הסללת נוער מזרחי למקצועות צווארון כחול היא פצע פתוח / צילום: גיל ארבל
בחודש שעבר יצא משרד העבודה בקמפיין ברדיו שבו הזמין את ההורים לבחון מסגרת בית ספרית חדשה לילדים שלהם - בתי ספר שתחת משרד העבודה - ומבטיח להם "עתיד מנצח".
למרות שמנסים להציגם כהזדמנות פז לבני הנוער, בתי הספר הללו מהווים את אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בישראל - תלמידים, בדרך כלל ממצב סוציו-אקונומי נמוך, שנפלטים ממערכת החינוך הרשמית ועוברים לעבוד תחת משרד העבודה והרווחה, ובכפוף לחוק החניכות משנת 1953 שמאפשר לקבל הכשרה מקצועית בשכר. בזמן שחבריהם הולכים לבית הספר בכל יום, רובם מחלקים את זמנם בין בית הספר למקום שבו הם מבצעים את ההכשרה המקצועית - מפעל, מוסך רכב או מעבדה לתיקון מכשירי סלולר. מיעוט מביניהם מצליח להוציא תעודת בגרות.
קשה לדון בנושא מבלי לגעת בפצע פתוח בישראל - הסללה של בני הנוער המזרחים בשנות ה-60 וה-70 לחינוך המקצועי, ולעבודות רתכות, מסגרות, ספרות, או בשמם הכולל - מקצועות צווארון כחול. באותה תקופה למדו כמחצית מהתלמידים בחינוך מקצועי והיום מדובר בשיעור נמוך משמעותית - בבתי הספר שתחת משרד העבודה לומדים 12 אלף תלמידים בלבד - 2.5% בלבד מכלל התלמידים באותם גילאים. להם מתווספים תלמידים שלומדים בחינוך הטכנולוגי של משרד החינוך, אך לומדים תחת חוק חינוך חובה.
שתי המסגרות הללו מיועדות לתלמידים שנשרו או עזבו מרצון את המסלול העיוני, אך האופי שלהן שונה - תחת משרד העבודה קיים דגש על הכשרה של בני הנוער בשוק העבודה וצבירת ניסיון מקצועי תמורת שכר. תחת משרד החינוך מדובר בהכשרות מקצועיות עם ניסיון מצומצמם וללא שכר, במקביל לניסיון להשיג תעודת בגרות (בבתי ספר שנקראים מח"טים - מרכזי חינוך טכנולוגי).
כל אחת מהמסגרות סופגת ביקורת - אחת על כך שהמדינה לא צריכה לשלוח בני נוער לעבוד בשכר על חשבון הלימודים (הילדים עובדים יומיים ולומדים שלושה ימים), והשנייה על כך שהיא לא ממוקדת, לא בבגרות ולא בהכשרה מקצועית. לא משנה מי צודק, העובדה כי קיימות שתי מערכות הכשרה מקצועית לבני נוער מעידה על היעדר חשיבה אסטרטגית בנושא.
גם התלמידים מפסידים מקיומן של שתי המסגרות - אלו שלומדים תחת משרד העבודה לא נחשבים לכאלו שסיימו 12 שנות לימוד כי נשרו ממערכת החינוך, ואם הם ניגשים לבחינות בגרות הם נחשבים לתלמידים אקסטרניים, כך שאין להם ציון מגן והם גם לא זכאים למועד חורף. התלמידים שלומדים תחת מערכת החינוך לא מקבלים תעודת הסמכה כלשהי, אותה רשאי להנפיק רק משרד העבודה.
ההחלטה התקבלה, המחלוקת נמשכת
לפני כשנתיים הוחלט על איחוד בין שתי המסגרות, החלטה שהיתה אמורה לסיים מחלוקת רבת שנים בין משרד החינוך למשרד העבודה (אז תחת משרד הכלכלה והיום כחלק ממשרד הרווחה והעבודה). ההחלטה התקבלה על ידי מנכ"ל משרד רה"מ דאז, אלי גרונר. שר החינוך הנוכחי נפתלי בנט תמך באיחוד, למרות שבכובעו כשר הכלכלה לא הצליח לבחון את הסוגיה במנותק מהאינטרסים של המשרד שבראשו עמד. גרונר ניצל את העובדה שבאותם ימים שימש ראש הממשלה בנימין נתניהו גם כשר הכלכלה כדי לקבל את ההחלטה. בזרוע העבודה הפעילו לחצים לעצור את המהלך, והעובדה כי היתה אמורה לעבור לידיו של שר הרווחה חיים כץ החזירה את הנושא למגרש הפוליטי. כץ, בעל השפעה רבה בסיעת הליכוד, הצליח לשכנע את נתניהו לבטל את ההחלטה.
