הביטוח הלאומי ברמת גן/ צילום: תמר מצפי
פסיקה חשובה של בית הדין הארצי לעבודה קובעת: למעסיק אסור להתערב במה שנעשה עם כספי הפנסיה שאותם הוא מעביר לקרן עבור העובד, ולפיכך אין זה באחריותו לבטח עובד ברכיב של אובדן כושר עבודה, אם המוצר הפנסיוני שבחר העובד אינו כולל רכיב שכזה. פסק הדין ניתן שלשום (ב') על-ידי הנשיאה ורדה וירט, סגן הנשיאה אילן איטח והשופט אילן סופר במסגרת ערעור שהגישה ליליאן לנדסברג על פסק-דין של ביה"ד האזורי לעבודה בב"ש.
לנדסרברג עבדה כחמש שנים בחברה העוסקת בשירותי ניהול חשבונות ובייעוץ. בשלב מסוים היא חתמה על מסמכי הצטרפות לביטוח מנהלים, שבהם צוינו פרטים בדבר ההסדר הביטוחי שלה וכן שיעורי ההפקדות לפוליסה. בהמשך חלתה לנדסברג, ואז התברר לה מחברת הביטוח כי פוליסת הביטוח שלה אינה כוללת רכיב פיצוי בגין אובדן כושר עבודה. בשלב זה היא פנתה לחברה בדרישה שתשלם לה כספים בגין אובדן כושר עבודתה, אולם דרישה זו נדחתה על-ידי החברה.
לנדסברג פנתה לביה"ד האזורי לעבודה בטענה כי החברה הייתה חייבת לבטח אותה בקרן פנסיה הכוללת כיסוי ביטוחי בגין נכות. מנגד טענה החברה כי לנדסברג רכשה פוליסת ביטוח מנהלים באופן עצמאי, ומשכך מדובר בסכסוך בינה לבין חברת הביטוח, שאינו חל לגבי החברה.
חופש בחירת קופה ומוצר פנסיוני
ביה"ד האזורי קבע כי מאחר שלנדסברג הועסקה בחברה לאחר כניסתו לתוקף של צו ההרחבה הרלוונטי, הייתה עליה החובה להודיע לחברה על בחירתה בביטוח המנהלים. עוד נקבע כי אין לקבל את הטענה כי לנדסברג לא ידעה על מה חתמה. זאת, משום שהיא הועסקה בחברת ניהול חשבונות ויעוץ, ולכן חזקה עליה שבחנה את תנאי ההצטרפות ואת זכויותיה טרם החתימה. ביה"ד האזורי קבע, בנוסף, כי לא מתקבל על הדעת להטיל חובה על מעסיק לבחון את מערכת היחסים בין סוכן ביטוח לעובד ולבדוק את תנאי הביטוח הפנסיוני שאליו מצטרף העובד, אלא חובה זו מוטלת על העובד בעצמו בלבד.
על החלטה זו הגישה לנדסברג ערעור לביה"ד הארצי לעבודה, ולאור הסוגיה העקרונית התבקשה עמדת היועמ"ש, ההסתדרות ונשיאות הארגונים העסקיים. ביה"ד הארצי קיבל במלואה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה - שיוצג בהליך בידי עו"ד דורון יפת מהמחלקה לדיני עבודה בפרקליטות המדינה - שלפיה לעובד קיימת אוטונומיה מוחלטת בבחירת הקופה שאליה הוא מצטרף, ולכן המעסיק אינו יכול להתערב בשאלת הקופה שבה בוחר העובד או במוצר הפנסיוני שבו הוא חפץ.
ביה"ד הארצי דחה את עמדתה של ההסתדרות, שלפיה המקור הנורמטיבי לזכות הוא צו ההרחבה, המחייב, לטענתה, את המעסיק לבטח את עובדו המבוטח בביטוח מנהלים, ברכיב של אובדן כושר עבודה. ביה"ד הארצי קבע כי "חופש הבחירה של העובד להתקשר בהסכם מסוים גובר על כוחו הכופה של הסכם קיבוצי או צו הרחבה, ובהתאם לכך גם הבחירה של עובד בביטוח פנסיוני המכונה 'ביטוח מנהלים' שלא כולל כיסוי אובדן כושר עבודה, היא אפשרית, ולמעסיק אין אפשרות, ובוודאי לא חובה, להתערב בבחירה שכזו".
התאמת מוצר הממקסם תועלת
ביה"ד הארצי קבע בהחלטתו כי: "סעיף 20 לחוק הפיקוח מבטא עקרון יסוד בעולם החיסכון הפנסיוני והוא חופש הבחירה המלא שניתן לעובד לקביעת סוג המוצר הפנסיוני המועדף עליו, החברה שתנהל עבורו את הכספים, מסלול ההשקעה שבו ינוהלו הכספים, וזאת ללא יכולת התערבות של המעסיק בבחירות אלו".
לפי פסק-הדין, תכלית הסעיף הרלוונטי בחוק היא לאפשר לעובד לבחור את מוצר החיסכון הפנסיוני שבו הוא מעוניין להפקיד את תשלומיו ואת תשלומי מעסיקו, ללא שהמעסיק יוכל להגביל אותו בעניין זה, והכל על מנת שהעובד יוכל להתאים את מוצר החיסכון הפנסיוני לצרכיו ולמקסם את תועלתו".
עוד הוסיפו וכתבו שופטי הארצי כי: "ניתן לדמות עניין זה לכך, שכשם שהמעסיק אינו צריך לוודא מה נעשה עם המשכורת שאותה הוא משלם לעובד, כך גם למעסיק אסור להתערב במה שנעשה עם כספי הפנסיה שאותם הוא מעביר לקרן עבור העובד, כאשר מבחינתו של המעסיק עניין זה צריך להיות בבחינת 'שגר ושכח'... בעצם מעורבותו של המעסיק בבחירת הכיסויים הביטוחיים, יש פגיעה לא רק באוטונומיה של העובד אלא גם פגיעה בפרטיותו...". (ע"ע 7243-10-15).