היועמ"ש אביחי מנדלבליט / צילום: אבי אוחיון - לע``מ
לרשות מקומית אסור להעמיס על תושביה המאחרים בתשלום חובותיהם עלויות שאינן קשורות ישירות לגביית החוב הקונקרטי ולאמצעי האכיפה הספציפי שננקט על-ידי הרשות בפועל - כך סבור היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. מנדלבליט הביע את דעתו זו במסגרת עמדה שהגיש לבית המשפט העליון בערעורים הדדיים שהוגשו על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, שקיבל תובענות ייצוגיות שהגיש אזרח נגד עיריית תל-אביב ותאגיד המים מי אביבים הפועל בעיר, וחייב אותם להשיב לאזרחים רכיבים שונים של הוצאות אכיפה וגבייה שהטילו על התושבים.
הפרשה החלה בפברואר 2011. באותו חודש תושב שכונת בבלי בתל-אביב, עדי ליבוביץ', ואשתו, לא שילמו את אגרת המים והביוב לעיריית תל-אביב. עיריית תל-אביב טענה כי המציאה להם הודעה לתשלום במאי 2011, וליבוביץ' טען כי לא קיבל הודעה כזאת.
בדצמבר 2011 קיבל ליבוביץ' מהעירייה, בו-זמנית, 3 דרישות לתשלום חוב אגרת הביוב והמים בגין חודש פברואר 2011: דרישת תשלום אחת בדואר רגיל, דרישה נוספת בדואר רשום ודרישה על-שם אשתו. בדרישות התשלום צוין כי אי-תשלום יגרור אחריו ניתוק הנכס מאספקת המים.
ליבוביץ' שילם מיד את החיובים שנדרש לשלם, אך מיד לאחר מכן הגיש 3 בקשות לאישור תביעה ייצוגית נגד עיריית תל-אביב ומי אביבים. הסיבה לכך הייתה שהוא שם לב שלכל דרישת תשלום שנשלחה אליו צורף סכום נוסף, אותו כינתה העירייה "אגרת גבייה" בדרישות התשלום, כאשר בסיס הגבייה היה בסכום אחיד של 22 שקל מכל תושב בתל-אביב שלא פרע את חובו בזמן.
ליבוביץ טען בתביעותיו כי העירייה לא הייתה רשאית לגבות את הוצאות הגבייה, והצדדים גם נחלקו בשאלה מהו שוויה בפועל של פעולת האכיפה שביצעו כלפי המבקש ודומיו, שכללה משלוח דרישת תשלום בדואר רשום. לטענת ליבוביץ', שוויה של פעולה זו עמד על כ-9 שקלים. לטענת עיריית תל-אביב, שוויה כ-45 שקל, ורק בשל מגבלת התקנות היא גבתה 22 שקל בלבד.
3 התביעות שהוגשו סבבו סביב 3 חיובים שונים - האחת בנוגע לחיובי אגרת המים, השנייה בנוגע לחיובים הנלווים לדוחות חניה שקיבל ליבוביץ', והשלישית בנוגע לחובות ארנונה - אך כולן עסקו באותה שאלה הנוגעת לאופן חישוב הוצאות הגבייה בגין חובות שונים של תושבים לחברת מי אביבים ולעירית תל-אביב.
בנובמבר 2012 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב את בקשתו של ליבוביץ' לנהל את התביעה כייצוגית, ובמרץ 2015 כבר ניתן פסק דין מלא כנגד העירייה ותאגיד המים, ונקבע כי הם גבו שלא כדין את "אגרת הגבייה" המופרזת על מכתבי התראות התשלום ששוגרו לתושבים. העירייה וחברת מי אביבים חויבו להחזיר את הכסף לתושבים ולשלם כמיליון שקל לתובע ולבאי-כוחו.
