חיוך / צילום: GettyImages ישראל
קווין פורטילו בן ה-13 מתאמן על החיוך שלו כל יום. הוא מביא אצבע אל זווית הפה מימין ומשמאל, ומושך את השפתיים בעדינות מעלה. אחר כך הוא מכווץ שפתיים כמו לנשיקה ואז פותח אותן לעיגול רחב כדי להגמיש את שרירי הפנים. הוא מתאמן גם על חיוך מונה ליזה דק וחתום שפתיים, וגם על חיוכים גדולים ועתירי שיניים.
"אני צריך למתוח את הלחיים שלי", הוא אומר. "אני עושה את זה שתיים-שלוש דקות, וצריך לעשות את זה כל יום". לפעמים הוא מתאמן כל-כך הרבה עד שהלסת שלו כואבת.
קווין נולד בניו ג'רזי עם גידול ממאיר ונדיר בכלי הדם (שמו המדעי הוא kaposiform haemangioendothelioma), שכיסה את צד שמאל של פניו, הותיר את עינו השמאלית עצומה ודחק את אפו ימינה. מיד לאחר הלידה הרופאים החישו אותו לבית חולים בפילדלפיה, ואמא שלו לא ראתה אותו שוב עד שמלאו לו שמונה ימים. "רוב הסיכויים שהוא לא ישרוד", אמרו הרופאים להוריו של קווין. אבל קווין שרד. ועדיין, הגידול הגדול והנזק שנגרם עקב הטיפול מנעו ממנו לבצע את אחת הפעולות האנושיות הבסיסיות ביותר: קווין נותר ללא יכולת לחייך.
חיוך הוא הסימן השני שתינוקות משדרים אל העולם. תינוקות שזה עתה נולדו מסוגלים לחייך באופן ספונטני, כרפלקס. יש הורים שטועים לחשוב שמדובר בתגובה לנוכחותם. האמת היא שתינוקות מתחילים לחייך כחלק מאינטראקציה חברתית רק בגיל שישה עד שמונה שבועות. גם תינוקות עיוורים עושים זאת. הפרשנות האופטימית יתר על המידה שהורים טריים נוטים ליחס לחיוכים הרפלקסיביים הראשונים היא עדות לטיבו הדואלי של החיוך: מצד אחד פעולה פיזית, גופנית, ומצד שני כזאת בעלת השלכות ומשמעויות חברתיות.
ברמה הגופנית, חיוך הוא עניין די ברור. יש 17 זוגות שרירים השולטים בהבעות הפנים האנושיות, ונוסף עליהם האורביקולריס אוריס, שריר טבעתי המקיף את הפה. כאשר המוח מגיב ספונטנית לגירוי כלשהו או מקבל החלטה מודעת בעניין שינוי הארשת, מסר נשלח אל העצבים הגולגולתיים השישי והשביעי, המשתרעים על פני כל צד של הפנים, מן הגבות ועד הסנטר, ומתחברים לשרירים שפעולתם שולטת בשפתיים, באף, בעיניים ובמצח.
את החיוך הבסיסי, המתעקל מעלה, מבצעים שני זוגות השרירים הזיגומטיים: הגדול והקטן. הם מחברים בין זוויות הפה לבין הרקות, ומושכים את השפתיים כלפי מעלה. לעיתים קרובות, בתלות ברגשות ובמחשבות שמאחורי ההבעה, מצטרפים אליהם גם הלבטור לאבי סופריוריס, המושך את השפה העליונה מעלה, ועוד שרירים אחרים בפנים.
יש אמרה פופולרית שגורסת שכדי לחייך, צריך להפעיל יותר שרירים מאשר כדי להעלות פרצוף זועף. האם זה נכון? ובכן, מדובר בשאלה פתוחה, בעיקר משום שחיוכים שונים מערבים שרירים שונים. עם זאת, יש בסיס לטענה שחיוך של ממש מפעיל לא פחות שרירים מאשר הזדעפות.
