וואטסאפ / צילום: shutterstock
השעון של שרה ג'יאונג מתקתק. בתחילת החודש הודיע ה"ניו יורק טיימס" כי בספטמבר תתחיל ג'יאונג, עיתונאית טכנולוגיה בולטת, לכתוב למדור בעיתון בנושא זה. ביום ההכרזה וביעילות ששמורה רק לטרולים, הוצף העיתון בדרישה לפטרה, תוך הצגת ציוצי עבר של ג'יאונג שבהם היא משווה בין אנשים לבנים לבין כלבים וגובלינים. ה"טיימס", לפחות כרגע, לא נבהל, והסביר בתגובה כי הציוצים נועדו לחקות את ההטרדות שספגה ג'יאונג עצמה כאישה אסיאתית צעירה. "היא מבינה כיום כי גישתה רק החמירה את המצב", ציינו עם זאת ב"טיימס".
השאלה היא אם עד למועד כניסתה לתפקיד, הלחץ על העיתון הוותיק יוביל אותו לשנות עמדה ולוותר על העסקת ג'יאונג בגלל עברה בטוויטר. זה לא יהיה תקדים מבחינתו: בפברואר הוא פיטר את קווין נורטון, כתבת טכנולוגיה ותיקה בעלת נטייה לאנרכיזם, שבע שעות אחרי שהודיע על העסקתה. זאת בעקבות מחאת קוראים שהציפו סדרת ציוצים שכתבה נורטון ב-2013, שבהם נמצאו ביטויים גזעניים והבעת סימפטיה להאקר פעיל אלט-רייט.
קווין ד. וויליאמסון שימש כותב טור במגזין המוערך "האטלנטיק" למשך פחות מחודש. הוא פוטר באפריל אחרי שקוראים זועמים הזכירו למגזין ציוץ שוויליאמסון, שמרן ידוע, העלה ב-2014' ובו הציע שנשים שמבצעות הפלה ייתלו בכיכר העיר. גם וויליאמסון, כמו ג'יאונג מהעבר השני של המתרס, טען שהוא ניסה להמחיש את ה"רטוריקה הרופפת של הדיון סביב הפלות".
רגע, זה לא נגמר כאן. כבר חודשיים שלמים שג'וי רייד, פרשנית ליברלית בכירה ב-MSNBC, מתנצלת בכל כלי התקשורת על תיאוריות קונספירציה בנושא פיגועי התאומים שהפיצה בבלוג שלה לפני כעשור. ולא מדובר רק בעיתונאים: ג'יימס גאן, תסריטאי ובמאי סרטי "שומרי הגלקסיה", לא יחזור לביים את המשך סדרת הסרטים, אחרי ששורת בדיחות שחורות שכתב בטוויטר בנושאי פדופיליה, איידס ואונס ב-2013 שבה לרדוף אותו.
המגמה הזאת, של חיטוט בעברם המקוון של גולשים בפרופיל גבוה ושימוש בו כדי לפגוע בפרנסתם, נראית כאחת הבולטות ברשת בתקופה האחרונה. במאמר בכתב העת השמרני The Daily Caller כינה אותה צ'רלס גלאסאר, פרופסור לאתיקה בתקשורת מ-NYU, "סינדרום הציוצים הישנים". זו גרסה חדשה, מעודכנת ומותאמת לעידן הצפת המידע, של הטקטיקה המכונה Opposition Research: חיפוש ארכיוני שנועד להכפיש את שמם של יריבים פוליטיים ולחסל חשבונות. בשנות ה-90 כינה זאת שופט בית המשפט העליון מעורר המחלוקת קלרנס תומס הייטק לינץ': להרוס אותך באמצעים מתוחכמים. הוא טען שזו דרך לצנזר את האמת שהקורבן מבקש לחשוף, דרך פגיעה בו - אולי משום שבאותה תקופה הוא עצמו הדף טענות על הטרדה מינית.
"מי ששולט בעבר, שולט בעתיד. מי ששולט בהווה, שולט בעבר", כתב ג'ורג' אורוול ב-"1984" כבר לפני 40 שנה. את גרסתו הדיגיטלית של השיעור הזה אנחנו לומדים עכשיו, כשהעבר האינטרנטי חוזר לנשוך את כולנו. לא רק השעון של ג'יאונג מתקתק: האינטרנט זוכר את כולנו. בכל יום בדיחה מטופשת שכתבנו בהקשר מסוים, או אמירה קיצונית שהאמנו בה כשהיינו צעירים, יכולים לחזור ולרדוף אותנו.
התפר שבין חופש הביטוי לאחריות אישית
במאי האחרון, רגע אחרי שנכנסו לתוקף תקנות ה-GDPR באירופה וכמה רגעים אחרי שקראתי על עוד תקלת פרטיות מביכה של פייסבוק, החלטתי לעשות סדר במידע האישי שלי. כמו רבים אחרים, טרחתי סוף סוף להוריד את ארכיון הפייסבוק המלא שלי.