הרגישות סביב הנושא באה לידי ביטוי גם בבחירה של מרואיינים רבים שלא לדבר על הנושא לציטוט, מכיוון שהם לא רוצים להסתכסך עם אף אחד מהמשרדים, החינוך והעבודה והרווחה. כמעט כל הגורמים צריכים לעבוד עם שני המשרדים - למשל, רשתות החינוך או הרשויות המקומיות, שתחת אחריותן קיימים שני סוגי בתי הספר. הרגישות הפוליטית מנחה גם את הגורמים במשרדים הממשלתיים, אך הם לא הסתירו שהמחלוקת בין הצדדים עדיין קיימת.
כביכול הסוגיה הזאת אופסנה בבוידעם באופן רשמי, אבל מתחת לפני השטח הנושא לא מפסיק לבעבע - שולי אייל, ראש אגף הכשרה מקצועית במשרד העבודה, שאחראי על בתי הספר, טוען שמשרד החינוך ממשיך לנקוט במלחמת עולם שקטה שנועדה לגרום לתלמידים לא להירשם לבתי הספר שלהם. הוא מדבר על קציני ביקור סדיר שמאוימים ממשרד החינוך שלא להפנות אליהם תלמידים, איומים על תלמידים שזה לא ייחשב להם 12 שנות לימוד או אומרים להורים שלהם שזה לא תחת חוק חינוך חובה - כל זה בלי לפרסם הנחיות כתובות, כמו שכבר עשו בעבר בתקופת המנכ"לית הקודמת מיכל כהן. זאת גם הסיבה לדבריו שהיה צריך לפרסם את התשדיר ברדיו. מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב מכחיש בכל תוקף פעולות שמטרתן הישירה היא ייבוש בתי הספר של משרד העבודה.
סביב הנושא מרחפות שתי שאלות מהותיות: הראשונה, האם ילדים צריכים להיות תחת משרד העבודה, ואיך צריך להיראות החינוך המקצועי בישראל. יכול להיות שאם היתה הסכמה על השאלה השנייה, גם הראשונה היתה נפתרת, ולהיפך. "משרד החינוך הוא המשרד שצריך לעסוק בנושאי חינוך, זאת תעודת הזהות של המשרד", אומר אבואב ל"גלובס". "זה לא עניין של הרחבה ואימפריאליזם וטריטוריות, אלא מתבקש והגיוני שכל המעשה החינוכי ייעשה במשרד אחד. כמו שאין לנו מה לעסוק בנושאי בריאות או הגנת הסביבה כי יש משרדים ממשלתיים שאחראים על התחומים האלו. היתה החלטה ממשלה, וכרגע יש הפרדה, אני מקווה שביום מן הימים כל התלמידים יהיו תחת משרד החינוך. יש בעיות שלא ננטשות, והן חוזרות ונדונות וגם הנושא הזה, אבל הדעות חלוקות".
אייל טוען גם הוא כי הוויכוח אינו טריטוריאלי, כלומר הדאגה האמיתית היא לעתיד הילדים. "אם היה מונהג חינוך דואלי אמיתי (הכשרה לצד לימודים), אז היה מקום לאחד את המערכות. ואולם כל עוד במשרד החינוך לא יודעים להנהיג חינוך דואלי, אז זאת טעות לבצע את האיחוד. כל פעם שאני הולך ומדבר עם הורים וילדים אני מודה לאל שהמערכת הזאת קיימת, ואסור להרוס אותה", אמר אייל.