אבל התעלומות האמיתיות מתחילות ברגע שעוזבים את המישור הפיזיולוגי. צורת הכיווץ הזו של שרירים שונים בפנים מלווה את ההיסטוריה האנושית מראשיתה, כפי שמעידים הן פסלי הקורוס היווניים בני 2,500 השנה והן האימוג'ים הקטנים שמשמשים אותנו בתקשורת מקוונת כיום.
מחקר שנערך בקרב משתמשי סמארטפונים מ-60 מדינות העלה כי האימוג'י הנפוץ ביותר בהודעות - בהפרש גדול - הוא האימוג'י המחייך. הפופולרי מבין האימוג'ים הללו, זה שבו לפנים המחייכות נלוות דמעות של צחוק, אף נבחר למילת השנה של מילון אוקספורד ב-2015. וכמו שהאימוג'י הזה אינו מבטא רק שמחה - הדמעות מוסיפות טוויסט אירוני מהסוג הפופולרי כל כך ברשת - גם חיוכים בכלל יכולים לבטא יותר מאשר שמחה גרידא. ופירוש הניואנסים שבחיוך הוא אתגר בכל תחום, בין שמדובר בהיסטוריה של האמנות, ביחסים בין-אישיים או בעולם הבינה המלאכותית.
כך, במחקר משנת 2016, שכלל אנשים מ-44 מדינות שונות, עלה כי רובם המוחלט של משתתפי הניסוי סברו כי פנים מחייכות מצביעות על כנות גדולה יותר מפנים שאינן מחייכות. בכמה מדינות, ובהן שווייץ, אוסטרליה והפיליפינים, היה ההפרש עצום. באחרות, ובהן פקיסטן, רוסיה וצרפת, הפער היה קטן. רק במדינות מעטות - ובהן איראן, הודו וזימבבואה - חיוך לא נתפס כלל כמייצג כנות. עורכי המחקר העריכו כי במדינות אלה "רמות גבוהות של שחיתות שחקו את מידת הכנות שמייחסים לאנשים מחייכים".
הגישה הזו מעוגנת בתפיסה עתיקת יומין שרואה בחיוך את ניגודה של האדיקות כבדת הראש. הבודהא ודמויות אחרות בבודהיזם מוצגות ועל פניהן חיוך שלו, אף שהכתבים הבודהיסטיים המקוריים נעדרי חיוכים פחות או יותר כמו כתבי הקודש המערביים. ישו, למשל, בכה - אבל לא חייך.
"ההשפעה על ילדים היא איומה"
גם קווין פורטילו לא. לא ממש. כשמלאו לו חמישה שבועות, כבר היה מאחוריו שבוע של כימותרפיה באמצעות וינקריסטין, תרופה חזקה עד כדי כך שהיא עלולה לגרום לכאבי עצמות ולפריחה. הרופאים הזהירו את אמו שהטיפול עלול להותיר אותו עיוור, חירש או משולל יכולת ללכת.
"וגם זה אם הוא ישרוד בכלל", נזכרת האם, סילביה פורטילו. "הרופא תמיד אמר שאין הרבה תקווה שזה יקרה". קווין שרד, אבל העצב הגולגולתי השביעי שלו - שמתחיל בגזע המוח ומתפשט לרוחב הפנים - לא. מדובר בעצב שאינו פגיע רק לגידולים, כמו במקרה של קווין, אלא גם למצבים נדירים אחרים, ובהם למשל סינדרום מוביוס: שיתוק פנים מולד, שנגרם עקב היעדר עצבים גולגולתיים או פגיעה בהם. הלוקים בסינדרום אינם מסוגלים לחייך, להזעיף פנים או להזיז עיניים מצד לצד.
