טראמפ וארדואן / צילום: רויטרס - Kevin Lamarque
לישראל לא היו לכאורה סיבות מיוחדות להצטער על שליפות השבוע האחרון של דונלד טראמפ. הוא חתה את גחליה. בתוך חמישה ימים הוא חידש את משטר הסנקציות על איראן והטיל סנקציות סמליות על טורקיה. המהלומות מכאיבות לא רק בתור שכאלה, אלא מפני שהן באות בימי משבר בכל אחת מן המדינות, כאשר מטבעותיהן מתרסקים בשוקי החליפין, וכל אקט של החרמה מאיים על יציבותן הפיננסית.
אין כנראה קץ לברכותיו של דונלד טראמפ, או ברוח המימרה האנגלית, נשיא ארצות הברית הוא "מתנה שאינה חדלה להינתן" (בתרגום לא-לגמרי-מילולי). אבל האומנם? הטור הזה חזר וטען בשנתיים האחרונות, עוד לפני בחירת טראמפ, שהרטוריקה שלו בעניינים בינלאומיים מבטאת בראש ובראשונה את תכונת היסוד של עסקיו רבי השנים: היעדר לויאליות. הרטוריקה אינה משקפת סנטימנטים, ובוודאי לא העדפות רעיוניות, מפני שאין כאלה, או על כל פנים, אין יסוד להניח שיש כאלה.
חתול בשק
הערה רבע-אישית: הפעם הראשונה שהשגחתי בקיומו הציבורי של טראמפ הייתה ב-1987, כאשר פרסם גילוי דעת פוליטי על פני עמוד שלם של העיתון, שהוא נוהג לכנות כיום "הניו יורק טיימס הכושל". העמוד ההוא עורר שמועות קצרות מועד, שטראמפ שוקל להתמודד בבחירות לנשיאות ב-1988.
השמועות התבדו, אבל זמן קצר אחרי כן טראמפ הסתבך במלחמה סנסציונית של נדל"ן ושל אגו עם מרב (Merv) גריפין, האיש שיצר את שעשועוני הטלוויזיה המפורסמים של כל הזמנים. גריפין חשק בבתי קזינו ובמלונות באטלנטיק סיטי, והחליט לרכוש אותם מטראמפ. זאת הייתה החלטה מזעזעת. טראמפ מכר לו חתול בשק.
אנשים השתוממו אז על גריפין, "איש כה פיקח שעשה עסקה כה מטומטמת". אני זוכר את טראמפ מגיב על צרותיו של גריפין בתערובת של בוז ושל שמחה לאיד. זה היה מדהים למדי, מפני שאיש העוסק ללא הרף במכירות ובקניות זקוק לשמו הטוב. לא טראמפ. השיקול הזה היה ממנו והלאה.
לימים, כאשר התעמת בוויכוח טלוויזיה על הנשיאות, הילרי קלינטון הזכירה לצופים שהאיש הרוצה לנהל את כלכלתם ניצל פרצות בחוק כדי להשתמט מתשלום מס. "ככה עושים עסקים", התפרץ טראמפ לדבריה, בלי ניד עפעף, מבלי לגלות את הסימן הקל ביותר של אי-נוחות.
הוא כמובן צדק. ככה עושים עסקים. איש אינו מתנדב לשלם מסים. אנשים שוכרים רואי חשבון שימצאו בשבילם את הפרצות. אבל לא ככה מנהלים מדינות.
לפני 200 שנה
מה שמחזיר אותנו אל הסנקציות. טורקיה מבית ארדואן שנוא נפשנו יכולה ללכת לכל הרוחות, הלוא כן? אבל טורקיה היא בעלת ברית רשמית. בארצות הברית יש תוקף של חוק לאמנה הצפון אטלנטית, שעליה חתומות ארצות הברית וטורקיה ועוד 27 ארצות. סנקציות על בעלת ברית רשמית הן מהלך מרחיק לכת מאוד. האומנם מעצרו של אזרח אמריקאי (שערורייתי כשלעצמו) יכול להצדיק אותן?
