דוד אזולאי / צילום: דוברות הכנסת
"כללי הכשרות מטילים הגבלות על חופש העיסוק ופוגעים בזכויות קניין של יצרנים, משווקים ויבואנים של מוצרי המזון בישראל, אך גם התשתית הנורמטיבית של מערכת הכשרות רעועה וחסרה. החקיקה הראשית בנוגע לכשרות היא כללית ורב בה הנסתר על הגלוי. רק מעט מהכללים המפורשים יותר מוסדרים בתקנות; רובם מוסדרים בחוזרי מנכ"ל של המשרד לשירותי דת ובנהלים שאישרה מועצת הרבנות הראשית...", כותב עו"ד עמיחי פילבר, בעבודה מקיפה בת 120 עמודים שמתפרסמת על מנגנון הכשרות בארץ שכתב במסגרת פורום קהלת.
עו"ד פילבר שימש כתקופה ארוכה כמנהל תחום הכשרות במשרד לשירותי דת. פילבר פרש סופית מתפקידו במרץ השנה לאחר שביקש לפני כן לצאת לחצי שנה לחופשה ללא תשלום. פילבר מכיר את מערכת הכשרות בישראל לפני ולפנים, הקים את תחום הכשרות במשרד לשירותי דת לפני כ-4 שנים וניסה להוביל שינוי בכל מערך הכשרות בישראל, אלא שזה לא הסתייע, למרות דוח המבקר החמור בנושא וכמה מפסיקות בג"ץ.
במכתב הפרישה הוא שלו הוא כתב את הדברים הבאים: "האמנתי כי לאור מצבה האנוש של מערכת הכשרות, שעון החול של פסיקת בג"ץ, הצעד הקיצוני שנקטתי והזעקה שזעקתי יחזירו את השפיות למערכת... בחצי השנה שחלפה הוכח מעבר לכל ספק, שלמנכ"ל הרבנות הראשית ולאגף הכשרות הארצית אין שום מסוגלות להוביל את מערכת הכשרות לחוף מבטחים, ולמרות שכמעט וחלפו שנתיים מאז הפעיל בג"ץ את הספירה לאחור - אין לרבנות אפילו תחילתה של תוכנית להסדרת מערכת הכשרות".
עו"ד פילבר מפנה אצבע מאשימה במכתבו להנהלת המשרד לשירותי דת ולגורמים ברבנות הראשית שאינם מעוניינים בשינוי, זאת בזמן שהוא זוכה לתמיכה ולמכתבי הערכה מהרב הראשי דוד לאו ומהשר דוד אזולאי. "ניסיתי להפוך כל אבן ולגבש פתרונות יצירתיים", כתב עו"ד פילבר במכתבו, "עשיתי זאת בתנאים בלתי-אפשריים ותחת מתקפה בלתי-פוסקת מצידם של מנכ"ל הרבנות הראשית והיועץ המשפטי שלה..." בזמנו הגיבו ברבנות הראשית לטענותיו של עו"ד פילבר ש"שאין דנים אדם בשעת צערו", ודחו את הצעותיו של לשיפור מערך הכשרות.
הרבנות טוענת שצוות היגוי שמורכב מבכירים ברבנות שוקד על שיפור מערכת הכשרות בישראל אבל זו בעצם לב הבעיה: האנשים שאחראים כרגע על הכשרות על כל קלקוליה, הם אלה שיקבעו איך היא תיראה בעתיד, כשבלאו הכי הדימוי הציבורי של הרבנות בישראל אינו מן המשופרים. וזו הבעיה, לא רק של הרבנות, אלא של כל הסקטור הציבורי בישראל: חוסר יעילות ובדרך-כלל שמירה על "נחלות", בורי שומן וסירוב לקבל כל תוכנית לשיפור. בסופו של דבר, מבחינה כלכלית, הרבנות היא מונופול בענייני כשרות, וכמו כמו כל מונופול, בכל תחום, היא רוצה לשמר את שליטתה.