"זה כאילו יש לך מסכה על הפרצוף", אומר רולנד ביינבנו בן ה-67, הלוקה בתסמונת. "כשאתה לא יכול לחייך, אנשים מקבלים עליך רושם לא נכון", הוא מסביר. "אתה כמעט יכול לקרוא להם את המחשבות. הם שואלים את עצמם: 'משהו לא בסדר איתו? הוא עבר תאונה?'. הם תוהים אם הכול בסדר אצלך מבחינה שכלית. הם חושבים שאם הפנים שלך אטומות כאלה, אולי יש לך איזו מגבלה מנטלית".
ויש גם מי שיכול לחייך, אבל חיוך מוזר, עקום, וזה, כך מתברר, עלול להיות בעייתי לא פחות מהיעדר חיוך מוחלט. "יש לי חצי חיוך, ואפילו איתו אני יכולה לבטא רגש בהצלחה", כותבת דון שואו, שנולדה עם טרטומה, גידול שצמח במהירות ואיים על קנה הנשימה שלה. "הדבר הכי קשה מבחינתי היה לראות תמונות שלי מחייכת, כי החיוך מדגיש את העובדה שחצי מהפנים שלי לא ממש יכולות לזוז. אבל בסוף למדתי להשלים עם זה. זאת אני, ככה אני נראית".
גם קווין, מספרת סילביה אמו, עורר הרבה סקרנות מצדם של הילדים האחרים. "הוא לא היה כמותם וזה גרם להם לנעוץ בו מבטים ולשאול מה קרה לו". במשך ארבע שנים הוא גם נאלץ לקבל את המזון שלו דרך צינור לקיבה. "לא היו לו חיים נורמליים, כי כל כמה שעות היה צריך לחבר אותו למכונה בשביל שיאכל", אומרת סילביה.
מאז, קווין התחיל לאכול, ללכת לבית הספר וליהנות מפעילויות ילדים רגילות - הוא אוהב מאוד כדורגל ומנגן בתופים - אבל הוא עדיין חווה את ההשלכות של חיים עם חצי חיוך. "לא הצלחתי לחייך בצד שמאל, רק בימין", הוא מספר. "היה לי חיוך משונה. אנשים כל הזמן שאלו אותי מה קרה לי, למה אני ככה. הסברתי להם שככה נולדתי".
כשאתם רואים מישהו בכיסא גלגלים, אתם מניחים שהוא מתקשה ללכת ושמדובר במגבלה פיזית. הסובלים משיתוק פנים, לעומת זאת, אינם מסתובבים עם ציוד שמבהיר מאיזו מגבלה הם סובלים, והתופעה עצמה נדירה די הצורך כדי שהציבור הרחב לא יהיה מודע לה.
אחד הגורמים המופיעים בגיל מאוחר הוא שיתוק על שם בל, שנגרם עקב פגיעה בהולכה העצבית במחצית הפנים וגורם להישמטות של העין ושל זווית הפה. הוא יכול לפגוע בגברים ובנשים בני 15 עד 60, ולרוב מדובר בתופעה זמנית הנעלמת כלעומת שבאה. רופאים חושדים כי המקור לו הוא דלקת נגיפית. גם אירועים טראומטיים כמו תאונות דרכים או פגיעות ספורט עלולים לגרום נזק לעצבי הפנים ולשרירי הפנים, וכמוהם גם תופעות מולדות כמו שפה שסועה.
גורם נפוץ אחר שעלול לפגוע ביכולת לחייך הוא שבץ. חיוך שמוט או פנים נפולות בצדן האחד הם בין שלושת הסימנים לכך שמישהו חטף שבץ וזקוק לטיפול רפואי דחוף.
