הפגנות- 16-8-18 / צילום: רויטרס - .Ammar Awad
מי: פרופ' שמואל (סם) ליימן-ווילציג
תחום: תקשורת ומדעי המדינה
איפה: אונ' בר-אילן
"אירועים ומחאות כאלה עשויים להצליח אך ורק אם מדובר במהלך מתמשך. חוץ מאותה הפגנת 400 אלף נגד סברה ושתילה - שהייתה הפגנה חד-פעמית ששינתה את מסלול המדינה - בדרך כלל דרושות הרבה הפגנות. כדי להצליח אתה חייב להתמיד וצריך ארגון, לבוא פעם שבוע לאורך זמן, כמו ארבע אמהות. איך קובעים הצלחה? זה תלוי. מחאת 2011 הייתה הצלחה אדירה. אומנם המחאה עצמה לא הביאה ישירות לשינוי, אבל בגל השני היא הובילה לאפקט של בחירת לפיד וכחלון. דבר דומה קרה בזמנו עם הפנתרים השחורים. ההפגנות לא השפיעו ישירות על השלטון, כמו שאנחנו זוכרים, אבל יחד עם זאת, שם נולד המהפך של 77'. אפשר לראות הצלחה גם כשהמחאה עצמה נכשלת".
לא כל כך רלוונטי למקרה של חוק הלאום: הערבים, גם אם יצביעו בהמוניהם, לא מצטרפים לממשלה ומשפיעים באמת. אין גל שני.
"אני מסכים שמה שיכריע את הכף של מחאת חוק הלאום אלה לא ההפגנות של הערבים, אלא הפעילות של היהודים. גם של אלה שלא באו אבל רואים בחוק הלאום בעיה. גם לדרוזים יכולה להיות השפעה: אומנם אין הרבה דרוזים בארץ, אבל רבים מהם מצביעים ליכוד. שניים-שלושה מנדטים לכאן או לכאן משנים את כל התמונה. השאלה מי ירוויח".
ליימן-ווילציג, מחבר הספר "מחאה ציבורית בישראל: 1992-1949", טוען כי 60% מהמחאות בישראל נכשלות. "אבל 40% הצלחה", הוא אומר, "זה המון".
מי: ד"ר איתן אורקיבי
תחום: תנועות חברתיות ושיח פוליטי
איפה: המחלקה לסוציולוגיה-אנתרופולגיה, אונ' אריאל
"במחאה על חוק הלאום ישנם שלושה דברים חריגים ומעניינים: קודם כול, בניגוד לניסיון להציג את זה כמריבה על דגלים וקבוצות שוליים ששרו איזה שיר - אני חושב שבסופו של דבר המחאה הזו עוסקת בדבר המהותי ביותר שיש: הגדרת הקולקטיב הישראלי. ולכן ההתנגדות היא לא רק למחאה - היא התנגדות לדבר עצמו, לתופעה. בגלל זה הימין קפץ על ההפגנה הזו, כי היא מוכיחה את מה שהוא אמר והרגיש כל הזמן: שבסופו של דבר הבעיה היא ההתנגדות של הערבים והשמאל, או חלקים ממנו, לרעיון של מדינת לאום לעם היהודי או לפחות ליתרון שמוקנה לעם היהודי בעיצוב הממלכתיות. אלה הרעיונות המכוננים של המדינה, וטבעי שהם יעוררו התנגדות עזה כזאת. יחד עם זאת, שאפו למתנגדי החוק ולמשאל על היכולת להרים התנגדות. הימין יכול להתקנא.
"התגלתה גם סובלנות גדולה יותר בציבור הישראלי להקשיב למסרים שבאים מסקטורים אחרים באוכלוסייה, שאינם שותפים לחזון הלאומי שלה. צריך להודות בדבר אחד: המפגינים באו להפגין, לדבר, לחפש שותף. זה סוג של אינטראקציה. גם אם אני מתעב דברים שראיתי שם וחושב שהשמאל הציוני צריך לתת עליהם את הדעת, זה לא מבטל את העובדה שקבוצה שעד עכשיו לא השתמשה בכלים כאלה עשתה צעד גדול כזה - ועוד בשאלות ובנושאים ששייכים לרוב היהודי - זה דבר חדש, ומעניין לראות לאן זה יתפתח. זה לא אומר שייפתח פה איזה מרחב של שיח אוטופי, כן? אינטראקציה כזו יכולה להוביל להסתגרות של הרוב היהודי, אולי גם לאלימות, אין לי מושג. אבל זה קרה".