לפני שאפרט את עיקרי הממצאים מעבודתו של עו"ד פילבר, הערה חשובה מאוד: המטרה של הכתבה זו היא לא להשמיץ או לנגח את הכשרות או את הציבור הדתי, אלא אך ורק מתוך מטרה לשפר ולייעל את מערך הכשרות לטובת כל מי שעוסק בה: הן משגיחים והן בעלי עסקים. צריך להבין: התעשייה הזו מגלגלת לפי הערכות כמה מיליארדי שקלים - בין 3 ל-4 מיליארד שקל - ומרביתם הם בכלל לא מתקציב המדינה, אלא מכיסם של העסקים בישראל. האם זה מגולגל על הצרכן? כן, אבל צריך להיות הוגנים: זה רחוק מלהיות גורם משמעותי במחירים הסופיים לצרכן, יש לפניו עוד רשימה ארוכה של סעיפים הרבה יותר משמעותיים.
1. הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת: בלבול סמכויות
של מי האחריות על מערכת הכשרות? שני גופים, האחד מנהלתי והשני הילכתי, אלא שחלוקת הסמכויות בין השניים לא ממש ברורה: המשרד לשירותי דת אחראי מכוח חוק על הפעילות של 132 מועצות דתיות ברחבי הארץ. המשרד מאשר את תקני כוח האדם ואת רמות השכר של עובדי המועצות הדתיות, שהוא אגב שכר בין הנמוכים בסקטור הציבורי, ומפקח על הפעילות הכספית באמצעות אגף בכיר לתקצוב ובקרה.
בכל מועצה דתית פועלת מחלקת כשרות שתפקידה לנהל את מערכת הכשרות המקומית ולספק לרב המקומי במועצה הדתית את התמיכה והסיוע לצורך מתן תעודת הכשרות. הרבנות הראשית, היא זו שאחראית על מתן תעודות הכשר על כשרות. התבלבלתם ושאלתם את עצמם מה בדיוק ההבדל? זה בדיוק העניין: יש חוסר ודאות באשר לחלוקת הסמכויות והאחריות על מערכת הכשרות בין שני הגופים, וכרגיל זה מוביל למחלוקות שמובילות לשיתוק, לחוסר יעילות ולבזבוז כספי ציבור.
במצב הנוכחי אין ממש פיקוח והסדרה על הרבנים המקומיים והמועצות הדתיות ואין גם ממש כללים אחידים, וגרוע מכל ואת זה בעלי העסקים חווים, נוצר מן ג'ונגל פרוע מאוד של כל אישורי הכשרות, של העסקה "בשחור" ולמעשה סוג של שוחד לכאורה עבור אישורי כשרות. בפועל, מי שדומיננטית יותר בתעשיית הכשרות ולמעשה שולטת בכל ההליכים המרכזיים שנוגעים לכשרות היא הרבנות הראשית .
2. אישור כשרות וולנטרי? לא ממש, הוא הכרחי בכל עסק
הטענה הרווחת - הנשמעת בעיקר מצד הרבנות הראשית לישראל - שלפיה הכשרות בישראל היא בכלל וולונטרית ואיש אינו מחויב להשתמש בשירותי הכשרות, היא אולי נכונה ברמה התאורטית, אבל בכלל לא מתיישבת עם המציאות בפועל.
במציאות, בית מלון במדינת ישראל שאינו מחזיק בתעודת כשרות מטעם הרבנות הראשית לישראל מנוע מהשתתפות במכרזים רשמיים של שירותי המדינה ואף אינו יכול לארח כנסים והשתלמויות של גופים ממשלתיים, כמו משטרת ישראל, צה"ל, שירות בתי הסוהר וגופים ממלכתיים אחרים. הרבנות הראשית גם אינה מאפשרת לערוך חופה באולם אירועים שאינו מחזיק בתעודות כשרות של הרבנות וכך הלאה, לכל עסק בישראל: מפעל שאינו מחזיק בתעודת כשרות מנוע משיווק של תוצרתו לרשתות השיווק, למרכולים ולמסעדות, שבפיקוח הרבנות.
המשמעות היא שיש לרבנות ולרב המקומי כוח רב בידיים באשר לדרישות הכשרות שעל כל בית עסק לקיים, מזמן ההשגחה, העלות הכרוכה בכך ואפילו, במקרים מסוימים, גם אילו כלים ומכונות על בית העסק לרכוש.