קשה לאבד חיוך בכל גיל, אך הדבר עלול להיות קשה באופן מיוחד במקרה של אנשים צעירים שרק מתחילים את דרכם ויוצרים את הקשרים שילוו אותם במשך כל חייהם - או לפחות מנסים לעשות זאת. "זאת בעיה עצומה", אומרת תמי קונייצ'ני, אחראית ריפוי בעיסוק בבית הספר לילדים של פילדלפיה. "כשאת מסתכלת על מישהו, הדבר הראשון שאת רואה הוא החיוך שלו, היכולת או אי-היכולת לחייך, חיוך לא סימטרי. אם אנשים אחרים לא יכולים לקרוא את הבעות הפנים שלך, קשה לך להתקבל מבחינה חברתית. ההשפעה של זה על ילדים איומה ונוראה. היו לי ילדים שעשו פוטושופ לתמונות שלהם. הם מעתיקים את הצד התקין של הפנים שלהם, הופכים אותו, ומדביקים בצד השני לפני שהם מעלים את התמונות למדיה חברתית".
פוטושופ יכול לעזור בכל מה שנוגע לתמונה בפייסבוק, אבל לתקן חיוך שנפגם עקב נזק עצבי ועקב אובדן השריר שנגרם בעקבותיו - הואיל וקווין לא היה מסוגל להזיז את השרירים בצד שמאל של פניו, הם התנוונו - זה כבר קשה הרבה יותר. לפעמים נדרש לשם כך ניתוח פלסטי רב שלבים, תהליך הנמשך שנה ויותר.
ד"ר פונג נוין, מנתח פלסטי ושיקומי בבית החולים בפילדלפיה, מסביר כי ישנן שתי פרוצדורות מרכזיות המשמשות כדי לשקם את תנועת הפנים. החדשה מביניהן, המבוססת על טכנולוגיות שקדמו לה, נקראת "ניתוח לאבה", שבמסגרתו לוקחים חלק מרצועת השריר הרחבה המניעה את הלסתות ומשתמשים בה כדי למשוך את השפתיים למעלה. אבל זה לא ניתוח אידיאלי מבחינתו של קווין, כי צד אחד של פניו פועל כהלכה. הניתוח המתאים לו יותר הוא הניתוח הישן והמורכב יותר.
"קווין עבר את הניתוח הנפוץ, השתלה דו-שלבית של עצב ואחריה העברה של השריר העדין מן הירך", מספר ד"ר נוין. "האמת היא שכשטיפלנו בו, עדיין לא הכרנו את ניתוח לאבה החדש יותר".
ד"ר נוין למד בהמשך את הפרוצדורה החדשה מפלסטיקאי ומנתח שיקומי קנדי שנחשב לחלוץ בתחום, ד"ר רונלד צוקר, וכן ממי שפיתח אותה, המנתח הצרפתי דניאל לאבה. ד"ר צוקר מסביר כי הוא מעדיף לבצע את הניתוח בילדים בני חמש. "אם אני מצליח לשחזר להם חיוך בגיל הזה, הם יכולים ללכת לבית ספר יסודי, לפגוש ילדים במגרש משחקים ובכיתה, יש להם חיוך והם ערוכים להתמודד היטב עם הסיטואציה".
ובכל זאת, אפשר לשאול למה צריך להעביר ילדים ניתוח שהוא בסופו של דבר אלקטיבי?
"היכולת ליצור אינטראקציה עם אנשים על בסיס של פנים מול פנים חשובה מאין כמוה", אומר צוקר. "אם אתה לא יכול לחייך, אתה בבעיה. אנשים לא יכולים להבין את הרגשות שלך. הם טועים לחשוב שאתה אדיש, טיפש או לא מעוניין בשיחה".
ועדיין, יש הורים שמעדיפים שהילדים ינותחו רק בגיל מאוחר יותר, כדי שיוכלו לקחת חלק בהחלטה בעצמם.
"אם המשפחות רוצות לחכות, זה בסדר גמור. לפעמים, כשילד בן תשע או עשר, הוא מסתכל במראה ואומר: 'אתם יודעים, אני ממש רוצה לעבור את הניתוח הזה', ואז זה הזמן לעבור אותו".
