אורי אבנרי/ צילום: שלומי יוסף
כל מה שנאמר ונכתב בהספדים על אורי אבנרי, שנפטר הבוקר (ב'), או לפחות רוב הדברים, הם אמת. אבל לא כל האמת. אבנרי היה ללא ספק דמות מפתח בעיתונות שלנו, אבל לא תמיד לחיוב. הוא בחר לעיתונו "העולם הזה" את המוטו "ללא מורא, ללא משוא-פנים". לא תמיד עמדו העיתון ואבנרי בהתחייבות זו. העולם הזה חי לא רק ממה שפורסם בו, אלא גם ממה שלא פורסם.
המאבק שהיה כשלון
רוב המספידים מציינים את המאבק של אבנרי למען הפלסטינים. מאבק זה נגמר בעצם בכישלון, מכיוון שהיה מבוסס על תיאוריות ולא על עובדות, כמו כל דבר אחר שהפלסטינים עשו, ובעיקר לא עשו. אבנרי לא עשה שום ניסיון לבדוק את אמיתות התיאוריה השמאלנית הזאת. הוא לא ממש ניסה לבדוק את האפשרות, שיש לה ראיות אין-ספור, שהפלסטינים הם האחראים העיקריים, אולי הבלעדיים, לחדלונם.
המסכנים בעל-כורחם
לא נעשה מצד אבנרי וחבריו ניסיון של ממש לבדוק את מקומם של הפלסטינים במצב באזור המזרח התיכון. כי הם לא באמת רצו לדעת את האמת. הם לא רצו, או אינם מסוגלים, לעמוד בפני העובדות המלמדות שהפלסטינים, ושאר מדינות ערב, הם האחראים העיקריים לכך שהפלסטינים מסכנים, ולתפיסה שהאחראים לכך הם אחרים, לא הם עצמם.
אחריות הפלשתינים
אבנרי היה מראשי ובכירי העיתונאים שהפיצו בציבור את התיזה שאחרים אחראים למצב הפלסטינים. לאורה, או לחשכתה, הלך אבנרי במשך כל חייו הארוכים.
אומרים שאבנרי הקדיש את חייו לפתרון הסכסוך האזורי אצלנו. מבחינה זו נראה כי היה זה בזבוז זמן, מאחר שהוא סירב להכיר באחריות הפלסטינים למצבם - גם כאשר מציאות זו ניבטה מולו במשך שנים רבות. זה היה הבסיס לכישלונו.
חלוץ העיתונות הצהובה
מספידים רבים מציינים שאבנרי היה חלוץ העיתונות התחקירית. גם זו אמת, אבל גם זו לא כל האמת.
אבנרי היה גם חלוץ העיתונות הצהובה, באמצעות טורי הרכילות שאותם טיפח. הוא הצדיק טורים אלה בכך שהרכילות מאפשרת לו לפרסם דברים רציניים. גם זו חלק מהאמת. אין ספק שהרכילות תרמה לפופולריות של העיתון ולהכנסותיו. אבל המידע הרכילאי שעתונאיו סיפקו שימש את אבנרי גם למטרות אחרות, לא עיתונאיות בעליל.
מדוע עובדה זו לא פורסמה? - בגלל הפחד. אולי אבנרי היה ללא מורא, אבל הוא לא היסס, כשיטה, להטיל מורא על אחרים. אבנרי היה עיתונאי טוב יותר מכפי שהיה כאדם.