3. הבלוף של עבודת המשגיחים והכסף השחור בתעשייה
איך עובד הממשק בין בעל בית העסק לבין הרבנות? בעל בית עסק המבקש לקבל תעודת כשרות פונה למועצה הדתית, מתקיימת פגישת היכרות ולאחר מכן הרב המקומי או מי מטעמו מבקרים בבית העסק לבדיקה של העסק: המטבח, הכלים, משטחי הייצור והמכונות המשמשות להכנת המזון - כמו תנורים וכד'.
לאחר הביקור נכתב דוח המתייחס לשינויים שיש לבצע, לדרישת הכשרות הכלליות ולעניין מאוד משמעותי: שעות ההשגחה הנדרשות. בסופו של דבר נערך בין הצדדים הסכם שבו בעל העסק מתחייב לעמוד בדרישות ההשגחה, להעסיק את משגיח הכשרות כעובד שלו ולשלם את שכרו, הנגזר ממספר שעות ההשגחה שקבע הרב.
וכאן מגיע הבלוף הגדול של השגחת ומשגיחי הכשרות: משגיח כשרות אמור לקבל סחורה ולאשרה ולשמש מן "נכנס-יוצא" אצל בעל העסק - כדי לשמש כגורם מרתיע על השגחת הכשרות. שכרו של המשגיח נגזר משני התפקידים, אלא שבמקרים רבים משגיח כשרות המשובץ לעסק למשך שעה, למשל, נמצא בפועל פחות ממחצית מהזמן.
הרבנות מאפשרת למשגיחים לבצע במשך יום עבודה או חלקו, השגחה על עסקים שמשלמים להם בפועל שכר על 18-26 שעות השגחה. כלומר, הם עובדים לכאורה, על הנייר, יותר מ-24 שעות ביממה. ברור לכולם שזו עבודה בעיניים, שרוב המשגיחים אינם מבצעים בפועל השגחה של "נכנס-יוצא" ואינם מגיעים לבית העסק יותר מפעם ביום וחלקם לא מגיעים בכלל. האם המועצות הדתיות רוצות או מסוגלות לפקח על כל הברדק הזה שכולל כ-4,000 משגיחים? ממש לא.
וכאן מגיעים לתעשיית ה"שחור" בתעשיית הכשרות. מדובר בתשלום לא מוסדר של שכר למשגיחים ומפקחים תוך השתמטות מתשלומי מסים ולא מדובר בתופעות שוליות, אלא בנוהג הנפוץ. הסיבה העיקרית לתופעה היא צורת העסקה של משגיחי הכשרות, הכוללת תשלום במזומן או בשווה כסף כמו מזון מהעסק - צורת העסקה שנוחה לשני הצדדים - הן למשגיח והן לבעל העסק.
למשגיח נוח לעבוד "בשחור" משום שהוא עשוי לעבוד בעשרה בתי עסק ואף יותר ונדרש לתיאומי מס, מה שכמובן לא קורה. המשגיחים גם עובדים במקרים רבים בעבודות נוספות שאינן בתחום הכשרות ועובדת ההשגחה היא בבחינת השלמת הכנסה ובמקרים אחרים משגיחי הכשרות הם במעמד של "תורתם אומנותם" - סטטוס שאינו מתיר להם לעבוד בצורה מסודרת. גם למעסיק יש אינטרס של העסקה ב"שחור": חיסכון בהוצאות סוציאליות כמו תשלום פנסיה וכד'.
4. השוק הפרוע של העלויות: אין אחידות במחירים
לפי נתונים שאסף מבקר המדינה, רבנים שונים קובעים מספר שונה של שעות השגחה לבתי עסק דומים והמועצות הדתיות השונות גובות מבעלי העסקים סכום שונה עבור שעת השגחה. התוצאה היא, למשל, הפרשים של מאות אחוזים במחיר ההשגחה הנדרש מדוכני פיצה באותה העיר.
המועצות הדתיות מתוקצבות מהמדינה ומהרשויות המקומיות בכ-460 מיליון שקל, נכון ל-2015. סך הוצאות הכשרות עומד על כ-58 מיליון שקל ומנגד אגרות הכשרות שהמועצות הדתיות גובות עמד על כ-49 מיליון שקל, כך ש-9 מיליון שקל בלבד, כ-2% מסך ההקצבה הממשלתית למועצות הדתיות, מיועד לכשרות. בסך הכל זה כסף קטן במונחים תקציביים, אבל הכסף הגדול הוא כסף פרטי שמשולם למשגיחים ולצוותים בחו"ל.