כך היה במקרה של קווין. "הוא הסתדר בסדר גמור, הוא תמיד היה פופולרי בבית הספר, גם עם הצלקת על הפנים", אומרת אמו. "הוא היה ילד מאושר, אבל היו גם ילדים שצחקו עליו. יום אחד, כשהיה בן תשע, הוא היה עצוב. שאלתי אותו 'מה קרה לך?', והוא אמר: 'יש ילדים שלא חברים שלי, והם צחקו עליי כי אני נראה מוזר'. בתור הורים, זה היה לנו קשה מאוד. תמיד רצינו את הניתוח, אבל אמרו לנו שזה בלתי אפשרי. היינו צריכים לחכות שדברים ישתנו".
כשהיה בן עשר, קווין אמר להוריו שהוא רוצה לעבור את הניתוח. הוא ידע שזה יהיה תהליך ארוך, כואב וקשה, אבל היה נחוש לעבור אותו.
המדענים לא יודעים
כמו החיוכים עצמם, גם החקירה המדעית של החיוכים משקפת את הפער שבין הגופני לפרשני. הצד הגופני שזור בהיסטוריה הארוכה של הניתוחים הפלסטיים, שהתמקדו לרוב בניצולים של מחלות כמו עגבת (סיפיליס) או של תקיפות אלימות. אבי הפלסטיקה המודרנית, הרולד גיליס, דיווח ב-1934 כי מטופלים שהושבה להם היכולת לחייך "מרגישים הרבה יותר בנוח", וכי "לאפקט הפסיכולוגי יש ערך רב".
לגבי הצד הפרשני, צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה, דן במשמעותם של החיוכים ובתפקידם בספרו פורץ הדרך מ-1872, והגדיר אותם "ביטוי רגשות בבני אדם ובבעלי חיים". כמו רבים אחרים, גם דרווין ראה בחיוך חלק ראשון בתוך רצף. "ניתן לומר כי חיוך הוא השלב הראשון בהתפתחותו של צחוק", הוא כתב, ואז שינה כיוון ותהה שמא ייתכן כי חיוך הוא למעשה שריד של צחוק.
דרווין גם עמד על כך שחיוכים אינם מבטאים רק שמחה, וציין את קיומם של "חיוך עוקצני או מלגלג" ושל "חיוך בלתי טבעי או כוזב", והשתמש בתצלומים כדי לבדוק אם עמיתיו מבינים את משמעותם.
חקר החיוך נוגע גם בהבדלים בין המינים - ככלל, נשים מחייכות יותר - ובין תרבויות. אין ספק שחיוכים הם אלמנט תקשורתי: אנשים מחייכים יותר בציבור מאשר כאשר הם לבדם, ומחייכים יותר כשהם מקיימים אינטראקציה עם הזולת. מדענים גם הראו כי קל לנו פי כמה לזהות חיוכים מאשר הבעות פנים אחרות. הם רק לא יודעים למה.
"קל לנו מאוד לזהות חיוכים", אומר אלש מרטינס, מרצה להנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת אוהיו ומייסד המעבדה לביולוגיה חישובית ולמדעי הקוגניציה במוסד. "למה זה ככה? בשלב זה, אף אחד לא יודע. אנחנו באמת לא יודעים. יש לנו ניסוי קלאסי, שבו אנחנו מראים לאנשים תמונות של הבעות פנים שחולפות במהירות, 10 מילי-שניות, 20 מילי-שניות, אנשים יכולים לזהות חיוך בזמן חשיפה קצר מאוד. אני יכול להראות לך תמונה במשך 10 מילי-שניות בלבד, ואתה תוכל להגיד לי שזה חיוך. זה לא עובד עם אף הבעה אחרת. למשל, כדי לזהות פחד נדרשות 250 מילי-שניות - פי 25 מאשר כדי לזהות חיוך, מה שכמובן אין בו שום היגיון מבחינה אבולוציונית", אומר מרטינס. "הרי לזהות פחד יכול להיות עניין משמעותי מבחינה הישרדותית - ובכל זאת, ככה אנחנו בנויים".
