ישראל דנציגר / צילום: איל יצהר
אני: אסטרטג, דורש מעצמי הרבה.
משפחה 1: סבא, ישראל יעקב דנציגר, אביו של אבא, נצר לכורמים מטוקאי בהונגריה שהיה נשוי עם שלושה ילדים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הם נשלחו לאושוויץ - ואשתו ושניים מילדיו נרצחו. אחרי המלחמה חזר לביתו ונלחם במקומיים שהשתלטו על העסק שלו. הוא בנה את העסק מחדש, התחתן בשנית ובנוסף לילד ששרד, נולדו לו שני ילדים נוספים, אחד מהם היה אבא שלי. כשהקומוניסטים עלו לשלטון, סבתא הודיעה שהיא בורחת לצרפת עם הילדים. סבא נשאר בהונגריה ונמלט כשגילה שרוצים להוציא אותו להורג. משם הם הגיעו לניו יורק. המשפחה של אמא היגרה מרוסיה לארה"ב בתחילת המאה ה-20.
משפחה 2: ההורים נפגשו במחנה קיץ של בני עקיבא במישיגן. הם התאהבו ועשו עלייה לקיבוץ כפר עציון. הוא היה יזם סדרתי, פתח עסק למכירת פאי, ייצר ליקר דובדבנים ומכר חפצי יודאיקה. אמא עבדה במפעל וגידלה את חמישתינו.
ילדות: רוב הזמן היינו בשדות הכותנה, החיטה והתירס. גדלתי בסביבה דתית, למדתי בישיבת שמואל באפרת, שיחקתי כדורסל, רצתי, הייתי הג'ון-בריון של השכבה.
בת עמי: אשתי, הקימה את "חוביזה", חווה אורגנית ליד לטרון המספקת ירקות ל-1,500 משפחות. אנחנו מכירים מינקות. הדרכנו יחד קבוצת נוער בקיבוץ, היינו חברים מסוף היסודי והפכנו לזוג בצבא. אנחנו גרים בנס הרים.
חזרה בשאלה: מילדות שאלתי שאלות קשות והמורה ביסודי שלחה אותי לרב לקבל תשובות, שלא ידעה לתת. בתיכון כבר הייתי עם רגל אחת בחוץ. ההורים הגיבו קשה, אבל הזמן המתיק את הכול. בת עמי חתכה בבת אחת ולפניי.
לימודים: אחרי שירות בצנחנים התחלתי ללמוד כלכלה ומדעי ההתנהגות באוניברסטת בן גוריון. הייתי פחות סטודנט ויותר עבדתי בחקלאות ובהשקיה ועבדתי כיועץ כלכלי בחברת ייעוץ בלי תואר - חוצפן אמיתי.
טרשת נפוצה: התגלתה אצלי בגיל 26, אבל חייתי איתה בשלום. בגיל 30 הייתה התפרצות חזקה, ראיתי המון רופאים, והחלטתי לטפל בעצמי באמצעות תזונה ואורח חיים בריא. לא עשיתי לעצמי הנחות. אחרי שנים שלא הצלחתי ללכת קילומטרים בודדים, עשיתי מסע מים לים, 25 קילומטרים ביום. לא מזמן טיפסתי 46 קומות.
דיגיטל פיול: חברתי לבני לימן, יעקב קוגן וגלעד רז, לקחתי את הניהול והקמנו את החברה ב-2000. היא התמחתה בתהליכי אוטומציה לניהול שירותים לארגונים, ואחר כך התמקדה בניהול שירותים פיננסים. בני ואני עברנו לסיליקון ואלי, החברה צברה תאוצה וכשבת עמי רצתה לחזור לארץ, עזבתי את הפעילות והמשכתי להחזיק במניות. התחלתי לייעץ לקרנות הון סיכון ואחרי שנה, כשהחברה נקלעה לקשיים, הזעיקו אותי לחזור. נשארנו בארה"ב עד 2008. אני הייתי בחברה עד 2011 כשנמכרה ל-VMware.
מגזר שלישי: בגיל 39 השתחררתי מתפקיד ניהולי בכיר והתמסרתי לפעילות למען הקהילה. הייתי שותף בהקמת "פורום כפרי הנוער" שמסייע לנוער במצוקה; "שכולו טוב", שיקום תעסוקתי לאנשים עם מוגבלות נפשית; ו"סחי", שמסייעת לילדים ונוער בסיכון בשכונות.
כולנו: תוך כדי פעילות הבנתי שצריך לשדרג את הממשק שבין הפוליטי לציבורי. נוצר קשר עם משה כחלון וכשעזב את הליכוד התחלנו לעבוד יחד והקמנו את המפלגה. אחרי הבחירות ביקשתי לקחת על עצמי תפקיד של מנכ"ל משרד בהנחה שאם זה יתאים לי, אמשיך. קריירה פוליטית? אהיה במקום שבו אוכל לתרום מכישוריי למדינת ישראל.
המשרד להגנת הסביבה: אני מנהל אותו כבר יותר משלוש שנים, תחת שלושה שרים. אני בקשרים מצוינים גם עם אבי גבאי וגם עם כחלון, שניהם כיהנו במשרד לפני השר הנוכחי, זאב אלקין.
הפחתת זיהום: מעבר לתחבורה ציבורית ירוקה וסגירת מפעל האמוניה, הנעתי תהליך של הוצאת המפעלים הפטרוכימיים ממפרץ חיפה וסגירת תחנת הכוח בחדרה עד 2022.
אסדת הגז: לא פוגעת בבריאות הציבור, אבל המחאה נגדה טובה בעיניי.
חקירת היועמ"ש: לאחר סגירת מכל האמוניה, ניסו גורמים אינטרסנטים לטפול עליי ניגוד עניינים עם כי"ל. אחרי בדיקה נקבע שפעלתי ללא רבב.
פנאי: שוחה, עולה ברגל את העליות של נס הרים, אוסף את הבנות פעמיים בשבוע, קורא, כותב.
תפיסת עתיד: היעוד של חיי הוא לסייע לשנות את הדברים שצריך לשנות.