אבוקדו / רויטרס
קחו לרגע הפסקה מסערות הצבע האדום, חוק הלאום, חוק הגיוס והקדמת הבחירות, לטובת סיפור קיץ קלאסי מהסוג שמפרנס כלי תקשורת במדינה שפויה, בימי שלהי הקיץ, עונת המלפפונים. מחירי האבוקדו הגיעו השבוע ל-45 שקל לקילו, דווח השבוע באחד האתרים, ואפילו חצו את קו ה-50 שקלים אצל כמה ירקנים בצפון תל אביב.
מי שהתאווה לפרי הירוק כמעט גברה עליו הוזהר על ידי מועצת הצמחים. כן, כן, מועצת הצמחים הזהירה את הציבור מפני רכישת אבוקדו מזן "גליל" משום שהוא בוסר. רק מ-20 באוגוסט אפשר יהיה לאכול בישראל אבוקדו מזן 'גליל'. בינתיים אפשר להסתפק בזן 'ריד' הסבירו שם, אף שהעונה שלו כבר הסתיימה.
חשבתם פעם מדוע בישראל, יצואנית אבוקדו מובילה, אי-אפשר להשיג אבוקדו בקיץ? למה האבוקדו, כמו גם הבננה, האבטיח או הרימון שגדלים כאן - אכילתם אפשרית רק בעונה? האם גם בבריטניה, למשל, מזהירה מועצת הצמחים של הוד מלכותה את הציבור לא לרכוש פירות הנמכרים במרכולים ובבתי עסק לגיטימיים אחרים כי הם "מחוץ לעונה"?
ההשוואה לבריטניה איננה מקרית ואפילו לא מופרכת, הרי רק לפני שבוע הועלה דירוג האשראי של מדינת ישראל לדאבל A מינוס, והצטרפנו רשמית למועדון הכלכלי שבו חברות גם בריטניה, ארה"ב וצרפת.
בסיינסבורי'ז (המקבילה הבריטית לשופרסל) ניתן לרכוש באונליין אבוקדו משישה סוגים וגדלים שונים, במחיר, שבתרגום מליש"ט לשקלים נע בין 5.1 שקלים ל-11.5 שקלים לאבוקדו אורגני משובח. על פי אתר הרשת, האבוקדו מגיע מצ'ילה, מרוקו, קולומביה, פרו, ספרד, דרום אפריקה, קניה, מקסיקו וכן, גם מישראל. זה אומר אבוקדו בשל כל השנה, בלי כל הקשקוש הזה של עונה.
אבל ישראל מתנהלת בתחום הפירות והירקות כמשק אוטרקי לכל דבר, שזה אומר שתושביה רשאים לאכול רק מה שהמגדלים משאירים להם (כי הרי את הסחורה האיכותית שולחים לבריטניה). החריג היחיד הוא מכסות ששר האוצר פותח לקראת החגים, כשרחמיו נכמרים על עקרת הבית שנאלצת לשלם יותר משבעה שקלים לקילו עגבנייה. אבוקדו, בניגוד לעגבנייה, נחשב עדיין פרי של עשירים ולא למוצר בסיסי שהמדינה חייבת לספק לאזרחיה.
אז למה בעצם מוחזקים אזרחי ישראל כקהל שבוי בידי המגדלים? התשובה הקבועה היא שייבוא יחסל את החקלאות המקומית ושחקלאות זה ערך ציוני-התיישבותי-יהודי-לאומי מהמעלה הראשונה, אפרופו חוק הלאום. הטיעון הזה לא אמור לעבוד במקרה של האבוקדו כי מדובר בפרי שמיועד ברובו לייצוא ומגדליו הישראלים כבר מתחרים במגדלים מחו"ל ובהצלחה לא מבוטלת.
וכאן אנחנו מגיעים לקו ההגנה האחרון של המגדלים במלחמתם בפתיחה לייבוא: ישראל פשוט קטנה מדי, הם מסבירים, ולאף חברת ספנות עולמית לא משתלם לשלוח לכאן אונייה שלמה. "אם השוק ייפתח לייבוא", אומר אחד המגדלים הגדולים, "מישהו כמו רמי לוי יביא לארץ כמה מכולות מטורקיה עם סחורה זולה, יהרוג את המגדלים המקומיים והצרכן הישראלי יישאר בסוף עם סחורה פגומה שגם תהיה יקרה יותר". החשש מרמי לוי גובר כנראה בממשלה על הרצון לסייע לצרכן כי בשורה התחתונה השוק לא נפתח לתחרות. אבל יש תקווה. בעוד שלוש שנים ייפתחו בישראל שני נמלים חדשים שאליהם יגיעו אוניות ענק של חברות הספנות המובילות בעולם. ב-2021 - נסיים בנימה אופטימית - נוכל סופסוף לאכול כאן אבוקדו בקיץ. אולי.
והערה אחרונה: סיפור האבוקדו ושאר הענפים שסגורים לייבוא מכניס קצת פרופורציה לכל מי שהתבלבל מהעלאת דירוג האשראי של ישראל לפני שבוע. העובדה שדירוג האשראי החדש של ישראל גבוה כמעט כמו זה של מדינות אירופיות מתקדמות, אינה מעידה על כך שרמת החיים כאן מתקרבת לזו של בריטניה או צרפת. ישראל נמצאת הרחק מאחוריהן בשיעורי העוני, בגודש בכבישים, בפריון העבודה הנמוך, בענפים שסגורים לתחרות, ובאיכות הנמוכה של מערכת החינוך וההכשרה המקצועית. אז גם אם השתפרנו ביכולת להחזיר חובות - האזרחים כאן חיים עדיין במדינה של מלפפונים ועגבניות. לא של אבוקדו.