שכירות / צילום: שלומי יוסף
זוג מתחתן, זוג קונה בית. זה היה סדר הדברים הרגיל לזוגות הצעירים ממעמד הביניים בישראל של עד לפני עשור או שניים. אלא שהיום עבור משפחות אלו, אלא אם קיבלו לידיהם ירושה משמעותית, רכישת דירה הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית.
במקום לרכוש דירה, משפחות אלו עברו לדירות שכורות. נתוני הלמ"ס מעידים על התופעה בבירור: בעוד שבשנת 1997 פחות מ-20% מכלל הזוגות הנשואים בגילאי 30-39 התגוררו בשכירות, ב-2015 זינק הנתון ל32%, כמעט שליש. מבחינת רמת הכנסה, הזינוק הגדול ביותר נרשם בעשירונים 4-6. אלו הם, כאמור, הזוגות הצעירים של מעמד הביניים. זהו הדור שיצא להפגין בהמוניו במחאה החברתית בקיץ 2011 ועתה התבגר מעט, חלק הקימו משפחות, אך עדיין רבים נשארו להתגורר בשכירות.
זוהי כנראה המציאות שמסבירה את ההתעוררות המחודשת של מחאת הדיור, המתמקדת הפעם גם בדרישה לטיפול בשוק השכירות. נראה שרבים מהצעירים, "בוגרי המחאה החברתית", התייאשו מהסיכוי לרכוש דירה, אפילו ב"מחיר למשתכן", והבינו שהמגורים בשכירות אינם עוד מצב זמני.
אלא שבניגוד למצב במדינות מערביות רבות, שבהן קיימת אופציה נרחבת של דיור ציבורי או לפחות של שכירות מוסדית (חברות פרטיות, עמותות וקואופרטיבים המשכירים דירות), בישראל המשפחות והצעירים הפונים לשוק השכירות נאלצים לשכור דירה מאנשים פרטיים.
הבעיה היא ששוק השכירות הפרטית בישראל פרוץ כמעט לחלוטין, עם רגולציה אפסית מצד המדינה. בישראל, בניגוד לנעשה במדינות אחרות, כוחו של דייר להשפיע על תוכן החוזה ועל תנאי השכירות, ולהבטיח לעצמו יציבות מגורים - קטן מאוד. עבור משפחות עם ילדים בעיה זו חריפה במיוחד.
ועל כל אלו מצטרף גם הנטל הכלכלי. מנתונים שאספנו במרכז אדוה נמצא שהשוכרים ממעמד הביניים מוציאים שיעור גדול מדי מהכנסתם על דיור, מעבר לרף ה-30% מההכנסה נטו המוכר בעולם ככזה אשר מעליו ההוצאה נפגעת היכולת לממן הוצאות חשובות אחרות. עבור משפחות ממעמד נמוך המצב גרוע עוד הרבה יותר - בעשירון התחתון, למשל, עמדה ההוצאה הממוצעת על דיור על כ-62% מההכנסה. מעט מאוד נשאר כדי לממן את יתר תחומי החיים.
ומן העבר השני של המפתח, נמצאים המשקיעים. בניגוד לאמונה הרווחת על ה"פנסיונרים שמשכירים דירות למחייתם", בפועל מדובר בתופעה שאמנם קיימת, אבל שולית בשוק השכירות. במציאות, כמעט חצי מההכנסה מתשלומי שכר דירה מגיעה לידי העשירון העליון, כלומר למשקי בית שגם ללא ההכנסה משכירות נמצאים במעמד כלכלי איתן.
התוצאה היא ששוק השכירות מהווה כיום בישראל את אחד ממחוללי אי-השוויון הגדולים ביותר, הן מבחינה מעמדית והן מבחינה גילאית. ומי שחוו את ההרעה הגדולה ביותר במצבם הן אותן המשפחות הצעירות ממעמד הביניים, אשר נטל הדיור וחוסר יכולתם להבטיח פתרון דיור יציב, דחק אותם למציאות של חוסר בטחון, בדומה למציאות שבה נמצאות משפחות רבות מהמעמד הנמוך.
אך בכל זאת יש כאן נקודת אור: אותם הצעירים והמשפחות ממעמד הביניים החווים את משבר הדיור, יכולים להשתתף בקידום הפתרון. אם וכאשר ישכילו אלה להבין כי במציאות שנוצרה מעמדם קרוב יותר למעמד הנמוך, מאשר לשכבת העשירים שבדירותיה הם מתגוררים, יוכלו להתייצב כתף אל כתף לצד המשפחות המוחלשות ויחד לדרוש מהמדינה לשוב ולהתערב בשוק הדיור על מנת להבטיח קורת גג ראויה ויציבה לכל.
מאבק משותף יוכל לכלול גם את הדרישה להגדלת המעורבות של המדינה בשוק השכירות, בין היתר באמצעות הרחבה משמעותית של הדיור הציבורי כך שיספק מענה גם למשפחות מהמעמד הנמוך וגם למשפחות ממעמד הביניים, בדיוק כפי שנעשה במדינות אירופאיות רבות.
■ הכותב הוא חוקר במרכז אדוה.