האם יש מקום להכיר במסרונים האחרונים ששלחו אנשים טרם מותם, כצוואות תקפות, היא שאלה שמעסיקה את בתי המשפט ברחבי העולם, והתשובות לכך אינן חד משמעיות.
על-פי פרסומים זרים, בצרפת ניתן השבוע פסק דין בתביעה שהגישה אמו של בחור שהתאבד, להכיר במסרון כצוואתו. המנוח היה מצוי בהליכי גירושים קשים, ובטרם נטל את חייו בידיו, שלח לאחותו מסרון, שבו כתב כי הוא מבקש שכל רכושו יעבור לאחר מותו לידי אמו ולא לידי אשתו. בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי לפי החוק האזרחי של צרפת, "צוואה יכולה להיות תקפה רק אם היא נכתבה ביד, מתוארכת וחתומה".
גם בית המשפט בשוודיה דבק בגישה זאת. בחור שוודי בן 27 בילה חלק ניכר משעותיו האחרונות בשליחת הודעות אישיות אל בני משפחתו וחבריו, ובכל אחת מהן פירט באופן ברור מה הוא מבקש להוריש לכל אדם אליו נשלח הטקסט. הזמן הממושך שהקדיש המנוח לתכנון חלוקת עיזבונו, והיסודיות הרבה שבה נערכו הטקסטים, שכנעו את בית המשפט השוודי שהכרה במסרונים כצוואה, תמלא אחר מבוקשו האמיתי של המנוח, אולם פסיקה זאת התהפכה בערכאת הערעור, שפסקה אף היא כי ניתן להכיר בצוואה רק אם נערכה בכתב-יד.
בתי המשפט באוסטרליה ובארה"ב מאידך נקטו בגישה פחות פורמליסטית בנושא זה. במישיגן שבארה"ב בית המשפט הכיר השבוע בפתק דיגיטלי שהשאיר נער בטלפון הסלולרי שלו בטרם התאבד, במסגרתו הורה הנער להעביר את קרן הנאמנות שחסך לו אביו בסך 100,000 דולר לידי אחותו במקום לידי אימו. באוסטרליה הכיר בית המשפט בהודעת טקסט שכתב אדם שהתאבד, על אף שהוא לא שלח אותה לבסוף. במסרון ביקש המנוח להוריש את ביתו וקצבת הפנסיה שלו לאחיו ואחיינו במקום לאשתו ובנו.
בתי המשפט שהכירו במסרונים כצוואות בחרו להתעלם מהדרישות הפורמליסטיות של מבנה הצוואה, ולבחון באמצעות ראיות חיצוניות, האם המסרונים הדיגיטליים אכן משקפים את רצונו האמיתי של המנוח בסמוך למותו. בשני המקרים בתי המשפט השתכנעו כי מערכות היחסים העכורות שניהלו המתאבדים עם יורשיהם על-פי חוק הביאו לרצונם לנשלם, וכי המסרונים מבטאים נאמנה את רצונם להוריש לאחרים.
בישראל טרם נדון מקרה דומה, אך נראה כי זאת רק שאלה של זמן. כך לדוגמה במבצע צוק איתן ניתנה הוראה על-ידי מספר המפקדים לחיילים שעמדו להיכנס ללוחמה בעזה, להותיר אחריהם מכתבי פרידה, וחלק מהחיילים בחרו לעשות שימוש בטלפונים הסלולריים שלהם לצורך זה. שאלה מתבקשת היא האם ניתן לראות במכתבים דיגיטליים מסוג זה צוואות תקפות?
החוק הישראלי הנוגע לירושות אינו מעודכן לעידן הדיגיטלי, ומי שמעוניין לערוך צוואה של "הרגע האחרון" צריך לכתוב אותה בכתב-ידו, או לומר אותה בעל-פה לשני עדים, שיתעדו אותה בהתאם לפרוצדורות הקבועות בחוק. כתיבת מסרון כצוואה לעומת האופציות הקיימות מעלה שני קשיים: האחד, כיצד ניתן לוודא שהמנוח הוא אכן האדם שהקליד את המסרון, ולא אדם אחר שעשה שימוש במכשיר במקומו.
קושי נוסף הוא הוכחת מצבו הנפשי וגמירות הדעת של המנוח בעת כתיבת הטקסט, בהעדר עדים שיהיו נוכחים במקום, כדרישת צוואת שכיב מרע. בשנת 1984 בית המשפט העליון הכיר בקדמה, כאשר אישר קיומה של צוואת שכיב מרע בעל-פה, על אף שהמנוחה נתנה את הוראותיה לעד דרך הטלפון, והוא לא נכח אישית באותו מעמד. יתכן שהגיעה העת לעשות צעד נוסף, ובמקרים המתאימים להכיר באמצעי התקשורת הנפוצים כיום: מסרונים בכתב או הודעות קוליות, כדור החדש של צוואות שכיב מרע.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il