פייסבוק / צילום: רויטרס
דמיינו עולם שבו אסור לכם להיות הבעלים על הבית שלכם והברירה היחידה היא לבחור מאיזו חברה לשכור אותו. שכר הדירה אמנם נמוך מאוד, ואולי הדירה היא אפילו בחינם, אבל תנאי החוזה מאפשרים לבעל הבית להציץ מתי שבא לו על כל מה שאתם עושים. מזה הוא מתפרנס. הוא יודע מי אתם, מה אתם אוהבים או לא אוהבים, מי החברים שלכם, איפה הייתם ומה עשיתם, והוא מוכר את הידע הזה ללקוחות שמנצלים אותו כדי למכור לכם דברים. לא רק זאת, בעל הבית גם אחראי לשבילים בין הבתים, לאפשרויות המפגש בין שכנים, ולקווי הטלפון שעוברים ביניכם לבין החברים שלכם. בעולם הזה אנחנו חיים כבר היום.
שערוריית קיימברידג' אנליטיקה הייתה רק סנונית ראשונה שבישרה מה יכול לקרות כאשר למישהו יש גישה למידע של יותר מ-80 מיליון איש, שמעוניין להשפיע על פעולות של אנשים ומוכן לשלם לבעל הבית לא רק עבור המידע, אלא גם עבור היכולת להגיע לאנשים הנכונים על סמך הפרופיל שבנה. עולות כאן שאלות משני הצדדים: מי הבעלים של המידע שאנחנו מייצרים, מי מחליט מי מקבל אותו ומה מותר לעשות בו, ומצד האחר - מי הבעלים של הרשת עצמה, של היכולת של אנשים למצוא זה את זה ברשת. החיבור בין שני הצדדים האלה משפיע עלינו לא רק כאזרחים. הוא יעצב את היכולת שלנו לעבוד בעידן החדש.
ייתכן שאתם עדיין לא מרגישים בחריפות את המגבלות שהרשת שמה על האפשרות שלכם להיות אפקטיביים. כרגע, אנחנו מכירים לה תודה, על כך שיצרה עבורנו מקור מידע חינמי. אנחנו אמנם מודעים לכך שבכל רגע שאנחנו מחוברים מישהו רושם את כל מה שאנחנו עושים, כל הודעה שאנחנו שולחים, כל אתר שביקרנו בו, כל תמונה שהעלינו; אנחנו מודעים לכך שכולם מקבלים תגמולים על טביעת האצבע שיצרנו ברשת, חוץ מאיתנו, אבל כל עוד הרשת נותנת לנו ערך, או לפחות הפעילות הזאת לא פוגעת בנו, אנחנו מעלימים עין. הבעיה היא שהפעילות הזאת נוגעת לא רק למה שרואים עלינו, אלא גם למה שאנחנו לא רואים.
בעולם העבודה החדש אנחנו חייבים כל הזמן להתעדכן וללמוד דברים חדשים, ולשם כך אנחנו חייבים להיות מחוברים לרשתות של רשתות, ל-eco system של לקוחות, ספקים, יועצים, מממנים, מתחרים. היכולת שלנו לחבור לאנשים ולתכנים באמצעות הרשתות היא לב לבו של עולם העבודה החדש. בעולם הזה מה שחשוב הוא לא היכן אני עובד, אלא מה הערך שאני נותן, מי זקוק לו ואיך הוא ידע שאני קיים. כדי להציג את הערך הזה, אנחנו צריכים לדעת איך להגיע לאנשים הנכונים דרך הרשת ולוודא שהם יוכלו להגיע אלינו. היכולת שלנו לתפעל את הרשת גם במונחים של מידע וגם במונחים של רשתות אנושיות היא ביסוד העשייה החדשה.
אלא שהיכולת של אנשים לצבור לקוחות, עוקבים, תומכים, שותפים ברשת היא מוגבלת. העוקבים שלכם ברשתות, אלה שעמלתם רבות לצרף, הם לא באמת שלכם. אם לא שילמתם לפלטפורמה כסף כדי שתעביר את התכנים שלכם אל הפיד שלהם, העוקבים שלכם לא באמת רואים את מה שאתם שולחים אליהם. ככל שיותר ויותר עשייה עסקית עוברת אל הרשת, יזמים מגלים שבעל הבית דורש מהם תשלום עבור כל פיסת מידע ועדכון שהם רוצים להעביר. יותר מזה, אין להם שליטה למי עובר המידע מכל האנשים שמחוברים לרשת שלהם.
