שחור על לבן ( צילום: באדיבות tulip entertainment)
מאז ריצ'רד ניקסון, נשיא ארה"ב בין 1969 ל-1974 שהביא למשבר עמוק בין הציבור והממשל, לא היה נשיא אמריקאי שכל- כך עניין לבחון את הקולנוע בתקופתו כמו דונלד טראמפ. אין ספק שכאשר תסתיים כהונתו, בין שבקדנציה הזו, הבאה, או מתישהו באמצע, נזכה לאין-ספור מאמרים וספרים על הריאקציה של הוליווד לימיו בבית הלבן, זו שהביאה לזוכי אוסקר כמו "ספוטלייט" ו"אור ירח", לפופולריות של סרטי אימה כמו "תברח" ו"הטיהור", ולעליית קרנם של גיבורים חיצוניים שיבואו לעשות סדר כמו חבורת הנוקמים ו-וונדר וומן.
אחד הסרטים שבוודאי יזכו לפרק משלהם הוא החדש של ספייק לי, "שחור על לבן" זוכה פרס הגראנד פרי של פסטיבל קאן האחרון, המביא גרסה לאירועים אמיתיים שהתרחשו בשנות ה-70. במרכזם רון סטאלוורת', שוטר אפרו-אמריקאי שמצליח בעזרת בלש יהודי להסתנן אל מעמקי קבוצת הקלו-קלוקס-קלאן הגזענית, ולחשוף את מעשיהם הנפשעים. על אף היותו תקופתי, הסרט תופס את רוח הזמן הנוכחית בעיקר בגלל שספייק לי לא יכול להתאפק מלהחדיר לסיפור התייחסויות ישירות לטראמפ ולתומכיו, ולהראות שבעצם שום דבר לא השתנה מאז שנות ה-70.
ספייק לי הוא אחד הבמאים החשובים בתולדות ארה"ב, לא רק בגלל שהוא כנראה הבמאי השחור הגדול הראשון, אלא גם בגלל שמעולם לא חסך בביקורת ובאמירות קשות ולא נעימות, אך יחד עם זאת יצר שפה קולנועיות ייחודית וסוחפת. יצירתו הגדולה היא עדיין "עשה את הדבר הנכון" מ-1989, אבל לשמו נזקפים גם "קדחת הג'ונגל", "מלקולם אקס", "השעה ה-25" ו"האיש שבפנים". עם זאת, בשנים האחרונות ירדה קרנו של לי, וסרטיו זכו להתעלמות או לבוז.
ב"שחור על לבן" ספייק לי מצליח להחזיר את הכיף, על אף התכנים הקשים שבהם הוא עוסק. זה סרט מהנה, מצולם היטב בסגנון סרטי הבלשים והבלאקספלוייטיישן של הסבנטיז, שנתמך בהומור מצוין והופעות נפלאות, בעיקר של ג'ון דיויד וושינגטון (בנו של דנזל) ושל אדם דרייבר. כמו בשאר סרטיו של ספייק לי, גם הפסקול משחק תפקיד מרכזי בהנאה.
עם זאת, מאפיין מהותי נוסף של ספייק לי נוכח מאוד בסרט, אבל במקרה הזה לא מדובר בחדשות טובות - השנאה התהומית שלו לכל מה שקשור לסאבטקסט, לעידון או רמיזה. "שחור על לבן" נופל יותר מדי פעמים לרמה של מניפסט, ומה שאמור להיות קריצה אירונית לימינו מרגיש יותר כמו הפצצה אווירית. לא בטוח אם ספייק לי חושב שהקהל שלו מאוד טיפש, או שסתם מאוד חשוב לו שאף אחד לא יפספס את המסר, אבל יותר מפעם אחת מתעורר רצון לצעוק לעבר המסך "אוקיי, הבנו", וזה מחליש את הסרט.
מצד שני, אולי הוא צודק. אולי עברנו את השלב של מסרים מעודנים. אולי הדרך היחידה היא לצעוק בכל הכוח עד שהעולם יבין. זה הרי עובד מעולה לצד השני.