בי"ח הדסה עין כרם / צילום: איל יצהר
אהבתי את הכותרת שנתן פרשן "גלובס" אלי ציפורי למאמרו - "הדסה כמשל לעיוותים של מערכת הבריאות" ("גלובס", 24.7.18). אכן, בית החולים הדסה הוא המשל והנמשל של העיוותים של מערכת הבריאות הציבורית. והדסה אינו לבד, הוא בחברה טובה של בתי החולים האחרים ושל קופות החולים בישראל, שנמצאים כולם במערכת בריאות ציבורית שנמצאת בתת-תקצוב חמור.
קובעי מדיניות בישראל דאגו בשנים האחרונות לייבש את מערכת הבריאות כך שהגירעונות הם נחלת הכלל. יותר מכך, מצד אחד נמצא הרגולטור "המייבש", שמונע תקציבים וקובע כללים אבסורדיים, ומנגד נמצא אותו רגולטור עצמו, שהוא גם זה שמסבסד באופן נפרד ונקודתי חלקים מהמערכת, כל אימת שהגירעון חוצה קווים אדומים.
ציפורי מתעלם במאמרו מכך שהדסה הוא חלק מהמערכת הציבורית. בית החולים מחויב, למשל, לתת הנחות סטטוטוריות במסגרת חוק ה-CAP בשיעור של 65 אג' לכל חיוב שקל שולי. וכך פועל האבסורד: הרגולטור החליט לפתוח 2 מכוני קרינה ציבוריים, באסותא אשדוד ובשערי צדק. כתוצאה מכך מתבצע חישוב הנחות החובה של בתי החולים, מה שיפגע בהדסה בכ-60 מיליון שקל, מבלי שכל המהלך הזה קשור בכלל להדסה.
היעלה על הדעת שגוף כלכלי כלשהו ישרוד מול שיטה ושיעור הנחות כאלו?
אז איך בכל אופן מתקיימת מערכת הבריאות הציבורית, שבה כל המרכיבים הפנימיים הם "גלדיאטורים" שנלחמים אחד בשני תחת עינו של הרגולטור? התשובה: "טלאים", בליל של מיני תמיכות, סבסוד, מענקי איזון, מבחני תמיכה נקודתיים ועוד, שהמכנה המשותף הינו הזרמת כספים נקודתיים על מנת למנוע התפרקות מוחלטת של חלקי המערכת. השאלה היא לא מי עוד יגיע לחדלות פירעון, אלא מתי?
הדסה עבר את נקודת המשבר ב-2014. לא שהכול היה בו מושלם, אבל אסור לרגולטור לשכוח את חלקו באירוע הדסה, כמו גם את אחריותו לקריסתם בעבר, בהווה ובעתיד של בתי חולים ציבוריים אחרים. הדסה החדש היום, הוא הדסה שונה.
כשהגעתי לתפקיד בפברואר 2016, נדהמתי לגלות שהסכם ההבראה כלל אינו מוביל את הדסה להבראה ולעצמאות כלכלית. די אם נציץ במתווה הכלכלי שהיה בהסכם כדי לגלות שבשנת 2020 הדסה היה אמור להגיע לגירעון שוטף של יותר מ-200 מיליון שקל.
כעת, ב-2018, תחת חשכ"ל חדש באוצר, מלווה באנשי צוות מקצועיים, אחראיים, ותחת חשב מלווה חדש, מתבצע הלכה למעשה תהליך של השיקום הכלכלי של הדסה.
לא בכדי, השתמש ציפורי בנתוני 2014-2016 של הדסה כדי להעביר ביקורת שגויה על המוסד, כאשר בכל כתבתו עוברת הביקורת שלו על שר"פ הדסה כחוט השני.
כדאי להבהיר - מפברואר 2016 כל פעילות הדסה בשעות העבודה היא ציבורית ב-100% בלי כל תשלום מהציבור. כל הפעילות הפרטית של כל רופאי הדסה מתבצעת לאחר שעות העבודה. רופאי השר"פ עברו קיצוץ בהכנסותיהם שיכול להגיע ל-50%.
ולנקודה הערכית שהיא הכי חשובה. תמיד תמכתי בשר"פ מבוקר במערכת הציבורית, כתחליף לעבודה הפרטית בבתי החולים הפרטיים ההולכת ומתעצמת בשנים האחרונות. אין לחסום דרכו של חולה לרופא בו יש לו אמון ובחירת הרופא לא צריכה להיות על חשבון חולה ציבורי. מודל השר"פ של הדסה היום, בניגוד למקומות אחרים, מיישם באופן מלא תפישה זאת. מודל השר"פ של הדסה חיוני לבית החולים. זאת תוספת פעילות לאחר שעות העבודה, שבצידה הכנסות נוספות למרכז הרפואי וניצול יותר יעיל של מתקניה.
הנה כמה נתונים מהדוחות הכספיים העדכניים של הדסה שלא הובאו במאמר: גידול של 11% בהכנסות מפעילות רפואית בשנתיים האחרונות; ירידה של 10% במצבת כוח האדם של בית החולים ותזרים מזומנים חיובי וטוב יותר מיעד הסכם ההבראה. בנוסף, תחזית התפתחות ה-EBIDTA של בית החולים, כפי שהוגשה לאחרונה ע"י הצוות האסטרטגי של חברת דלויט לאוצר, חוזה שיפור הדרגתי ומהפך מגירעון לרווח בשנים הקרובות.
צודק ציפורי כי "רוטשטיין צריך להוכיח שהוא מסוגל להוציא את העגלה הזאת מן הבוץ", אבל כדי להצליח בכך חשובים לא פחות ממנו מי שעומדים בראש מערכת הבריאות והאוצר, אשר קובעים את כללי המערכת, חשובים מנהלי קופות החולים, חשובים הרופאים והצוות של הדסה וחשוב ציבור המטופלים, שימשיך לתת בהדסה את אותו אמון בלתי מסויג שאנחנו מקבלים היום.
■ הכותב הוא מנכ"ל בית החולים הדסה