צעירים ישראלים בשדרות רוטשילד, במחאה החברתית נגד יוקר המחיה ב-2011 (צילום: רויטרס)
אנשי דור ה-Y, הידועים גם כ"מילניאלס", מתנהגים אחרת. ילידי שנות ה-80 וה-90 הם צרכנים שונים, עובדים שונים, בעלי תפיסות שונות בנוגע למשפחה ולזוגיות, ודורשים התייחסות נפרדת מכל מי שיש לו יד בתכנון ובקביעת מדיניות. בניגוד להוריו, הוא אינו חותר לקביעות, אלא "מאמץ" התקדמות דרך שינויים במקום ובתחומי עיסוק.
חללי עבודה שיתופיים בסגנון WEWORK מתפשטים במהירות, ומגדירים מחדש את "המשרד" של העתיד. גיל הנישואים והקמת המשפחה עולה בהתמדה, ועד אז המילניאל רוצה לחיות חיים שלמים של חוויות. כפועל יוצא של תפיסת החיים, דור זה חוסך פחות מקודמיו: בניגוד לדור הבייבי-בום ולדור ה-X שבא אחריו, צעירי דור ה-Y לא חוו משברים כלכליים משמעותיים (בעיקר לא בישראל, שמשבר הסאב-פריים פסח עליה, אך בעולם מי שנאלץ להתמודד עימו הוא רוב דור ה-X), והם חיים בעולם של שפע ושגשוג. אך אחת הסיבות לכך שהם לא מרגישים צורך לחסוך - יש מי שעשה זאת בשבילם.
המספרים מצביעים על כך שבנוגע לרכישת דירה, הקנייה המשמעותית ביותר שאדם ממוצע עושה בחייו, הורים נאלצים להתחייב למימון של 30% מערך הדירה ואף יותר. הנתון הזה אמור להפתיע אותנו - האם דור ההורים או הסבים היה לוקח כזו "הלוואה" מההורים? אך מדובר כיום במציאות מוכרת. וזו לא רק אשמתם - עליית המחירים המתמדת (והקיצונית בדיור, בעיקר בשל ריבית 0 בשנים האחרונות), הביאה לשחיקה בכוח הקנייה של צעירי דור ה-Y, ורבים לא מצליחים לסגור את החודש, ונזקקים לתמיכה כלכלית של הוריהם.
עם זאת, אורח החיים של מרבית הצעירים עדיין כולל נסיעות לחו"ל, בילויים, וצריכה - שאינם מאפשרים יותר ממרווח חיסכון צר. ועם זאת, השיח על רכישת דירה חי ובועט מתמיד.
כאן נכנס לתמונה שר האוצר משה כחלון, עם תוכנית שלכאורה נותנת מענה על הצורך: דירות לצעירים במחירים מסובסדים. אלא שהתוכנית אינה חפה מחסרונות, והמציאות היום היא כזו שבה רבים מזכאי התוכנית החיים ועובדים במרכז, הופכים למשקיעים באזורי הפריפריה - בערים שאין להם כוונה לגור בהן.
אותם צעירים שבקושי סוגרים את החודש בתל-אביב הופכים לבעלים גאים של דירה בעפולה, שגם אותה רובם לא יכולים לממן בכוחות עצמם. העסקה הנדל"נית ברכישת דירה הפכה להיות מרכז השיח, ובמקום לדבר על כך שבית צריך להיות קודם כול מקום שחיים ועובדים בו, נוצרה בהילות לרכישת דירה כלשהי, גם במחיר של הישענות כלכלית על ההורים ובירידה ברמת-החיים.
הבנת "המצוי" של דור ה-Y הכרחי לגיבוש מדיניות אחראית בנוגע לשוק הדיור, ובכלל: ראשית, יש להעלות על סדר היום את הצורך בבנייה להשכרה לטווח ארוך באזורי הביקוש. הנושא נמצא בשיח הציבורי ועל שולחן הדיונים כבר שנים, אך אין התקדמות משמעותית בנושא. הדגש הוא על אזורי הביקוש, שכן בנייה להשכרה בדימונה לא תענה על הביקוש הקיים במרכז.
וזה מביא אותנו לנקודה הבאה: עם כל הרצון הטוב והציוני להפרחת הפריפריה, כל עוד רמת האמינות והזמינות של התחבורה הציבורית מחד והפקקים המתארכים בכבישים מאידך נותרים בעינם, למרבית הצעירים שעובדים במרכז אין אינטרס לעבור לפריפריה. נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון עולה כסף (לפרט - וגם למשק), והיא גם עולה ברמת-חיים. צעירי דור ה-Y מחפשים יותר מהוריהם איזון בין עבודה לפנאי, ובזבוז זמן על הכבישים לא מאפשר עבודה במשרה מלאה וחיי משפחה מאוזנים. לכן, אם הממשלה מעוניינת בשיווק רחב בערי הפריפריה, עליה לתמוך זאת בתוכנית ברורה לשיפור התחבורה הציבורית ולצמצום הפקקים.
דור ה-Y הוא דור המנהיגות העתידית של מדינת ישראל, ומאפייניו השונים ביחס לתעסוקה, פנאי, תא משפחתי ולצריכה, דורשים התייחסות מותאמת והוליסטית מצד הממשלה. הדור הזה פחות צריך את מחיר למשתכן, ויותר פתרונות בני-קיימא, המתאימים למאפייני התנהלותו הכלכלית.
■ הכותב הוא מנכ"ל קרדן נדל"ן