השופט יצחק עמית / צילום: אוריה תדמור
בשנת 1998 עבדה א' (השם שמור במערכת), שהייתה אז נערה בת 15, כמתנדבת במד"א. יחד איתה עבד ב', ששימש נהג אמבולנס במד"א, ובסוף כל יום הסיע את המתנדבות והמתנדבים לבתיהם. ערב אחד, לאחר שנותרה א' אחרונה עם ב' באמבולנס, עצר ב' בתחנת מד"א בטירת הכרמל, לדבריו על-מנת למסור את מחשבו לתיקון. התחנה הייתה ריקה מאדם, ובשלב מסוים - טוענת א' - ניצל ב' את ההזדמנות, כיבה את האורות, נעל את דלתות התחנה ואנס אותה. לאחר מכן הסיע אותה בחזרה לביתה.
בחלוף מספר שבועות פנתה א' למנהל תחנת מד"א דאז, אך המנהל, במקום לדווח על מעלליו של ב', הורה לא' לחתום על הצהרה שלפיה תלונתה שקרית. בחלוף השנים, ובעקבות כתבה ששודרה בטלוויזיה שחשפה תופעה של הטרדות ותקיפות מיניות במד"א, החליטה גם א' לחשוף ולהציף את שאירע לה, והגישה תלונה במשטרה נגד ב' ונגד מנהל התחנה. בהמשך, בספטמבר 2016, 18 שנה לאחר אירוע האונס, הגישה א' גם תביעה כספית נגד מד"א, ב' ומנהל התחנה.
השבוע, בחלוף 20 שנים מאז האונס הנטען, הגיע פרק אחד בפרשה הזאת לסיומו בבית המשפט העליון, שהשיב לשאלה אם חלה התיישנות על תביעתה של א' נגד מד"א ונגד מנהל התחנה. התשובה לשאלה זו הייתה חיובית, למרבה כאבה וצערה של א', וזאת לאחר שנקבע כי הארכת תקופת ההתיישנות על תקיפה מינית שבוצעה בקטינים, למשך 10 שנים מאז הגיעם לגיל 28, לא חלה כלפי "פוגעים המשניים" (מד"א), אלא רק כלפי "הפוגע הישיר" (ב').
במקרה של עבירות מין נגד בגיר, תקופת ההתיישנות להגשת תביעה אזרחית נגד הפוגע היא 7 שנים מאז קרות האירוע. אולם, באשר לקטינים, החוק בישראל מאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תביעות נגד "פוגע" בעבירות תקיפה מינית או התעללות, החוק קובע כי תחילת "מרוץ ההתיישנות" (ספירת הזמן לאחור) תחל רק מרגע שהקטין מגיע לגיל 28.
בהחלטה שנתן השבוע, הבהיר העליון כי הארכה זו חלה רק במקרה של הפוגע הישיר ולא על נתבעים במעגל השני (כמו מד"א - בגין טיפולה הלקוי בתלונה לכאורה). "אין להחיל את הסדר הארכת תקופת ההתיישנות על צדדים אשר אינם נמנים עם המעגל הפנימי של הפגיעה המינית", וכי "הארכת תקופת ההתיישנות גם על נתבעים מהמעגל השני, היא עניין למחוקק לענות בו".
מי נחשב ל"פוגע ישיר"?
המקרה הגיע אל פתחו של בית המשפט העליון, לאחר שב' הכחיש נמרצות בכתב הגנתו את המעשים המיוחסים לו, ובמקביל ארגון מד"א הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. זאת, בנימוק שמהאונס הנטען ועד להגשת התביעה חלפו 18 שנה (ב-2001 מלאו לא' 18 שנים, והתביעה הוגשה ב-2016).
הדיון עסק בשאלה מי הוא "הפוגע" לפי סעיף 18א לחוק ההתיישנות, לצורך דחיית תחילת מרוץ ההתיישנות של תביעות בגין תקיפה מינית או התעללות שבוצעו בקטין. מד"א טען, כי לסעיף 18א' לחוק ההתיישנות, המאריך את תקופת ההתיישנות בעבירות מין שבוצעו בקטינים, אין תחולה לגביו, מאחר שהסעיף חל על הפוגע הישיר בלבד.
ביוני אשתקד דחה בית משפט השלום את בקשת מד"א לסילוק על הסף, לאחר שקבע כי בשלב מקדמי זה אין באפשרות בית המשפט להכריע בשאלת ההתיישנות, מאחר שייתכן כי יהיה מקום לראות במד"א כ"פוגע ישיר" ב-א' לאחר שיוכחו כל עובדות המקרה.
ארגון מד"א ערער על החלטה זו למחוזי, שקיבל את בקשתו, וקבע כי בשים לב להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון ("הלכת פלונית"), בקשת הסילוק על הסף מפאת התיישנות אינה מצריכה בירור עובדתי, אלא עוסקת בסוגיה משפטית שניתן להכריע בה כבר בשלב זה. משכך, החזיר המחוזי את הבקשה לבית משפט השלום למתן החלטה.
הדיון חזר אל בית משפט השלום, אך גם הפעם התוצאה לא הייתה חיובית עבור מד"א. בהחלטתו מדצמבר אשתקד קבע השלום כי "הלכת פלונית" עוסקת בתביעה נגד רשויות שלא מנעו עבירה, בעוד שהתביעה של א' היא נגד תאגיד סטטוטורי בכובעו כמעסיק במשפט הפרטי.
