אורי אבנרי / צילום: תמר מצפי
העיתונאי, סופר וחבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי, בן 94, הלך לעולמו הבוקר (ב') בבית החולים איכילוב בתל-אביב. אבנרי היה מאושפז בבית החולים במצב קשה מאז יום שבת, 4 באוגוסט.
ביום שבת לפני כשבועיים, איבד אבנרי את ההכרה בדירתו אשר ברחוב רופין בתל-אביב והובל לאיכילוב.
אורי אבנרי היה אחת הדמויות המוערכות והמשפיעות ביותר על החברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות. מי שהיה העורך הראשי של שבועון "העולם הזה" מאז 1950 השפיע על דורות של קוראים, מסוקרים ועיתונאים. במשך 40 שנה בהן ערך את העיתון הוביל מספר רב של חשיפות פרשיות שחיתות וגם הצהיב את העיתונות הישראלית, תוך שהוא היה הראשון לפרסם סנסציות מיניות, תמונות עירום ורכילויות, דברים שלא היו מקובלים בעיתונות המפלגתית הישראלית של אותם הימים.
אבנרי נולד בגרמניה בתקופה של בין המלחמות וכאשר היה בן 10, אחרי שהנאצים עלו לשלטון עלה לארץ ישראל עם הוריו. הוא עזב את בית הספר בגיל צעיר, 14, כדי לעבוד, הצטרף לאצ"ל כנער, עזב והיה פעיל בהסתדרות הציונית החדשה, שהוקמה על ידי הרוויזיוניסטים.
במלחמת העצמאות הצטרף אבנרי לחיל השדה של ההגנה והשתתף בקרבות רבים, כולל במערכה על נגבה, מבצע יואב ונפצע קשה בקרבות אל מול המצרים באזור קרית גת. במהלך המלחמה כתב אבנרי את רשמיו והם פורסמו בעיתון הארץ ולאחר מכן בספר "בשדות פלשת-1948".
ב 1950, אחרי תקופת כתיבה קצרה ב"הארץ", רכש את השבועון "העולם הזה" ועם הסיסמה "בלי מורא, בלי משוא-פנים" הפך את העיתון לפופולרי מאוד ובעל תפוצה רחבה. ל"עולם הזה" היתה אג'נדה מובהקת של ביטול הממשל הצבאי על הכפרים הערביים, הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ביקורת קשה נגד שלטון מפא"י. בין החשיפות של "העולם הזה" ניתן למנות את טבח כפר קאסם, פרשת ידלין (שוחד), פרשת אברהם עופר, שר השיכון מטעם המערך שהתאבד לאחר החשיפות, פרשת עסק הביש (לבון) ועוד.
בשנת 1965, הקים יחד עם עורכים נוספים ב"עולם הזה", אמנון זכרוני ושלום כהן, מפלגה שתרוץ לכנסת כדי שחבריה יהיו מוגנים בחסינות פרלמנטרית ויוכלו לכתוב ככל העולה על רוחם. אבנרי נבחר להיות ח"כ (סיעת בדד). את עיקר פועלו כח"כ הקדיש להתנגדות לחוק איסור לשון הרע שהגביל את צעדי העיתונות, התנגדות לכפיה דתית, פעילות למען תחבורה ציבורית בשבתות, גיוס בני ישיבות ופירוז המזרח התיכון מנשק.
מיד אחרי מלחמת ששת הימים אבנרי קרא להקים מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ועזה והתריע מפני סיפוח השטחים והפיכת ישראל למדינה דו-לאומית. הוא התנגד למדיניות ההתנחלות בשטחים. ב 1969 התמודד שוב לכנסת ונכנס שנית, עם ח"כ נוסף, עורך המשנה שלו שלום כהן. בבחירות לכנסת השמינית, ביולי 1973 הפסיד אבנרי ולא עבר את אחוז החסימה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים הקים אבנרי עם עמוס קינן, מאיר פעיל ואחרים את "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני"ֿ גוף אזרחי שפעל כדי לשכנע את הממשלה בראשות יצחק רבין להכיר באש"ף ולהוביל יוזמות מול הפלסטינים. בשנת 1979 חזר לכנסת והיה מבין התומכים בהסכם השלום בין ישראל למצרים אשר הובל על ידי ממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין.
אחד הפרקים המפורסמים ביותר בקורות חייו של אבנרי הוא פגישתו עם יאסר ערפאת ביולי 1982 תוך כדי מלחמת לבנון. ענת סרגוסטי, צלמת עיתונות בעולם הזה ושרית ישי כתבת השבועון נסעו עמו לפגישה שהתקיימה במערב ביירות ולאחריה פרסמו את הראיון הראשון של ערפאת בכלי תקשורת ישראלי. דבר קיום המפגש והראיון עוררו בישראל ביקורת רחבה, דבר שהוביל כעבור כמה שנים לשינוי הפקודה למניעת טרור, "חוק המפגשים", שאסר על ישראלים להיפגש - בישראל או מחוצה לה - עם נציגים של ארגון טרור.
בשנות - 80 וה-90 המשיך אבנרי בפעילות מרובה בארגוני שלום, התנגד לגירוש פעילי טרור ללבנון (1992), הקים מאהלי מחאה מול בית ראש הממשלה רבין, לאחר מכן, התנגד לתכנית ההתנקות של הליכוד וקדימה כיוון שטען שכל מטרתה היא להקפיא את תהליך השלום. הוא גם התנגד לחרם שהוטל על ידי ישראל על בכירי החמאס בעזה ובגדה והמשיך להיפגש עם ראשי החמאס.
"אין לי הרבה משותף עם אנשי החמאס מבחינה אידאולוגית. אני אדם חילוני שבהיותי חבר כנסת נאבקתי בכל כוחי למען הפרדת הדת מהמדינה, הם אנשים דתיים הרוצים לבנות מדינה דתית. כל זה לגמרי לא מפריע לי לנהל אתם דו-שיח פורה. הדבר החשוב היחיד הוא שהם מייצגים כוח חשוב ומשמעותי בחברה הפלסטינית, ושלום שלא יכלול אותם פשוט לא יחזיק מעמד" אמר אבנרי.
בשנת 2011 נפטרה אשתו של אבנרי רחל. לזוג לא היו ילדים. בשנים האחרונות המשיך אבנרי לכתוב טור שבועי, אשר הופץ לאלפי מנויים בעברית ותורגם על ידי חבריו ותומכיו לאנגלית, ערבית, ספרדית, צרפתית וגרמנית. אבנרי פרסם 15 ספרים, זכה במספר רב של פרסים חשובים, כולל פרסם סוקולוב לעיתונות, פרס ישעיהו ליבוביץ' ופרסים מטעמם של ארגונים פלסטיניים וארגוני שלום ברחבי העולם.