה מלאכותית, זכרים שהזדווגו התחילו לצרוך אלכוהול כמו דחויים, ואילו הפעלה מלאכותית של הנוירונים המבטאים את הפפטיד גרמה להם לא לצרוך אלכוהול".
המוח, אם כך, שומר על רמת תגמול קבועה.
"נכון. התנסויות שמשנות את רמת התגמול הפנימי דוחפות להתנהגויות שישיבו את הרמה בחזרה למצב נורמלי. כלומר, חוסר בתגמול יוביל למוטיבציה להשלים את החסר. המנגנון שקובע האם יש צורך במילוי מאגרי התגמול או לא, הוא רמת הפפטיד y. במידה ויש חסר בתגמול טבעי, והתגמול הזמין הוא אלכוהול, הערך המתגמל של הסם יהיה מאוד גבוה. במידה שמערכות התגמול רוויות מתגמול טבעי, הערך המתגמל של אלכוהול יהיה נמוך באופן משמעותי, ועל כן קטן הסיכוי כי האדם יחזור ויצרוך אלכוהול".
איך הסביבה משפיעה על מערכת התגמול שלנו?
"חוויות שגורמות לירידה ברמת התגמול, נניח חסך מיני, מובילות לרמה נמוכה של הפפטיד. במצב כזה עולה המוטיבציה להעלות את רמת הפפטיד. איך? צריכת אלכוהול היא אחת הדרכים. כל אינטראקציה חברתית חיובית מורידה את הסיכוי להתמכר לתגמולים חיצוניים. כל עוד צריכת האלכוהול נעשית בקונטקסט חברתי חיובי, זה מסיר סיבה לדאגה. כשאנשים מבלים יחד במסיבה, נניח, משתחררות רמות גבוהות של תגמול טבעי במוח מעצם האינטראקציה, ולכן הערך המתגמל של אלכוהול עבורם הוא נמוך יותר. כשהערך נמוך - הסיכוי לחזור שוב על הפעולה הוא נמוך יותר".
ואם הם שרויים במצב של שברון לב?
"אם הם חווים בדידות, ה'דלי' שלהם ריק כל כך שהתגמול של האלכוהול עבורם מאוד גבוה, ולכן הסיכוי לחזור ולצרוך אותו גבוה יותר".
מה באמת משפיע על הסיכוי של אנשים להתמכר - הגנים או גורמים סביבתיים?
"על פי מחקרים שנעשו, רק 50% מהאנשים המשתמשים בסמים מתמכרים לבסוף. לגנים שאנו מקבלים מהורינו יש אלמנט מרכזי בהגדרת הסיכוי שלנו להתמכר, והיתר מושפע מחוויות כמו חשיפה לסטרס".
במחקרים שהתפרסמו לפני כשנתיים התגלה קשר הפוך בין מערכת התגמול לבין מערכת הסטרס במוח.
"אלו שתי מערכות מרכזיות במוח, שפועלות על הישרדות. מערכת הסטרס מאפשרת לנו להגיב מהר לסכנה. כשמערכת התגמול פעילה, היא מעכבת את הנוירונים של הסטרס. חומר המשתחרר מנוירוני התגמול נקשר על פני קולטנים בנוירוני הסטרס, ומעכב אותם".
מה קורה לאנשים בפוסט טראומה או בדיכאון?
"אצל אנשים כאלה רמת הפפטיד נמוכה מלכתחילה. אפשר לטפל בהם באמצעות ייצור מלאכותי של הפפטיד".
מה הערך המתגמל של אינטראקציות חברתיות במקרה של אנשים על הספקטרום?
"אצל אנשים על הספקטרום, הערך המתגמל של אינטראקציה חברתית נמוך יותר, ולמעשה אין אצלם תהליך של למידה הקשור בחיזוק חיובי של אינטראקציה חברתית. הממצאים ממספר רב של מחקרים בשנים האחרונות מראים שמערכות התגמול שלהם פעילות בצורה לא תקינה בתגובה לסיגנלים חברתיים. לכן המוטיבציה שלהם לאינטראקציה חברתית הינה נמוכה".
לאמן את עצמנו
הקשר בין מערכות הלמידה והתגמול מאפשר לנו לאמן את עצמנו ואת הסובבים אותנו באמצעות חיזוקים חיוביים. קארן פריור (מחברת הספר 'Don’t shoot the dog') עבדה שנים רבות כמאלפת דולפינים. בשונה מבעלי חיים אחרים, לא ניתן לאלפם באמצעות עונש (כפי ששוברים, למשל, את רוחם של סוסים במהלך ביות ואילוף), מאחר שהם פשוט שוחים ומתרחקים. על כן, אילוף דולפינים חייב עבודה באמצעות תגמולים חיוביים. פריור פיתחה את הרעיון שאנחנו יכולים להעצים התנהגויות רצויות על ידי צימוד שלהן לחיזוק חיובי כמו מילה טובה, ליטוף או מזון, ולהעלים התנהגויות לא רצויות על ידי הימנעות מהתייחסות אליהן.
אחד מהכלים המעניינים שפיתחה נקרא: Shaping. המאלף רוצה ללמד משימה מורכבת, שאין סיכוי שבעל החיים ילמד בפעם אחת. הוא מפרק את המשימה הגדולה למשימות קטנות, ועל כל שלב במשימה נותן חיזוק חיובי עד שהוא מושלם, וכך עוברים משלב לשלב. המאלף מחזק התנהגויות שמתקרבות לזו הרצויה.
כלי נוסף שבו ניתן להשתמש נקרא Jackpot. מדובר בחיזוק חיובי או בתגמול שהוא הרבה יותר גדול ממה שהמאומן מצפה באופן רגיל מביצוע המשימה, והוא מתקבל כהפתעה.
כלי כזה יכול לאפשר למנהלים תוצאות נפלאות כשרוצים לחזק הצלחות או נקודות ציון בצוות באופן מפתיע. כמו, למשל, שהבוס מגיע ואוסף את כל העובדים למסיבה שמתרחשת זה עתה. כשמבינים את הכוח של מערכת התגמול אפשר לרתום אותה כדי לחזק התנהגויות רצויות.
"זה יכול לעזור בשיפור אינטראקציות חברתיות", מסבירה שוחט אופיר, "אם נשתמש ביותר חיזוקים חיוביים לאחר, נגיד את המילה הטובה בזמן הנכון, באופן שישחרר אצלו חומרים מענגים במוח, הוא ירצה לחזור ולקיים את האינטראקציה איתנו גם בפעם הבאה. גם הקשבה יכולה להיות סוג כזה של חיזוק חיובי. יש אנשים שהם מגנטים לאנשים אחרים - זה בא להם באופן טבעי. בדרך כלל אנחנו מתמקדים בלהגיד לאחר דברי ביקורת וזה משיג בדיוק את ההיפך. צריך להבין שמערכת התגמול היא מערכת למידה, ואנחנו יכולים ללמד את עצמנו. לתת לעצמנו חיזוק, סוג של פרס, שיקבע אצלנו את ההתנהגות הרצויה".