ארדואן עם חתנו, שר האוצר, בראט אלבייראק./ צילום: רויטרס Umit Bektas
בסרט הזה כבר צפינו: העריץ הנבחר מחרחר מלחמה עם מעצמה זרה, כדי להסיח את הדעת מן העיקר. הוא מלהיט את היצרים בעצרות המונים, מציף את כלי התקשורת (המגויסים ממילא), מזהה (בהצלחה ניכרת או מסוימת) את טובת האומה עם טובתו. הוא אפילו מנסה לשבור את הכלים, או לפחות את הטלפונים.
רג'פ טאיפ ארדואן נחלץ מניסיון ההפיכה הצבאית נגדו לפני שנתיים בזכות פנייה אל ההמונים דרך הסלולר. זה היה אייפון, והוא השתמש ב-FaceTime, כדי לשדר נאום לאומה מעיר קיט מרוחקת על שפת הים השחור, בשעה שמטוסי המורדים תקפו את בניין הפרלמנט באנקרה.
אתמול, האיש המנהל את טורקיה זו השנה ה-16 קרא לבני ארצו להמיר את אייפוניהם בסמסונג. כמובן, הוא מעדיף שהטורקים ירכשו טלפון מתוצרת בית, משהו הנקרא Vestel suVenu.
לפי אתר mashable.com כ-17.41% מן הטורקים, או 7.15 מיליון בני אדם, מחזיקים אייפון, בערך אחוז אחד של כל בעלי האייפונים עלי אדמות. לפי אתר mobilewithprices.com, הסמסונג הזול ביותר בטורקיה עלה בתחילת השנה בסביבות 500 לירות, או 80 דולר. שווה-ערך טכנולוגי לאייפון מתקדם מגיע עד 4,000 לירות ויותר, או 625 דולר. המרת כל האייפונים הייתה עולה לטורקיה לכל הפחות איזה חצי מיליארד דולר, או במקרה הסביר פי שלושה או ארבעה יותר.
בארץ שמלאי מטבע החוץ שלה אוזל, סכומים כאלה יכולים לשמש מטרות מועילות יותר מאשר לפגוע טיפ-טיפה בשורה התחתונה של התאגיד עתיר-העלויות ביותר בעולם. אבל בטורקיה, היגיון אינו מטבע עובר לסוחר, או לבוחר; לא השבוע, לא החודש, לא השנה, אולי לא בכלל.
״על מי יטילו את האחריות?״
כאשר דמגוג פופוליסטי, הניזון משנאת זרים,נ וטל עליו את מלוא הסמכויות הפוליטיות, הוא נוטה לנהל את הכלכלה הלאומית כפי שהוא מנהל את מפלגתו; הוא מדבר אל כלכלני הבנק המרכזי כפי שהוא מדבר אל עסקניו, או אל מעריציו בכיכרות הערים הקטנות של אנטוליה.
״כאשר אנשים נקלעים לקשיים בגלל בעיות מוניטאריות, על מי הם יטילו את האחריות?״, שאל ארדואן רטורית בראיון טלוויזיה בחודש מאי, והסביר: ״הואיל והם יבקשו הסברים מן הנשיא, עלינו לשוות לנשיא את הדימוי של בעל השפעה על המדיניות המוניטרית״.
פוליטיקאים, אשר אינם מתנהלים כמו פילים בחנות חרסינה, היו אולי משכילים קצת יותר ממנו להתנער מאחריות בלבדית לחדשות רעות. האנגלית האמריקאית הניבה את הביטוי, ״שוטר טוב, שוטר רע״; רוצה לומר, משוואה של שני משתתפים, שבה אחד מהם מקבל עליו את האחריות לחדשות הרעות, לנוחיותו של השני.
לא בטורקיה של ארדואן. לאחר 16 שנה, לאחר שניצח בכל סיבוב בחירות ובכל משאל עם, לאחר שסידר לעצמו את כהונת הנשיא החזקה ביותר באיזושהי ארץ המתיימרת להיות דמוקרטית, לטאייפ ארדואן אין ״שוטר רע״. הוא הטוב, הוא הרע והוא המכוער (גם כאשר קריקטורות אוהדות בתקשורת מציירות אותו כמתאגרף יפה תואר ומשורג שרירים).
כאשר עלה לשלטון, ב-2002, ארדואן יצא מגדרו להפגין את נטיותיו המתונות. למחרת ניצחונה של מפלגתו בבחירות הוא כבר היה בדרכו אל ערי בירה אירופיות, כדי להפגין את להיטותו להיות חלק מן המערב. כמעט קשה לזכור, או להאמין, שהוא ניהל פלירט גלוי עם ישראל, לפחות עד 2008.
נגיד-העל, שר-העל
העמדת הפנים המתונה שלו הוליכה שולל מספר גדול מאוד של ממשלות ושל יחידים. היא הקשתה על הגנרלים בטורקיה להקדים ולהיפטר ממנו.