בית המשפט הפנה לדברים שכתבה השופטת דפנה ברק-ארז במסגרת "הלכת פלונית" וקבע כי מעסיק שהתנהגותו "רעה מאוד" עשוי להיחשב כ"פוגע", גם אם המעשה הפיזי של הפגיעה נעשה על-ידי עובד שלו. בשורה התחתונה, חזר בית משפט השלום על החלטתו הראשונה, וקבע כי דין בקשת מד"א לדחות את התביעה על הסף להידחות.
ושוב חזר מד"א והגיש בקשה לרשות ערעור למחוזי, שדחה גם הוא את טענותיו. "לא ניתן לשלול, על הסף, את האפשרות שהבירור העובדתי יוביל למסקנה שמד"א ייחשב כ-'פוגע', במובן הוראת סעיף 18א(א) לחוק". נקבע כי "הלכת פלונית" אינה שוללת את המסקנה, שלפיה ניתן לראות במי ששיתף פעולה "בידיעה ובמתכוון" עם המבצע הישיר של העבירה, כ'פוגע' לצורך סעיף 18א לחוק.
התיישנות כלפי המעסיק
מד"א - שיוצג על-ידי עו"ד משה יעקב, שותף במחלקת הליטיגציה במשרד הרצוג-פוקס-נאמן - לא אמר נואש, והביא את הסוגיה עד לפתחו של העליון - אך הפעם טענותיו התקבלו. העליון ציין כי המקרה מעלה שאלה משפטית ועקרונית, ולכן יש לדון בו ולהבהיר את המצב החוקי בנוגע להתיישנות עבירות מין שבוצעו נגד קטינים.
במקרה של א' היה ברור כי תקופת ההתיישנות הרגילה של 7 שנים מעת שמלאו ל-א' 18 שנה חלפה זה מכבר, ותביעתה לכאורה התיישנה כ-8 שנים לפני הגשתה. מכאן עלתה השאלה אם חל החריג הקבוע בסעיף 18א(א)(1) לחוק ההתיישנות, שדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות ב-10 שנים - עד למועד שבו מלאו לקטין 28 שנים?
השופט יצחק עמית, בהסכמת השופטות יעל וילנר ודפנה ברק-ארז, ציין כי החריג שנקבע בסעיף 18א לחוק ההתיישנות בא לעולם מתוך הבנה והכרה של המחוקק את המאטריה המיוחדת של עבירות מין, מאחר שלנפגעי עבירות מין נדרש לעתים זמן על-מנת להבין ולעבד את סוד הפגיעה שחוו ולחשוף את הסוד בפני אחרים. "בהשעיית מרוץ ההתיישנות, המחוקק ביקש לבטא גם את ההוקעה והסלידה החברתית מתופעת עבירות המין בקטינים, בתוך המשפחה ומחוצה לה", נקבע.
אולם הרציונל הזה לא סייע לא', מאחר שבשאלה הספציפית באשר להיקף מעגל הנתבעים שאליהם מתייחסת הוראת סעיף 18א לחוק ההתיישנות, בחר בית המשפט בפרשנות המצמצמת. העליון קבע כי גם לפי "הלכת פלונית" אין מקום להבחין בין מעסיק שהוא המדינה לבין מעסיק אחר. "הארכת תקופת ההתיישנות גם כלפי תאגידים וחברות ואנשים פרטיים, עלולה לחשוף את ציבור המעסיקים לתביעות רבות מן העבר, מקום בו הללו לא היו ערוכים מראש מן הבחינה הראייתית. כפי שלא ניתן לראות כ'פוגע' את רשויות הרווחה שהתרשלו בהעברת קטין אל משפחת אומנה בלתי כשירה, כך - לצורך תחולתו של סעיף 18א - אין לראות כ'פוגע' מעביד פרטי, או תאגיד אשר מנהליו התרשלו לספק סביבת עבודה בטוחה ונטולת הטרדות מיניות", נקבע בפסק הדין.
קרבה למעגל הפנימי של הפגיעה
עוד דחו שופטי העליון את טענתה של א', כי ניתן לראות את מד"א כ"פוגע ישיר" לצורך סעיף 18א לחוק ההתיישנות, לאור הטענות הקשות שהטיחה במד"א, שלפיהן ארגון מד"א לא יצר סביבה בטוחה מהטרדות ומתקיפות מיניות ולא טיפל בתלונתה, הארגון מטייח ומשתיק תלונות, קיימת תרבות אונס במד"א וכן הטענה כי מד"א נמנע מלדווח על הפשע שנגרם לא' ואף כפה עליה שלא להתלונן על הנעשה לה.
השופט עמית קבע כי גם בהינתן ההאשמות החמורות שמטיחה א' במד"א בכתב התביעה, לא מדובר בסיטואציה של שיתוף-פעולה "בידיעה ובמתכוון", מצד מד"א שתוביל לכך שמד"א ייחשב כ"פוגע ישיר". "הכוונה היא למי ששיתף פעולה, ביודעין, במתכוון, בזמן המעשה ובקרבה למעגל הפנימי של הפגיעה, אדם שתרם במעשהו או במחדלו לפגיעה המינית - לדוגמה: בעל זיקה לנפגע העבירה או בעל סמכות כלפי הפוגע, שנכח במקום אירוע התקיפה המינית בזמן התרחשותו ולא הושיט יד לנפגע העבירה. במקרים אלה קיים אשם מוסרי גבוה בשל הקרבה למעגל הפנימי של הפגיעה: קרבה במקום ובזמן למקום הפגיעה, לצד יכולתו למנוע את התרחשות האירוע".