מחקרים גם העלו שפרצופים מחייכים נתפסים כמוכרים יותר מאשר פרצופים ניטרליים. ואגב, לא רק אנחנו מזהים חיוכים בקלות יתרה. "זה נכון גם למחשבים", מספר מרטינס. עליבבא הסינית אף השיקה בשנה שעברה מערכת תשלום מבוססת זיהוי הפנים המכונה "חייכו כדי לשלם".
אף שמדענים חוקרים חיוכים כבר 150 שנה, הם עדיין מנסים למנות ולקטלג סוגי חיוכים בינות למיליוני הבעות פנים אפשריות. "אחת השאלות המרכזיות בספרות המדעית עכשיו היא כמה הבעות פנים אנחנו מפיקים, בעצם", אומר מרטינס. לדבריו, גם את התשובה לשאלה הזאת "אף אחד לא יודע". ההשערה המדעית הרווחת היא שחיוכים, וכמוהם גם הזעפות פנים והבעות אחרות, הם שיירים מן המורשת הרחוקה, הטרום-לשונית, של בני האדם.
השפה האנושית החלה להתפתח לפני כמאה אלף שנה, אבל הבעות הפנים שלנו עתיקות בהרבה, ומקורן קודם אף לראשית קיומנו כבני אדם. "לפני שהיינו מסוגלים לקיים תקשורת ורבלית, היה עלינו לתקשר באמצעות הפנים שלנו", מסביר מרטינס. "מה שמביא אותנו לשאלה מדעית מרתקת ומהותית מאוד: מאיפה מגיעה השפה? אין מאובנים של שפה, ולמינים חיים אחרים אין כזו. איך יכול להיות שדבר כל-כך מורכב התפתח משום דבר?".
לדבריו, אחת ההשערות היא שהשפה התפתחה מתוך הבעות המבטאות רגש. "קודם למדנו להזיז את שרירי הפנים שלנו באופן שיבטא תחושות כמו 'אני שמח! אני מרגיש תחושה חיובית כלפיך!' או 'אני כועס! אתה מעורר בי גועל', והשפה הגיעה באמצעות הידקדקות (מלשון דקדוק) של הבעות הפנים, שהתפתחה במרוצת הזמן לכדי מה שאנחנו מכנים דקדוק ושפה".
החיוך הראשון בצד שמאל
באוקטובר 2015, ד"ר נוין הפעיל את המוזיקה בחדר הניתוח בפילדלפיה - נדמה לו שזה היה משהו של להקת הסמאשינג פמפקינז - וניגש למלאכה. הוא הסיר חלק מן העצב הסורלי בשוק הימני של קווין, חיבר אותו לצד הימני, הפעיל, של פניו, והעביר אותו מתחת לשפה העליונה אל צד שמאל המשותק. "אנחנו מעבירים אותו מצד לצד, מניחים במקום ומחכים שהעצבים יצמחו מחדש מצד ימין לצד שמאל", הוא מסביר את ההליך. תהליך הצמיחה העצבי ארך כמעט שנה, מכיוון שסיבי העצב מתקדמים בקצב של כמילימטר ביום (איטי פי 24 אלף מקצב התקדמות של חילזון).
רבים מן הסיבים אינם צולחים את המרחק כשמשתמשים בשתלי עצב. פירוש הדבר הוא שיכולתו של העצב להעביר מידע עלולה להיפגם או אף לא להתבטל כליל. "העניין עם ניתוח מבוסס עצבים הוא שאין כמעט שום פידבק מיידי", אומר נוין. "אתה גומר את הניתוח, ואין לך מושג אם זה עבד או לא. צריך לחכות".