אבל נראה שארדואן מעולם לא התכוון ברצינות לכונן ממשלה ״קצת שמרנית״ בטורקיה, כפי שנהג להגיד לבני שיחו האירופיים בימי שלטונו הראשונים. הוא התכוון לפרק את הרפובליקה החילונית. הוא מעולם לא ניסה ליצור הסכמה לאומית רחבה, מפני שהיא מחייבת ויתורים ופשרות. טורקיה שכחה את טעמה של תרבות הפשרות, שהייתה חלק בלתי נפרד של חייה במשך 50 או 60 שנה (הספירה מתחילה בבחירות החופשיות הראשונות של הרפובליקה, ב-1950).
הצורך הפסיכולוגי של ארדואן לעורר את הרושם שהוא נגיד-העל של הבנק המרכזי ושר-העל של האוצר חולל פוליטיזציה של תהליך, שהיה צריך להיות מסור בידי מקצוענים, ולהתנהל מתוך הכרה במציאות. ובמציאות, טורקיה, מבחינה כלכלית, היא ארץ קטנה, בעלת חשיבות מוגבלת. זאת אינה בושה. אף סין, כאשר התחילה את הרפורמות הנועזות שלה, לפני 40 שנה בסך הכול, הייתה קטנה ומוגבלת.
אבל פוליטית, ארדואן, החוזר ומדבר בגעגועים על סוליימן המפואר של המאה ה-16, אינו יכול להודות בחולשה נתונה, וממילא אינו יכול לנהוג על פיה. בהידחקו אל הקיר הוא מבטיח מלחמת חורמה ״נגד הדולר, נגד האינפלציה, נגד שערי הרבית״. האומנם הוא מאמין שרטוריקה מתלהמת תחלץ את טורקיה מן הבוץ?
מה אמר החתן
ככל שהוא מרבה סמכויות, וככל שהוא ממעט להאזין לעצות עצמאיות, ארדואן מגלה אי-הבנה נוקבת של העולם החיצון. הוא יודע איך להשתמש בעולם הזה כדי ללבות יצרים מבית, אבל אינו מסוגל לקבל עליו את העכבות המתחייבות לצורך מגע קונסטרוקטיבי עם זרים. הוא אוסף אויבים מכל עבר.
אף כי בתו וחתנו התחנכו בארה״ב, נראה בעליל שאין מישהו המסוגל להסביר לו בהצלחה את הדינמיקות של הפוליטיקה האמריקאית בעידן טראמפ. חתנו, בראט אלבאייראק, התמנה לשר האוצר בחודש שעבר, לאחר שחמיו נעשה הנשיא הביצועי הכול יכול. ללמדכם איפה עומד החתן, ואיזה סוג עצות הוא משיא, עיינו-נא בנאומו אתמול (ג׳), בסימפוזיון כלכלי שאורגן לציון יום השנה ה-17 לכינון מפלגת השלטון (כך ממש).
אלבאייראק, בוגר של אוניברסיטה אמריקאית, נשא דרשה שזורה במשאלות לב. הוא הכריז (על פי העיתון הטורקי בלשון האנגלית "דיילי סאבאה"), כי הדולר ״איבד את אמינותו״, ו״הכול מבחינים שאי אפשר עוד לסמוך עליו״. הוא הבטיח לשומעיו, שהחיפוש אחר חלופה לדולר ״ינער את הסחר העולמי עד היסוד, וישנה את כל האיזונים והדינמיקות״.
קצת קשה להאמין שפטפוט אידיאולוגי כזה בוקע מגרונו של שר האוצר בשעה של משבר קריטי, כאשר תשומת לבו הפרטית והציבורית צריכה להתרכז בחידוש האמון. משקיעים זרים לא יחזרו, ומוסדות פיננסיים לא יעניקו אשראי למדינה, ששר האוצר שלה משמיע מונולוגים סהרוריים על הפלת הדולר.
קריקטורה במהדורה הבינלאומית של ה"ניו-יורק טיימס" חושפת משהו מחוסר ההבנה של ארדואן. טראמפ נראה בה מניף פיסת נייר עם הכתובת ״מכסים נגד טורקיה״. ארדואן מצביע לעומתו בתוכחה, וקורא, ״איך אתה מעז? אני בעל ברית בנאט״ו!״ טראמפ, הידוע בצינתו כלפי נאט״ו (״מיושנת״, הוא קרא לה), משיב, ״אני לא!״ (chappatte .com). נאט״ו-שמאט״ו.
כשצד אחד מחזיק כמעט בכל הקלפים, ולצד השני יש רק חובות מן המשחק הקודם, מוטב לצד השני לשקול אם הוא רוצה להמר על כל הקופה.
טאייפ ארדואן החליט להמר, והמשקיף הלא-אובייקטיבי מוכרח להניח שהוא יצא מדעתו.