בחרדה פתחתי את קובץ ה-Zip וראיתי את ערמות המידע המטופש שייצרתי. Poke לראש הממשלה נתניהו; תהייה ממה מורכב סלט אוליביה; לייק לעמוד שמציג תמונה של טרקטור בטבע (מה?); תקופה ששיניתי את שמי ל-Bananen König (מה???); מחיקה ממש מופרעת של חברים לאורך השנים, ופעם אחת אפילו הקלקה על מודעה. התנהגויות שמתאימות רק למי שמבלה באינטרנט בנוחות וללא חרדה, ושמוסר לפייסבוק מידע רב על העדפות ומחשבות חסרות חשיבות כביכול, כאילו היה מדובר בסתם אתר ולא בקונגלומרט שתפקידו ללמוד עלינו הכל.
ככה זה היה לפני חמש, 10 ו-20 שנה, כשהאינטרנט רק התחיל לתפוס צורה ואנחנו לקחנו אותו כמובן מאליו. התנהגנו כמו תינוקות, גלשנו בסרבול תמים, שמרנו הכל עם סיסמאות בנאליות וזהות, לא נזהרנו בדברים שכתבנו או העלינו, ולא הקדשנו מחשבה להחלטה היכן לשתף. לא ידענו שהאינטרנט היה מיומו הראשון התיק האישי שלנו. כשהיינו ילדים סיפרו לנו כיצד התיק האישי של בית הספר נודד אחרינו ביעילות מופתית מהיסודי, לחטיבה, לתיכון ואפילו לצבא, איך אין כזה דבר להתחיל דף חלק. אז אלה היו שטויות, אבל האינטרנט מממש את האיום הזה. המקום שבו הכול מתועד, מעשים טובים כרעים.
האינטרנט שמר על חשבון המייספייס שלא טרחתי למחוק, זכר מילה במילה ציטוט מטופש שאמרתי לחבר כשהתראיינתי לאיזו כתבה, ושמר התכתבויות מתפוז ומ-MSN. הוא יצר פרופיל של עצמי, גדוש במילים אמיתיות וחסרות אחריות. הוא שמר 124 דפים גדושי פוסטים שפרסמתי בפייסבוק, כמו את כל 103 אלף הציוצים של ג'יאונג, 87 אלף הציוצים של נורטון, ו-20 אלף הציוצים של גאן.
שורת מעשי התגמול, מימין והשמאל הפוליטיים בארצות הברית, פתחה דיון ער על גבולות המעקב והצנזורה: על האחריות שיש להטיל על הפלטפורמות להגן על המידע וטווח הזמן שבו ראוי שישמרו אותו. על מה בכלל מעידה ההיסטוריה המקוונת שלנו - האם אנחנו צריכים לבטא בה אחריות אזרחית, או פשוט את האופי האישי שלנו? כמה מהאחריות היא אישית, ועד כמה הרגולטור צריך להבטיח את קיומו של מרחב מוגן, אם בכלל?
הדיון הקולני ביותר, באופן טבעי, מתרכז סביב העיתונאים והיוצרים שאיבדו בחודשים האחרונים את משרותיהם. שמרנים הגנו על וויליאמסון ודמוקרטים על רייד, גאן וג'יאונג (נורטון האנרכיסטית ננטשה לגמרי). הטענה הבסיסית שהדהדה הייתה כי אלו טרולים מימין ומשמאל שמנסים לחסל קריירות מכובדות. הם אלה שמוציאים לחלוטין ציוצים מהקשר, חונקים דיונים, ומשכיחים שעיתונאים ביקורתיים משגשגים בדיוק בגלל היכולת שלהם להביע דעות מתריסות אך מנומקות. ההחלטה להשאיר את ג'יאונג ולפטר אחרים מותקפת כצביעות. מצד שני, זו גם הביקורת שסופגת עצם ההשוואה בין התבטאויות אלימות של גבר לגבי זכותן של נשים לבחור אם להפיל, לבין אלו של בת מיעוט שמוציאה את תסכולה על הגזענות שהיא חווה.
העיסוק ב"סינדרום הציוצים הישנים" הוא חלק מוויכוח רחב עוד יותר. האם פייסבוק צריכה להסיר פוסטים גזעניים? איך היא צריכה להתייחס למכחישי שואה? האם אמזון צריכה להסיר מוצרים שעליהם עיטורים נאצים? האם יוטיוב צריכה למחוק סרטוני תדמית של קבוצות איסלם קיצוניות? האם באמת חברות הטכנולוגיה צריכות לקבוע ולהחליט, או שאולי זהו תפקיד הרגולטורים למסד, לווסת, להגן ולמשטר את הפלטפורמות? שאלות חשובות, ללא ספק, שבינתיים מותירות מיליארדי גולשים פגיעים ומספר גדל והולך של משתמשי טוויטר מפוטרים (להוציא כמובן את נשיא ארה"ב).