5. הצרכן מפסיד: הרבנות מערימה קשיים על היבואנים המקבילים
יבואן המבקש להביא לארץ מוצר מזון ולהציגו ככשר אינו יכול להסתמך רק על גופי כשרות הפועלים בחו"ל או על רבנים הנותנים תעודת כשרות בחו"ל אלא כפוף לאישור של הרבנות הראשית לישראל. זו מאשרת לשיווק בישראל מוצרים וחומרי גלם ככשרים רק אם קיבלו אישור כשרות מאחד מ-38 גופי כשרות פרטיים, 12 מהם גופי כשרות ישראלים (בד"צים).
מה שקורה הוא שהמנגנון לקבלת תעודת כשרות על מוצרים מיובאים מטיל את האחריות על היבואנים והתוצאה היא שימוש במתווכים - מאעכרים - בשוק הכשרות. הרבנות מנחה ומלווה כ-1,750 יבואני מזון ומנפיקה כ-6,000 תעודות כשרות חדשות בכל שנה, מספרים שהולכים וגדלים מדי שנה. המספרים האלה רק ממחישים את "פוטנציאל" הכסף שמסתובב בתעשיית המאעכרים לאישורי כשרות.
גם העובדה שהרבנות אסרה לאחרונה יבוא מקביל של מוצרים שנרכשים לא מהיצרן אלא מספק משני, מכבידה על היבואנים - בעיקר הקטנים וחדשים בשוק - וכמובן פוגעת בסופו של דבר בצרכנים. בשל זאת, בחודש מאי השנה הוציאה הרבנות נהלים לקבלת כשרות ליבוא מקביל, אך תחת תנאים די מחמירים ולפיילוט לשנה בלבד.
6. תעשיית הבד"צים: מאות מיליונים שקלים והעלמות מס
בצד מערכת הכשרות הממלכתית פועלת מערכת כשרות "מהודרת" המופעלת על-ידי גופי כשרות פרטיים - הבד"צים - שפעילותם, נכון להיום, אינה מוסדרת. אין קריטריונים בשאלה מי רשאי להציג עצמו כבד"ץ, מה רמת הניסיון והמומחיות הנדרשים מבד"ץ בתחום הכשרות ועוד.
התוצאה היא שבשטח פועלים בד"צים בעלי שם, הידועים כבעלי מומחיות בתחום הכשרות שאכן מעניקים ערך מוסף לרמת הכשרות בבית העסק, אך לצידם פועלים גם גופים קיקיוניים המכנים עצמם בד"צים שלא ברור מי עומד מאחוריהם ומה ניסיונו בתחום הכשרות. לכן יש בד"צים שפעילותם נובעת לכאורה בעיקר מאינטרסים מסחריים, ומאחורי אישור הכשרות המוצג מטעמם בבית העסק ואין כלום. בדיקת מבקר המדינה העלתה שיש 27 מוסדות כשרות הפועלים כיום אבל כ-14 מהם אינם רשומים.
בכל מקרה, זו תעשייה שמגלגלת לא מעט, ולפי מבקר המדינה מדובר במאות מיליוני שקלים לשנה. הבעיה היא שהבד"צים כמעט לא משלמים מס או לא משלמים מס בכלל למרות שמרביתם מאוגדים כחברה בע"מ וחייבים במס כמו כל חברה. יתר על כן, המבקר מצא שיש מידע ברשות לאיסור הלבנת הון על חשד להלבנת הון ב-6 בד"צים.
דוגמה לכסף הרב בבד"צים: בחשבונות הבנק של מנהל אחד הבד"צים נמצאו 11 מיליון שקל. כשנקרא להסביר את פשר הדבר ברשות המסים, הרשות דחתה את הסבריו אבל לא השלימה את הבדיקות בתיקו האישי ולגבי התאגידים הקשורים אליו ולא בדקה את הקשר בין הגידול בהונו של המנהל ובין פעילות הבד"ץ.
7. תוכנית ההתייעלות וההסדרה: הקמת חברה ממשלתית לכשרות
עו"ד פילבר מציע במסמך שלו תוכנית הסדרה מקיפה וכוללת של מערכת הכשרות בישראל שבמרכזה הקמת חברה ממשלתית ללא מטרות רווח שעיקר פעילותה תהיה במיקור חוץ במטרה לפתוח את שוק הכשרות לתחרות באמצעות תאגידי כשרות פרטיים תוך קביעת כללים אחידים לשכר ולתנאי העסקה של המשגיחים.