בפייסבוק מסתובב בשבועות האחרונים פוסט שמשוכפל אצל רבים שגילו שהחברים שלהם "נעלמו" להם מהפיד ומבקשים מאנשים להגיב לפוסט בתקווה להפעיל את האלגוריתם ולחבר ביניהם בחזרה. הרעיון הזה, שברשת של העולם החדש אנחנו לא יכולים להגיד עם מי אנחנו רוצים לתקשר, איך ומתי, הוא בלתי מתקבל על הדעת. לא רק בחיים הפרטיים שלנו, גם ביכולת שלנו להישאר רלוונטיים בשוק העבודה.
עם התפתחות הטכנולוגיה, הערך של המידע רק ילך ויגבר, ואם לא נשנה את חוקי הבעלות עליו, יהיה קשה יותר ויותר לנהל את האופן שבו נעשה בו שימוש. השיחות שרגולטורים מתחילים היום לנהל עם ארגונים כמו פייסבוק ייצרו את התשתית לעתיד של כולנו - בחיים האישיים ובחיי העבודה. חשוב שיהיה לנו אכפת מי מחזיק את המידע של שלנו, ומה בדיוק הוא עושה איתו. כך אולי נגיע ליום שבו אנחנו, הבעלים של המידע, נהיה אלה שמגדירים מי יוכל להשתמש בו ומה ייצא לנו מזה בתמורה.
כיום, רובנו עיוורים לגמרי להסכמות שאנחנו נותנים על כל שימוש, וגם אם חלק מהדברים נראים היום תמימים, אין ספק שיהיו להם בעתיד השלכות על אנשים, על הכלכלה ועל החברה. סקנדל נוסח קיימברידג' אנליטיקה שיפרוץ בשנת 2023 יהיה גרוע בהרבה. לא ייתכן שנרשה לעסקים פרטיים או ציבוריים, שהאינטרסים שלהם בסופו של יום קשורים לרווחי בעלי מניות, להחליט היכן עובר הקו בשימוש במידע אישי. זה לא באמת ריאלי לצפות שהקלקה על I Agree תיחשב הסכמה במודע. כפרטים, אין לנו הרבה כוח, אבל ממשלות יכולות ליצור סטנדרטים אחרים.
חוקי ה-GDPR של השוק האירופי המשותף הם דוגמה טובה לרגולציה שמנסה למנוע ניצול של אנשים. על פי החקיקה הזו חברות כמו פייסבוק וגוגל לא יוכלו לעשות שימוש בפרטים האישיים של המשתמשים שלהם לצורכי פרסומות בלי אישור. יותר מזה, האישור הגורף שאנחנו נותנים לשימוש בפלטפורמה כולה לא נחשב, שכן הוא לא מאפשר לנו לבחור למה אנחנו מסכימים ולמה לא. החקיקה מגבילה את היכולת לעשות שימוש במידע שלנו בלי אישור מפורש לאופן השימוש. ארגון כבר לא יכול לאסוף מידע יותר מכפי שהוא זקוק לו, "ליתר ביטחון", ולבקש רטרואקטיבית אישור לעשות בו שימוש. קחו לדוגמה את הפרסומות האישיות שהתרגלנו לקבל מגוגל - רובן לא עומדות בחקיקה החדשה, שכן לא נתנו הסכמה מפורשת לשימוש במידע שאיפשר אותן.
פייסבוק כבר הודיעה שהיא אינה מתכוונת לפעול על פי החוקים האלה היכן שהיא לא חייבת, כלומר מחוץ לאירופה. עד שמישהו יבין שצריך לשמור גם עלינו.
אם נדמה לכם שאתם אלה שבוחרים לעקוב אחרי אנשים ברשתות החברתיות, זה הזמן להתעורר להכרה שהבחירה הזו לא מבטיחה לכם שהקשר שעשיתם אכן מתקיים. עצם העובדה שלחצתם על כפתור Friend, Like או Follow, שאמור היה לומר לפייסבוק או ללינקדאין שאתם רוצים לראות את מה שאותו אדם מפרסם באותה רשת או לעקוב אחר אותו עמוד, קבוצה או פעילות, כל אלה עדיין לא מבטיחים שהאלגוריתם של הרשת יענה לכם על הרצון הזה. כי לאלגוריתם יש רצון משלו, קריטריונים שנקבעו על ידי הפלטפורמה, לא על ידכם וקובעים אם מה שהחברים שלכם ברשת מפרסמים אכן מופיע אצלכם בפיד.
הכותבת היא יועצת אסטרטגית, מרצה ובלוגרית בעולם העבודה העתידי, niritcohen.com