במהלך תקופת ההמתנה, הרופאים טפחו מעת לעת על אזורים שונים בלחיו של קווין כדי לבדוק אם העצב נקלט. "כשמרגישים דגדוג, יודעים שהעצב צומח", אומר נוין. הגוף יודע לפצות על תקלות: העצב שהוסר מן הקרסול הותיר באזור פיסת עור חסרת תחושה, אבל קווין עצמו עדיין גדל, והאזור חסר התחושה הלך והצטמצם בשעה שרשת העצבים לקחה על עצמה את התפקיד. לאחר שנוין הגיע למסקנה שהעצב נמצא במקומו ומתפקד כראוי, הגיע הזמן לשלב השני בניתוח.
בוקר אחד, באוגוסט 2016, הוא לקח טוש סגול וכתב "מ'" על הרקה השמאלית של קווין ו"ל"מ" על הרקה הימנית: "משותק" ו"לא משותק". סימון כזה הוא פרקטיקה נהוגה בניתוחים, ותכליתה למנוע מצב שבו חותכים מטופל בצד הלא נכון - טעות שעלולה לקרות יותר בקלות מכפי שאתם חושבים. אחר כך הוא שרטט גם שני קווים מקבילים שסימנו את מקומו של עורק מרכזי, והוסיף חץ: וקטור החיוך העתידי של קווין. לאחר מכן ביצע נוין חתך מקו השיער באזור הרקה, מול אוזן שמאל של קווין, ואז מאחוריה ומטה, אל המקום שבו נהוג להסתיר צלקות של ניתוחים פלסטיים.
עור הפנים נפרד מעליהם בקלות. הוא ביצע שלושה תפרים בזווית הפה, מבפנים, ומשך בהם קלות כדי לקבוע היכן כדאי לחבר את השריר. "כדי לדעת שזה במקום הנכון", הוא מסביר. "אם אתה מפספס, הם יצטרכו לחיות עם זה כל החיים". הרגע שבו משך נוין בחוט המשולש היה הפעם הראשונה אי פעם שקווין פורטילו חייך בצד שמאל של פניו.
כעת הסיר המנתח מקטע בן 12 סנטימטר מן השריר העדין שבירך שמאל של קווין, ואיתו מקטע של עורק ושל וריד, וכן את העצב האובטורטורי. השריר עוגן במקומו באמצעות סד מותאם שנקבע בתוך פיו של קווין ונתפר לצד הראש כדי למנוע מן השריר שמוקם מחדש להיתלש לפני שיסיים להחלים. השריר נלקח מירכו של קווין משום שחלקה העליון והחזק של הרגל עתיר שרירים.
"יש שם כל-כך הרבה שרירים שמבצעים אותה פונקציה, זה לא חסר לאף אחד", אומר נוין. ובכן, אולי "לאף אחד" זאת הגדרה לא מדויקת. קווין שמת על כדורגל הרגיש בהיעדרו. "אחרי הניתוח לא יכולתי לשחק", הוא אומר. "לא ידעתי שזה ייקח כל-כך הרבה זמן. חשבתי שאני אוכל לחזור תוך יום-יומיים".
כמה זמן לקח לך לחזור?
"יותר משבועיים", הוא אומר בצער עמוק.
"לא היה אכפת לו כמה רציני הניתוח", אומרת אמו וצוחקת. "מה שהפריע לו זה שהוא לא יכול לשחק כדורגל".
במרוצת השנה שלאחר מכן, החל קווין לפתח יכולת תנועה בצד השמאלי של פיו. "זה באמת מין קסם", אומר נוין. "אנחנו עושים את הניתוח הזה, שדורש כמה שעות, מאמץ, ולא מעט משאבים, ואנחנו לא יודעים אם זה עבד או לא. בדקתי אותו בשבועות שאחרי הניתוח, והוא נראה כאילו יש לו מין גוש גדול בלחי. שום דבר לא זז. ואז, פתאום, הוא התחיל לחייך. זה באמת היה רגע מדהים".
זה באמת קסם, אבל הוא גם כרוך בהרבה עבודה קשה. הפגישה הקבועה של קווין עם המרפאת בעיסוק בבית החולים בפילדלפיה, אן-אשלי פילד, התחילה בכך שאחז בפיו מזלג פלסטיק חד-פעמי והראה שהוא יכול להניע אותו מעלה ומטה. "נסה לכווץ את השפתיים כדי שהוא יזדקר", היא אומרת לו, "נסה להעביר אותו לצד החלש".