החברה הממשלתית תנהל מאגר של משגיחים שיועסקו בחוזה אישי קצוב בזמן עם אפשרות להארכה. תנאי העסקתם, מציע עו"ד פילבר, ייקבעו בהסכם קיבוצי וחברות ההעסקה לא יוכלו לשלם פחות מהשכר או לגרוע מהתנאים שנקבעו, כדי למגר את כל תופעת ה"שחור". פעילותו של עו"ד פילבר גרמה לרבים ברבנות הראשית לצאת נגדו. זה תמיד מה שקורה במונופולים שמאוימים על-ידי שינויים.
השגחה עולמית: 15 אלף דולר לחודש לראש צוות שחיטת בשר בחו"ל; טיסות ואירוח בחו"ל למנהלי מחלקות ברבנות
יבוא הבשר לישראל מסתכם בכ-77 אלף טוען בשנה. לשם כך פועלים ברחבי העולם כ-35 בתי מטבחיים מאושרים, בין היתר, בארגנטינה, פרגוואי, אורוגוואי, ברזיל, צ'ילה, פולין, צרפת, ספרד, אירלנד ואוסטרליה, המופעלים על-ידי 15 יבואני בשר.
במשך השנה מתקיימות שתי עונות שחיטה, כל אחת בת 4-5 חודשים, ובכל עונה נשלחים לחו"ל, בהתאם לבקשת היבואנים 30-40 צוותי שחיטה. כל צוות מונה לפחות תשעה ועד 20 אנשי צוות, השוהים יחד במשך עונה שלמה, לעיתים מתבצעים חילופים במשך העונה.
בתקופת השהות בחו"ל אנשי הצוות חיים במגורים משותפי הסמוכים למפעל ומנהלים משק בית משותף מתקציב שהיבואן מעמיד לרשותם. צריך לשים לב: חברי הצוותים אינם מועסקים על-ידי הרבנות הראשית לישראל ותנאי עבודתם, תנאי הטיסה וסידורי הלינה נקבעים בינם לבין היבואן. יחד עם זאת, אישור אנשי הצוות וקידומם נעשה בפועל על-ידי הרבנות.
כמה הם מקבלים ואיך הם מועסקים? כאן מתחילות הבעיות: אין שוק חופשי, שבו יש משא ומתן בין היבואן לאיש הצוות, אלא שיבוץ של אנשי הצוות הבכירים על-ידי הרבנות הרשית לישראל. מאחר שהיציאה לחו"ל של צוות השחיטה כולו מותנית בסיכום תנאי השכר שלהם, אנשי הצוות יכולים להציב ליבואן תנאים לא הוגנים ומחירים יקרים. לפי עו"ד עמיחי פילבר זה יכול להגיע ל-15 אלף דולר לחודש ואף יותר לראש צוות, תלוי במצוקת היבואן, ו-3,000-5,000 דולר לחודש לעובדים זוטרים יותר.
איך משלמים? גם פה אין הסדרה או פיקוח והתוצאה היא: ג'ונגל פרוע. לפעמים מדובר בהעסקה באמצעות חברות הרשומות בחו"ל ותשלום השכר או חלקו נעשה במזומן וכד'. בקיצור, יש שוק "שחור" לדברים האלה, שהרי מדובר בשכר חודשי של עשרות אלפי שקלים לכל איש צוות ובגינו נוצרת גם חבות מס משמעותית.
במקרה של העסקה ב"שחור" הן המדינה נפגעת מאבדן מסים והן העובד נפגע מאיבוד בזכויות סוציאליות. וכמובן שיש את בעיית ניגוד העניינים, כיוון שמי שמשלם הוא זה שחייב לקבל את אישורי הכשרות. וזה לא הכל: לפעמים מנהלי מחלקות ועובדים באגף הכשרות של הרבנות נוסעים לבדוק ולאשר מפעלים וכמובן שהיבואן הוא מי שמממן את טיסותיהם ואת שהותם בחו"ל, ולאחר מכן הם נדרשים לקבל החלטות בעניינו.