לפני 200 שנה, כאשר שלומם של אזרחי ארצות הברית מעבר לים היה המשימה העיקרית של הצי האמריקאי, וכאשר שירותים קונסולריים היו העיסוק העיקרי של דיפלומטים אמריקאים, עניין טבעי היה לצאת למלחמה נגד איזה סולטן פעוט על חוף צפון אפריקאי נידח מפני שהוא עצר אזרח אמריקאי.
בימים ההם, ארצות הברית לא טרחה להגדיר אינטרסים, והייתה נאמנה לעצתו של נשיאה הראשון ג'ורג' וושינגטון שלא לכרות "בריתות קבועות". אכן, משונה להוציא גזרה שווה בין טראמפ לוושינגטון. זה האחרון לימד את ארצו עולת-הימים את ערכה של ממשלה מתונה ומוגבלת סמכויות. מתינות וענווה אינן מציינות את הנשיא הארבעים-וחמישה. אבל נומינלית, שניהם לא רצו את ברית נאט"ו: וושינגטון לא היה חותם עליה מלכתחילה, טראמפ חושב שהיא "מיושנת".
והואיל והיא "מיושנת", הוא חותר תחתיה במישרים ובעקיפים. בחודש שעבר, בעקבות פסגתו עלומת-התוכן עם ולדימיר פוטין, טראמפ הכריז שמונטנגרו, אחרונת המצטרפות אל נאט"ו, מסכנת את שלום העולם. "חום המזג" של תושביה עלול להצית מלחמת עולם שלישית". זה היה כמובן פטפוט נבוב, מפני שלא הרי 2018 כהרי 1914. עלילת הדם על הבלקנית הקטנטנה הייתה פרי השראתו של פוטין, ששירותי הביון שלו ניסו לחולל הפיכה במונטנגרו ב-2016.
אוהב יהודים?
חיבתו של טראמפ לישראל אינה מתיישבת עם הטענה שהוא נטול-חיבות, אלא אם כן נכפור בעצם אפיונה של החיבה. במהלך מסע הבחירות שלו, טראמפ דיבר בגלוי על הצורך להפסיק את המענקים לישראל, ולהתחיל לגבות תמורה מלאה על ציוד צבאי. זה התיישב בהחלט עם דעתו על בעלי ברית אחרים, המנצלים לרעה את ארצות הברית ועושקים אותה. והנה הוא נבחר לנשיא, וממנה את שני עורכי הדין היהודיים שלו לשליחים דיפלומטיים רמי דרג במזרח התיכון. השגריר בתל אביב/ירושלים ייצג אותו בפשיטות רגל.
האם זה אומר שהוא אוהב יהודים? אולי. לפחות נראה שהוא אוהב עורכי דין יהודיים, ואבוי לו אם לא יאהב אותם. ראו-נא מה קרה לעורך הדין היהודי השלישי, מיקי כהן. במקום להיות שגריר באתיופיה (למשל), מיקי כ' מתחלק עכשיו בסודותיו הכמוסים של טראמפ עם החוקר המיוחד של התערבות רוסיה בבחירות. האדונים פרידמן וגרינבלט עסוקים לעומת זאת בעשיית שלום במזרח התיכון.
בינתיים, טראמפ קרץ לאיראנים. הוא ייפגש איתם ברצון, "בלי תנאים מוקדמים", "לא מעמדת חולשה ולא מעמדת חוזק", כי הוא "מאמין בפגישות". כוהני הדת של טהראן היו צריכים לקפוץ על המציאה. הם לא, אבל הנשיא ירשה להם להתחרט. אם מישהו מטיל ספק בנכונותו של טראמפ לעשות עסקאות עם השטן, שיחזור לאטלנטיק סיטי, 1988. מוטב לדעת שאצל טראמפ, העולם כולו הוא אטלנטיק סיטי.