טקס קקטוס הזהב / צלם: יחצ
מיד אחרי החגים תתכנס באוקטובר אסיפה של איגוד חברות הפרסום לבחור יו"ר והנהלה חדשים. בינתיים אין מי שמתנדב לתפקיד, ולראיה - היו"ר הנוכחי, אמיר גיא, מנסה חודשים לשכנע מישהו מבכירי הענף לקחת את תפקיד היו"ר הבא - ללא הצלחה. לכאורה, הקושי לגייס את בכירי הענף הוא פועל יוצא של אי-אמון באיגוד שאמור לייצג אותם.
קו מקשר עובר בשנתיים האחרונות בין מניעת פרסום נתוני "יפעת בקרת פרסום" שהציגו את הפעילות הכלכלית של הענף, להחלטה לבטל את תחרות קקטוס הזהב שאמורה להציג את ההישגים הקריאטיביים, לבין חוסר הנכונות להוביל את הענף מבחינת המוסד המייצג אותו. זה נכון שאף אחד מהפרמטרים הללו לא מושלם, וכל אחד מהם חוטא למשרד כלשהו, אבל היעדרותם פוגעת בענף הפרסום כולו, שלא נמדד יותר בשום דרך והולך ומתאדה לתוך דממה תקשורתית.
אגו הוא שותף יקר שעלול לגרום למהלכים שבטווח הארוך מצטערים עליהם. לעומתו, גאוות יחידה היא הכרח יקר-ערך - בוודאי בתחום הפרסום, שבו הנכס היחיד שיש למשרד הוא כוח-אדם יצירתי. התוצר של משרדי הפרסום הוא יצירתיות שמיושמת בקריאייטיב, באסטרטגיה, במדיה. ככל שיש למשרד אנשים יותר יצירתיים - כך הסיכוי שלו לייצר תוצר ראוי ללקוחות יותר גבוה. וכדי למשוך את אותם אנשים נדרשת אותה גאוות יחידה שנוצרת, בין היתר, מכך שנותנים להם במה להופיע עליה. הוקרה. גביע קדוש לשאוף אליו. כי את שאר הדברים יש להם גם במקומות אחרים. ולכן, קקטוס הזהב הוא הקמפיין הארגוני הפנימי הטוב ביותר שיש למנהל לתת לעובדיו.
דווקא בתקופה של שינוי כל-כך דרמטי בעולמות השיווק, ענף הפרסום זקוק למנהיגים. כאלה שיודעים לראות מעבר לקצה אפם ולעשות חשבון מורכב מזה של המשרד שלהם בלבד. כי להחזיר לענף את הזוהר שלו זה כבר לא עניין של אגו, זה סם חיים הכרחי שמי שמונע אותו יורה לעצמו כדור ברגל.