קווין עוטה כפפות לטקס סגולות ומושך בפנים הלחי שלו. "נצטרך למתוח אותך מבפנים", אומרת לו פילד. "מתיחה יפה וארוכה. יופי. תרים את האגודל הזה, אתה מרגיש איך טווח התנועה יותר גדול מאשר קודם?". קווין, שאצבעותיו עדיין בתוך פיו, מהמהם בהסכמה.
היא מצלמת קצת. תרפיית פנים כוללת לא מעט צילום, שמשמש כדי לנטר את ההתקדמות. "עכשיו, תחייך אליי בפה פתוח. החיוך הכי גדול שאתה יכול", היא מבקשת. "יופי. אתה יכול להעלות את צד שמאל יותר גבוה? נסה שיראו את החניכיים".
לאחר כמה תרגילים נוספים, היא שואלת אם הוא מוכן לעבודה עם המחשב. הם עוברים אל החדר השני, שם ניצבת מערכת טיפול ביומטרי מתוצרת לנובו שעולה 20 אלף דולר. פילד מצמידה ללחיו השמאלית של קווין חיישן EMG שחור, שקורא את האנרגיה החשמלית בשריר, וקווין מתחיל לשחק במחשב שבו הוא מניע תיבות מצוירות על המסוע שעל הצג באמצעות חיוך והרפיה.
"חיוך גדול", אומרת פילד ומכווננת את המכשיר, "ועכשיו להרפות". הוא משחק במשך כמה דקות, לקול צלילי מוזיקה אלקטרונית קופצנית. הם משחקים גם כמה משחקים אחרים, שבאחד מהם קווין צריך להביא דמות למקום מבטחים כששני משטחים כחולים משוננים מתקרבים זה לזה ומאיימים עליה.
"איך אתה מרגיש?", היא שואלת.
"כואב", הוא משיב.
ואז אמא אמרה משהו מצחיק
אחד השלבים החשובים בתהליך הניתוחי, אף שלא מרבים להתייחס אליו, הוא הפיזיותרפיה, שעשויה להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון. "זה חשוב נורא, במיוחד עם שיתוק בפנים", אומר נוין. "אתה יכול לבצע ניתוח מאוד מוצלח מבחינה טכנית בשני מטופלים שונים, והתוצאה תהיה שונה לגמרי בהתאם להשקעה שלהם בפיזיותרפיה".
אני שואל את קווין איך הוא מרגיש עכשיו, כשהוא מסוגל לחייך חיוך מלא, אחרי חיים שלמים שבהם זה נבצר ממנו. "התגובות שלי משתפרות", הוא אומר. "אני עושה את זה אוטומטית. לפעמים כשמישהו מספר בדיחה. האמת, שזאת הרגשה מעולה. זאת הייתה הרגשה מוזרה לא לחייך. עכשיו, כשאני מחייך בשני הצדדים של הפה בו זמנית, אני מרגיש חלק מהאנשים שמחייכים כמו שצריך".
סילביה, אמא שלו, נזכרת בפעם הראשונה שבה הבחינה בכך. "נדמה לי שהיא אמרה משהו מצחיק, ואני פשוט חייכתי", אומר קווין על המקרה.
ואיך משפיעה על חייך היכולת לחייך?
"קודם הייתי די ביישן, עכשיו אני פחות ביישן ויותר אקטיבי. פעם היה לי קשה להביע את הרגשות שלי. עכשיו אנשים יודעים אם אני מחייך או צוחק. לא כמו פעם כשגם כשצחקתי, צחקתי מוזר. עכשיו אנשים מבינים. כשאני משחק כדורגל ומבקיע, אני שמח. אני מחייך כדי שכולם ידעו שהבקעתי".