במקום לנטוש, למחוק את העבר המקוון
טעויות ומעידות עבר לא חייבות להרוס חיים ולשלוח כתבים לגלות עיתונאית, או יוצרים לכתוב למגירה. אבל בעולם שבו מידע הוא מטבע החליפין החדש, נראה כאילו הסינדרום הזה רק חיכה להתרחש. כי היום מידע, ויותר מכך, מידע פרטי, הוא נכס כלכלי בטוח. בשונה ממטבעות, שטרות או תרנגולות, הוא קל להעברה, יכול לחצות גבולות ומדינות בהרף עין ובלי למשוך תשומת לב. ולא פחות חשוב: הוא חוקי, אפשר לצבור אותו וגם להמיר אותו לכל מטבע אפשרי. פי אלף יותר ביטקוין.
נדרשו לכך לא מעט שנים, אך בסופו של דבר ההבנה והאפשרויות שטמונות במידע הזה חלחלו גם לגולשים. החרוצים והיעילים שבהם אוספים היום כל פירור: שומרים צילומי מסך, מורידים תמונות, מדביקים שרשורים ארוכים לקבצים בודדים ומתעדים כל מה שהם מצליחים לשים עליו את היד. חברים, מעסיקים פוטנציאלים, יריבים ואפילו מושאי אהבה, מחזיקים אצלם בכונן הקשיח תדמית וירטואלית, מביכה ונפיצה של אחרים.
את גל המוּדעוּת האחרון לכך התחילה פייסבוק בעצמה, שלא בטובתה. החל מחודש מרץ הרשת החברתית הגדולה בעולם מודיעה מדי חודש על כשלי פרטיות קשים לעיכול. הראשון והמפורסם מכולם היה של קיימברידג' אנליטיקה, שחשף פרטים אישיים של עשרות מיליוני גולשים. אחר כך פייסבוק התנצלה על כך שלמשך שבועיים היא הפכה פוסטים פרטיים של מיליוני גולשים לפומביים. עוד זה מדבר וזה בא, ופייסבוק מבקשת סליחה על כך שבמשך שבועיים אחרים, היא בטעות ביטלה חסימת משתמשים. במילים אחרות: אפשרה לאנשים, שסימנתם במפורש שאתם לא רוצים שיקראו עליכם שום דבר, לעשות בדיוק את זה.
נטישת מוחלטת של הרשתות החברתיות נראית היום כמעשה כפירה, אז התשובה המיידית לבעיה הבוערת הסתכמה במילה הפשוטה: למחוק. למחוק את כל הציוצים הישנים והפוסטים המביכים, לסגור חשבונות ולאבטח סיסמאות באימות דו-שלבי. כל עיתון הפיץ את הבשורה עם מדריך משלו: איך להוריד ארכיון, למחוק היסטוריה ולהגן על הפרטיות בשלל רשתות.
כשמייסד ווטסאפ יאן קום הודיע לפני שלושה חודשים שהוא עוזב את החברה, כשברקע הסכסוך בינו לבין פייסבוק על עתידה, פתחתי את האפליקציה. כמו נמלה חרוצה מחקתי עשרות שיחות ישנות, פרשתי מקבוצות והסרתי תמונות. ניסיתי להדביק את חברי בזעזוע, במרץ ובפעילות הקדחתנית. ויותר מכל, פתחתי בקמפיין להעביר את כל ההתכתבויות לסיגנל המתחרה, שמבטיחה פרטיות אמיתית. חשבתי לעצמי, איזו מן כתבת אני אם לא אנטוש את ווטסאפ בעקבות התנהלות פייסבוק, ואקח איתי את כל חבריי? אך למרות ההפצרות, לא הצלחתי לשכנע. היו כאלו שבאמת לא אכפת להם שניתן לקרוא, לשמור ולמכור את כל מה שהם כותבים. רבים אחרים הודו בפני שהם כבר היו שם, ניסו להשתלט על בן דמותם האינטרנטי ללא הצלחה.
חברות הטכנולוגיה יצרו מארג של קשרים, חשבונות ועננים, קשורים באופן כזה שקשה מאוד להסיר את כולם. המטרה בזמנו היתה טובה - להקל עלינו לנהל את המידע ולשמור אותו, להפוך אותו לנגיש ככל הניתן ולמנוע את מחיקתו בטעות. אלא שבפועל אנחנו מוצפים בתיקיות דרופבוקס משותפות שאנחנו לא זוכרים שפתחנו, מחזיקים אלבום תמונות בגוגל שאנחנו לא זוכרים ששיתפנו, התחברנו לספוטיפיי עם פייסבוק, לאינסטגרם עם ג'ימייל, ואת חשבון הווינדוס פתחנו עם סיסמת אינטרנט זהב. מזל שזכרנו למחוק את החשבון שלנו בבמה חדשה.
אז חוץ מהמאמץ הסיזיפי למחוק את העבר המקוון, ועד שהרגולטורים כבר יתעוררו, יש דבר אחד עיקרי שנותר לנו לעשות. גם את זה אורוול ידע עוד במאה שעברה: אם אתה רוצה לשמור על סוד, "עדיף שתשמור אותו גם מעצמך". כבר אי אפשר להיאחז בתירוצים, בבורות של מתחילים. הגיע הזמן שהאצבעות המקלידות יתחילו להיזהר במה שהן כותבות.