הפרשה מצאה את דרכה אל בית המשפט העליון בשלל ערעורים הדדיים, שהגישו כל הצדדים - העירייה, התאגיד וליבוביץ' - נגד הקביעות השונות של בית המשפט המחוזי; והערעור תלוי ועומד בימים אלה בבית המשפט העליון. כעת הצטרף אל הקלחת גם היועץ המשפטי לממשלה, כאמור, שהגיש לעליון את עמדתו בשאלות העקרוניות ובעלות השלכות הרוחב שעלו בפרשה, הנוגעות לסמכות של הרשויות לגבות מהאזרחים הוצאות שהוציאו במסגרת הליכי אכיפה וגבייה (מכתבי התראה, עיקולים וכו') שנקטו נגדם, כדי לגבות חובות שלא שילמו.
מעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהוגשה באמצעות עו"ד יואב שחם מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, עולה כי הוא סבור כי יש לערוך איזון בין העיקרון לפיו אין להעמיס עלויות על החייבים באופן שאינו מידתי, באופן שיקשה עליהם לעמוד בחובותיהם ולעמוד על רגליהם, לבין הצורך לתמרץ ביצוע תשלומים כחוק ובמועדים המחייבים. כך גם יש לתת משקל לעיקרון לפיו ככלל, אין זה ראוי שהרשות ותושביה המשלמים את תשלומי החובה כדין יישאו בעלויות הגבייה הישירות, הנדרשות כתוצאה ממחדליהם של חייבים שלא עמדו בהוראות הדין המחייבות.
לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, "איזון זה יבוא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שרשות לא תהא רשאית להעמיס על חייבים עלויות שאינן קשורות ישירות לגביית החוב הקונקרטי ולאמצעי האכיפה הספציפי, שננקט על-ידי הרשות בפועל, במקרה הקונקרטי".
הערעור שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון טומן בחובו מספר שאלות משמעותיות לכל תושב במדינת ישראל, שכולן סובבות סביב השאלה מהו הנטל הכלכלי שהרשות יכולה להטיל על כתפי תושביה כשהיא גובה חובות. בכל השאלות הללו נוקט היועמ"ש עמדה פרו-התושבים וטוען כי עיריות אינן יכולות להטיל על התושבים הוצאות ביתר, כפי שחלקן עושות כיום.
השאלה הראשונה היא האם רשות רשאית לגבות באופן אוטומטי את סכומי ההוצאות המרביות הנקובים בתקנות, או רק את ההוצאות הישירות שהרשות הוציאה בפועל במקרה הקונקרטי - שאלה אשר זכתה לתשובות סותרות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים. עמדת היועץ המשפטי בעניין זה היא שרשויות רשאיות לגבות רק את ההוצאות הישירות שהוציאו בפועל.
השאלה השנייה שמחייבת בירור בעליון הנה האם רשות רשאית להטיל על חייבים את התשלומים שהיא משלמת לחברת גבייה חיצונית. עמדת היועמ"ש בעניין זה היא שלא ניתן להטיל על החייבים באופן כללי את כל התשלומים שמשלמת הרשות לחברת הגבייה, אלא רק את אותו חלק של התשלומים לחברת הגבייה, הנסב באופן ספציפי על הוצאות ישירות הכרוכות באמצעי אכיפה שננקטו בפועל בעניינו של החייב הקונקרטי.
שאלה נוספת היא האם רשות רשאית להטיל על החייבים את שכרם של עובדי הרשות שטיפלו בנקיטת אמצעי האכיפה? גם בנקודה זו קיימות הכרעות מנוגדות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים. עמדת היועמ"ש בעניין זה היא שבאופן עקרוני שכר העובדים המטפלים בצעדי האכיפה נכנס לגדר של הוצאות ישירות וניתן להטילו על החייבים, אך זאת רק כשמדובר בשכר הנוגע לעבודה שננקטה בקשר ישיר לאמצעי האכיפה הספציפי שננקט בפועל בענייו של החייב הקונקרטי, ואין להעמיס על החייבים הוצאות החורגות מהעבודה הקונקרטית שנעשתה בעניינם הספציפי. כך למשל, אם ביחס לרוב החייבים אמצעי האכיפה מופעל באופן אלקטרוני וממוכן ללא עבודת אנוש, לא יהיה מקום להטיל עליהם שכר עובדים.