איציק ניסנוב / צילום: איל יצהר
משפחה 1: מהצד של אבא, משפחת סוחרים אמידה ממשהד באיראן. חלק מהמשפחה היגר לארצות הברית, וסבא וסבתא החליטו לעלות לארץ וקנו בית בשכונת שפירא בתל אביב. המשפחה של אמא הגיעה לשכונת שפירא מבוכרה כשמלאו לה ארבע. לסבא הייתה כאן חנות ירקות
ילדות: הייתי פעיל בנוער העובד ושיחקתי כדורגל בצפרירים חולון. לא הייתי שחקן גדול, אבל הייתי ווינר. למדתי במגמה טכנולוגית באורט חולון וכל הזמן הייתי עושה עסקים. בגיל שמונה, בלי לספר להורים, נסעתי עם חבר באוטובוס ליפו, קנינו שני ארגזים של סברס וקרח יבש, התיישבנו בצומת סואת, ליד "בזאר רינה", ומכרנו. בגיל 16 שרון אחי ואני, גייסנו את אחותי וחברה ומכרנו ורדים אדומים לזוגות ועשינו כסף טוב מאוד. אבא לא אהב את זה בכלל. הוא טען שלכל דבר יש את הזמן שלו
משפחה 2: ההורים הכירו בשכונת שפירא בגיל צעיר, הפכו לזוג, התחתנו ועברו לקריית שלום. רוב האחים של אבא עסקו ביהלומים, והוא בחר דווקא להיכנס לתחום הטקסטיל, פתח חנות באלנבי וייצר בגדים בעצמו. כשהמצב הכלכלי השתפר עברנו לחולון. כשהייתי בן 18 הוא הפסיד הרבה כסף, נכנסנו למשבר כלכלי והמצב היה קשה
הפועל ת"א 1: מאז שהיינו ילדים, במשך למעלה מ-20 שנים, אבא היה המנהל של הקבוצה. זה היה בתקופה שהיא הייתה שייכת למועצת הפועלים והוא זה שניהל את המו"מ עם השחקנים אצלנו בבית, אישר תקציב, והכול בהתנדבות. היינו באים לראות אימונים ומשחקים באופן קבוע
הפועל ת"א 2: לפני שנה וחצי לקחנו על עצמנו את הקבוצה, כשהייתה בדרך להדממה. עכשיו יש תקציב שפוי, גבולות ברורים, מבזבזים רק מה שיש. צריך אופי מאוד חזק לעמוד בלחץ, אבל כשרואים את הילדים בסיכון מתאמנים, זה שווה את זה
טלי: אשתי, עבדה שנים במנהל מקרקעי ישראל. היא זו שהפכה את המשפחה המורחבת שלנו ליחידה חזקה אחת. יש לנו שלושה ילדים
יהלומים: מיד אחרי השחרור מצה"ל התחלתי לעבוד עם הדודים שלי ביהלומים. התחלתי כלוטש ומהר מאוד ניהלתי את המפעל. אבל מה שעניין אותי היה הצד המסחרי. שרון, אחי, טס לארצות הברית ועסק שם במכירה וב-94' החלטנו לפתוח חברה משלנו, שצמחה מאוד מהר והפכה לאחת המובילות בבורסה ליהלומים. אנחנו בין הבודדים שעדיין מחזיקים מפעל לליטוש, כי רוב העבודה עברה להודו
רוסיה: אנחנו אחת מארבע חברות בארץ שיש להן "סייט", הקצאת יהלומי גלם מיד ראשונה במחיר אטרקטיבי, מהחברה הלאומית של רוסיה שמאוד קשה להשיג. אני לא רואה עתיד מזהיר לתחום ולא רואה את הילדים ממשיכים את העסק, וזאת הסיבה שהתחלנו לחפש עסקים נוספים ולכל מה שנכנסנו חשבנו שזה נכון
כפר השעשועים: עסק שמושתת על זכיינות ונכנסנו לשותפות לפני שנתיים. אני פחות מעורב בו
סמארטפארם: חבר עניין אותי לקנות 10 סניפי פארם משופרסל. אז העסקה נראתה משתלמת. במהלך הזמן נוכחנו לדעת שהייתה בעיה עם ההסכמים מול קופות החולים, מה שהפך אותה לפחות כדאית, והיום אנחנו בונים תוכנית אסטרטגית כוללת להפעלתה
סופר-פארם: אפשר רק ללמוד ממנה
מיניסו: תאגיד בשותפות יפנית-סינית, שקיים רק חמש שנים ועד 2022 יגיע לשווי של תשעה מיליארד דולר. סגרנו על פתיחת ארבעה לוקיישנים, ועד סוף 2018 נפתח עוד ארבעה
תחרות: עם מקס סטוק ודייסו אין תחרות, כי הסגנון, האיכות והמחיר שונים. מה שעולה אצלנו 50 שקלים שווה 100
פנאי: הרבה עם המשפחה, משחק כדורגל עם חברים, הולך ורץ בים עם אשתי וכשאני יוצא לחופש, אני צריך כמה ימים כדי לשחרר
תפיסת עתיד: לפתח את מה שיש לנו, ויש לאן