מעטות הפרשות שהן בנות-השוואה לפרשה שעסקה בעניינו של האסיר לשעבר אלישע חייבטוב. הפרשה כה מדהימה, עד כי לעתים נדמה לקורא כאילו נלקחה מתוך תסריט הוליוודי ודמיוני פרי מוחו הקודח של יוצר כשרוני.
אדם נלקח לתא המעצר ובמשך שבועיים מוחזק בו מבלי לדעת מדוע הוא נעצר ובמה הוא מואשם. לא מוצא נגדו צו מעצר, והוא לא מובא להארכת מעצר בפני שופט מעצרים. הוא מבקש כי יכניסו לתאו ציוד בסיסי ונדחה. הוא מבקש לדבר עם בני משפחתו ונדחה. הוא שב ודורש להיוועץ עם עורך דין, אך במשך למעלה מ-3 שבועות שוללים ממנו השוטרים במודע את זכות ההיוועצות. אם לא די בכך, מוכנס לתאו מדובב שבוחר לצרוך עמו סמים קשים, לרבות הרואין. בנוסף מבטיחים השוטרים לאותו מדובב תגמול נאה על בסיס חילוץ הודיה מפי החשוד, ודרך הפעלת המדובב אינה מתועדת בכתובים. כל זאת נעשה תחת עיניהם הבוחנות של שוטרי צוות החקירה, אשר עוקבים כל העת אחר המתרחש בתוך התא.
מה דינה אפוא של הודיית חשוד שהושגה על-ידי מדובב שצרך עמו סמים קשים ותוגמל על בסיס תוצאתי, והכול לאחר שנשללת מהחשוד במפגיע זכות ההיוועצות עם עורך הדין?
זו השאלה שעמדה על הפרק בפסק הדין האחרון שניתן על-ידי כבוד השופט אורי שהם. בפסק דין מעמיק המונה 102 עמודים קבעו שלושת שופטי העליון פה אחד כי יש לפסול את ההודיה וחייבטוב זוכה.
בית המשפט העליון לא קבע כי ההודיה פסולה מאחר שהחקירה פגעה בחופש הבחירה של החשוד או שמא נפגמה אוטונומיית הרצון שלו (עמדה מוקשית מאוד בעיניי נוכח הנסיבות שתוארו כאמור לעיל), אלא קבע הלכה אמיצה בגדרה בחר לפסול את "מלכת הראיות" - הלו היא הודיית החשוד - אך בשל הפגיעה המהותית שנגרמה לזכותו של החשוד להליך הוגן בשל שלילת זכות ההיוועצות שלו וליקויים נוספים שנפלו בהליך החקירה ובהפעלת המדובב.
בית המשפט העליון אימץ לחיקו את זכותו החוקתית של החשוד להליך הוגן וביכר אותה באופן מעורר השתאות על פני הערך של "חקר האמת" שלרוב ניצב בודד בפסגה - כמטרה בלעדיה אין - ואשר בכוחו "להכשיר כל שרץ". בית המשפט העליון קבע באופן חד, נוקב וברור כי על רשויות התביעה לסמן קו גבול אדום ותחום למעשיהן, חריגה מיושרה מוסרית ובסיסית אינה מקובלת במדינה דמוקרטית בעלת חוקי יסוד, ואל לה למשטרה לסטות אל מעבר לגבולות המותר.
החשיבות והחדשנות בהלכה זו היא שאין מדובר הפעם בעבירה שולית, אלא מדובר בזיכויו של נאשם מביצוע רצח בשל הפגיעה בזכויותיו החוקתיות.
על כן נזכור לנו מושכלות יסוד לפיהן לכל אדם באשר הוא זכויות חוקתיות, לכל אדם קמה הזכות לכבוד והזכות לחירות, ועל גופי האכיפה להידרש לחקר האמת בדרך מידתית, ללא טשטוש גבולות, ותוך שמירה קפדנית ככל האפשר על זכויותיהם החוקתיות של חשודים להליך הוגן, שכן אחרת בתי המשפט בישראל לא יהססו לפסול ראיות אף כאשר מדובר בעבירות חמורות. פסק הדין מהווה אפוא ציון דרך במשפט הישראלי, ויהיו לו השלכות מרחיקות לכת מבחינת זכויותיהם של חשודים ונאשמים בהליך הפלילי.
■ הכותב הוא ראש תחום שוק ההון פלילי במשרד תדמור ושות' פרופ' יובל לוי ושות'. לשעבר בפרקליטות מיסוי וכלכלה.