הרהורים מיער הגשם| איור: עומר הופמן
אחד הדברים שאני מתקשה בהם בשנים האחרונות הוא להניע את הילדים לפעולות משמעותיות, בעיקר ככל שמדובר בפעולות בשטח או בטבע. פעם, כשטיילנו בעל כורחם מסביב לעולם במשך שבעה חודשים רצופים, ההסכם איתם כלל יום מנוחה שהוקדש כולו לשינה ולבטלה ערנית, לאחר כל יומיים טיול.
אלא שהפעם הגענו לאקוודור לפרק זמן קצוב, כשהיער גדול, הזמן מוגבל, ועל קו המשווה - כמו על קו המשווה, היום נוטה לשקוע בשש בערב. כך שחזרנו לקצב של הטיולים מפעם (כמו בטיולים של פעם, אירופה הקלאסית - 8 מדינות ב-7 ימים). אומנם עלה בידי להביא אותם אל השוקת, בואכה מעבה יער הגשם, אבל חששתי שאתקשה להוציא אותם מהבקתה לפעולות אינטנסיביות. למזלי הגדול, כבר בערב הראשון התגלתה טרנטולה מאיימת בכניסה לבקתה של הילדים, ושוב לא קם כל צורך לשכנע אותם לצאת מהחדר ולהתרחק ממנו ככל יכולתם.
מנגד, כרגיל מנגד, יעלי חששה דווקא מכל מה שנמצא מחוץ לחדר ונראה בעיניה כאויב. כהכנה למסע היא רכשה מבעוד מועד פחות או יותר את כל תוצרי כימיקלים לישראל, כך שעלה בידה לרסס את הילדים בכל שיקוי תרעלה אפשרי. ובעוד יעלי חששה ממים מזוהמים, מחיידק אנונימי או מאיזה יתוש ביצות שופע נגף, אני בעיקר פחדתי שלילדים ינשרו הגבות עקב הטיפול הכימי שעברו. וכך, מרוססים עד אימה וחוששים להתקרב לחדרם, הילדים היו ערוכים ומוכנים לקבל בשמחה את פני חיות היער ותושביו.
מאחר שהבילוי הכרוך בחיפוש חיות ובצעקות נרגשות "תראו, קוף", או "תראו, תוכי" ממצה את עצמו בשלב מסוים, אני בעיקר אוהב להתחקות אחר אורחותיהם של בני המקום. בביקור מודרך אצל בני השבט המקומי שחי על גדות הנהר במקורות האמזונס, למדנו כי 99% מבני השבט אינם עוזבים את חיי היער לעולם, אינם מתפתים לטעום את חיי הקדמה ובוחרים, כרבים אחרים, להישאר ולחיות בשגרת החיים אליה נולדו.
שגרת היום מקיצה אותם משנתם לפני ארבע לפנות בוקר, כי כמה אפשר לישון כשהשינה מתחילה מעט אחרי שש בערב, עם זריחת החשיכה, וכשהחיים סובבים סביב עבודה פיזית הכוללת דיג, ציד, טיפול בגידולים החקלאיים ובמשק הבית, עד ששוב מחשיך והקבוצה מתכנסת להמתין שיקרה מחר.
הילדים, שנאלצו להיות מנותקים מהמכשירים הדיגיטליים למשך כמה ימים, לא קלטו איך לאנשים האלה אין קליטה באופן פרמננטי, ואיך הם מנהלים חיי חברה בלי ניידים ואינטרנט. יעלי סיכמה את תהיותיהם בצער במסקנה שמדובר באנשים שחיים חיים חסרי כל תכלית ומשמעות, עמדה שזכתה לתמיכת ילדינו, והקפיצה אותי.
ניסיתי להשוות בפניהם קצת את החיים של המקומיים חסרי המשמעות אל חיינו רבי-המשמעות. תהיתי בקול רם: האם העובדה שאנו לובשים מדי יום בגדים יותר יפים ופחות נוחים משלהם נותנת לחיינו משמעות שאין לחייהם? האם המוסכמה הכלל עולמית, לפחות בצד הנאור של העולם, שבין תשע לחמש יש לעסוק בניירת (אלא אם כן אתה הורה לילדים קטנים, שאז ניתן להאריך את יום העבודה בכמה שעות נוספות), היא זו שמקנה לחיינו משמעות יתרה? האם הגמול הצפוי למי שיעבוד במסירות תשע שעות ביום - קידום לתפקיד ניהולי, בו יוכל לעבוד 12 שעות ביום - מקנה לנו תוכן עמוק יותר מזה של הפשוטים הללו מהיער?
ואולי, אולי בעצם, שגרת היום בעולם שלנו - בה אנשים מעבידים את עצמם לדעת במשך עשרות שנים, רק בשל התקווה שבסופן יקבלו בונוס שיתבטא בחיים נוחים וחסרי דאגה - לכשיגיעו לגיל בו החיים אינם נוחים והם מלאי דאגה, דווקא אינה חזות הכול?
טענתי בפניהם שלכל פרט בעולם יש נטייה לשפוט את עצמו כאילו חייו מלאי משמעות, בניגוד לחייהם של מי שלא בחרו באורח חיים דומה, אולם דומה כי בסופו של יום, לעיתים אנו משטים בעצמנו. הפיתוי לכך הוא גדול, שכן מאז ומעולם אנו האנשים שהכי קל לנו לשטות בהם.
לדידי, כאן או שם, דומה כי אחרי כל השאלות וההסברים, משמעות החיים היא אך ורק ליהנות ולחוש טוב עם עצמנו. אחרי הכול, החיים אינם בהכרח בעיה שצריך לפתור או משחק שצריך לנצח בו. ומה יגרום לנו ליהנות? אילו בחירות יגרמו לנו לחוש טוב עם עצמנו? אלה שאלות עליהן משיב כל פרט באופן שונה, וגם זאת, רק בתנאי שהוא זוכר לשאול את עצמו את השאלות הללו במהלך המסע אליו נקלע.
בהחלט ייתכן שחייו של הדייג מהסיפור על הדייג ודג הזהב לא החלו להיות משמעותיים רק ביום בו פגש בדג הזהב והחל לבקש את משאלות העושר. ייתכן שחיי משפחה, חיי עבודה, התמודדות רצופה עם איתני הטבע תוך גידול הדור הבא שאתה מקנה לו מיומנויות ורזי חיים, דור ממשיך שילווה אותך אל זקנתך ויחזיק במקומך את לפיד החיים במצב שמיש וראוי למחיית אדם לבאים בהמשך הדרך, גם הם ממלאים את הצורך של כולנו לחיים מלאי משמעות.
יעלי הקשיבה למשנתי ותהתה אם אני מתכוון להישאר לעד ביער העד. הילדים הקשיבו למשנתי ותהו מתי שוב אני, הם והניידים נהיה שוב במצב של קליטה. כולם יחד הזכירו לי שלכל טיול יש מוצאי טיול, וכדאי שאזכור שיש לי משרד משמעותי על הראש.