מי: ד"ר גל לוי
תחום: מחאה פוליטית ואקטיביזם
איפה: המחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת, האונ' הפתוחה
"אנחנו כבר בתקופה ארוכה שיש בה התעוררות מחאתית. שבוע לפני זה באו לדרוזים, לפני זה לפונדקאות - יש משהו מידבק בזה שאנשים עוברים מהפגנה להפגנה. נכון שתמיד יש פער בין הדרישה לתוצאה, אבל אני לא בטוח שזאת אמת המידה בסופו של דבר. מחאות הן כלי לייצור מומנטום. פעם במאה שנה יש גם מהפכה שמשנה את המציאות, אבל בדרך כלל המציאות משתנה ממה שקורה בפוליטיקה, לא ממה שקורה ברחוב. בגלל זה יש חשיבות לעובדה שיש הפגנה אחרי הפגנה ברצף, ויש תחושת התגייסות ופוליטיזציה של המרחב הציבורי.
"הלהט"בים, הדרוזים והערבים אולי לא קשורים אחד לשני, אבל מצד שני ניזונים זה מזה, לפחות מבחינת מוטיבציה - זה המכלול שחשוב לראות. בסופו של דבר, מחאות שמתמשכות לאורך זמן ובכל מיני צורות, כשכל פעם מתגייסות קבוצות ממקומות אחרים בחברה - זה מעיד שיש פה משהו. אם זה היה אך ורק איבה אישית נגד ביבי זה לא היה מחזיק מעמד כל-כך הרבה זמן".
מי: פרופ' אמל ג'מאל
תחום: ראש התוכנית הבינלאומית במדע המדינה ותקשורת פוליטית
איפה: החוג למדע המדינה, אונ' ת"א (בעבר כיהן כראש החוג)
"אין ספק שהיה רצף של שני אירועים והפגנות גדולות, אבל בוא נסתכל על זה אחרת: האוכלוסייה הערבית בישראל מונה כמיליון ומאתיים אלף, אם היה מגיע אחוז אחד זה היה מאה ועשרים אלף, אבל היו בערך 15 אלף, אולי 20. זה מצער מאוד, אבל זו אינדיקציה לתחושת המיאוס מהפוליטיקה הישראלית. אנשים הצביעו ברגליים. לא בגלל שלא אכפת להם - אלא בגלל שהם רואים שהמערכת הפוליטית ויתרה עליהם, אז הם מוותרים עליה בחזרה. הישראליות שלהם ריקה מתוכן, הם לא באמת חלק מהמשחק הדמוקרטי, מלבד לשרת את הצורך של המערכת להציג את עצמה כדמוקרטית, אז למה להעניק לה פרס ולכנות אותה דמוקרטיה כשהיא לא כזו? זו האמירה המרכזית של חוסר ההשתתפות. זו הימנעות כסוג של השתתפות מחאתית נגד המערכת וחיפוש דרכים אלטרנטיביות להוציא לפועל את הרצון הפוליטי שלהם. יש הבדל גדול בין האליטה הפוליטית לערבי הממוצע: לאדם הממוצע נמאס מהפוליטיקה, והוא לא רוצה להשתתף במשחק. אני מצפה שאחוז ההצבעה ימשיך לרדת אצל הערבים. אנשים לא ירצו לתת פרס למערכת.
"הניתוח שלנו את המציאות מראה שהאליטה הפוליטית מודאגת, משתתפת, מוחה וכן הלאה, אבל חלק גדול מהאוכלוסייה, בטח הצעירים, לא משתתפים, כי לא רואים שיש להם השפעה. ואפילו יותר חמור מזה: הם מוחים נגד כל ניסיון למחות בעד הישראליות".
בעד הישראליות?
"כן. שים לב: המחאה שהייתה, הייתה בעד הישראליות - אנחנו רוצים להיות כמו היהודים, שווים להם. לכן, גם ההיעדרות היא אמירה ברורה: אנחנו מוותרים על הישראליות, לא אכפת לנו ממנה. למה להיאבק בזה? הרי גם אם ישתנה החוק, המצב לא ישתנה, נכון? מה שהציבור הערבי צריך לעשות זה לצאת במסות של מאות אלפים, לא עשרות אלפים, ולהביא את עצמו לידי ביטוי בצורה מסיבית וחכמה. ברגע שזה יקרה, הממשלה לא תוכל לשבת בחיבוק ידיים ולהתעלם. אני גם חושב שכשזה יקרה, יהיה גם חלק מהציבור היהודי, שמזדהה עם ערכי השוויון, שיצטרף. זה הפלונטר שאנחנו נמצאים בו: הציבור מאס במקום הנחות שבו הוא נמצא, אבל בהשתתפות המועטה שלו הוא יורה לעצמו ברגל ומעצים את הפרדוקס".
יש בכלל סיכוי למאבק לביטול החוק בעיניך?
"לא. בטח לא בממשלה הנוכחית. נראה מה תהיה הקואליציה הבאה, אם היא תשתנה. אחרת - אין שום סיכוי".