מנהל מחלקת חינוך באחת מהרשויות המקומיות, שביקש לא להזדהות, אמר כי "בתי הספר של משרד העבודה מכוונים את התלמידים למקצועות מאוד בסיסיים, ובכלל אני לא שותף לדעה שיש ילדים שלא יכולים ללכת לבית ספר רגיל וצריך ליצור להם מסגרת, זה פטרוני ומתנשא. בית ספר בכלל לא צריך להכשיר מקצוע, הוא צריך לקדם אוריינות ואינטלקטואליות, במיוחד כשזה תמיד מקושר עם מצב סוציו-אקונומי נמוך".
מנגד, אלו שתומכים בבתי הספר של משרד העבודה טוענים כי התלמידים כבר למדו במערכת החינוך, וזאת פיספסה אותם. ראמ"ה (רשות המחקר להערכה ומדידה) בחנה את הנושא באמצעות חלוקת שאלונים לתלמידים, ומצאה שתלמידים שדיווחו בשלבים מוקדמים כי אינם מוצאים את מקומם במערכת החינוך הקונבנציונאלית, עברו למסגרות של משרד העבודה.
במשרד החינוך מדגישים כי בשנים האחרונות הם מתאמצים לזהות מצוקות אצל ילדים במערכת החינוך ולמנוע נשירה. הלכה למעשה, המשמעות עלולה להיות ייבוש של בתי הספר של משרד העבודה, גם אם זאת לא המדיניות המכוונת.
"אם שירות בתי הסוהר נכשל עם כמה אסירים, אז יפתחו בתי סוהר חדשים? ממש לא, אומר אבי קמינסקי, שעומד בראש איגוד מנהלי מחלקות החינוך ברשויות המקומיות. "לא יכול להיות שיהיה אורגן חינוכי במשרד אחר, וזה אגב נוגע גם למעונות היום. גם אם הפגיעה היא לא ישירה, אז היא בעקיפין, בגלל התפישה החינוכית השונה. מבלי לפגוע באף אחד מהמשרדים האחרים, החינוך צריך להיות בחינוך. אפילו במספר בתי הספר והמנהלים - יש אלפים במערכת החינוך ורק 60 במשרד העבודה. יש יתרון לגודל מבחינת הידע הנצבר והיכולת ללמוד אחד מהשני", הוא הוסיף.
המוסכניקים של המחר
ביום העצמאות האחרון קיבלו הזוג יהודית (דיתה) ויהודה ברוניצקי פרס ישראל על מפעל חיים לתעשייה. השניים הקימו ב-1965 את החברה התעשייתית אורמת טכנולוגיות, ומכרו את יתרת אחזקותיהן בה לפני כשנה. אחד הדברים שמזוהים עם החברה הוא בית הספר שהקימו הזוג ברוניצקי ביבנה שבו לומדים כיום כ-150 תלמידים. בית הספר נחשב למוצלח ועושה יחסי ציבור טובים לבתי הספר שתחת משרד העבודה.
בית ספר ייחודי נוסף הוא דרור הגליל, שהוקם על ידי תנועת דרור ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. בית הספר, שממוקם בקיבוץ רביד שבצפון, פועל באופן שונה - בלי ציונים או צלצולים, אלא מתמקד בעבודה בקבוצות על פרויקטים טכנולוגיים. המטרה היא להכין את התלמידים למקצועות המחר באמצעות למידה בכמה מגמות: טכנולוגיה משפרת חיים, שכוללת שימוש במעבדות עם מדפסות תלת ממד, מכונות חיתוך בלייזר, ציוד אלקטרוניקה ועוד; אקו-חקלאות, שמתמודדת עם הבעיות של חקלאות המחר, ובקרוב תיפתח מגמת בניית המחר, שבה המיקוד יהיה בניסיון לפתח פתרונות לבנייה ירוקה מתקדמת וזולה יותר.
ואולם שני בתי הספר האלו הם אולי דווקא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל - בבית הספר של אורמת קיים דגש על בחינות בגרות ואילו בית הספר ברביד משלב שיטות פדגוגיה חדשנית, שבעיקר ממחישה את הפוטנציאל הקיים בחינוך שאינו ממוקד בחינוך העיוני והשיטות הפדגוגיות המסורתיות שבו. המצב במציאות רחוק מהאידיאל הזה - 41% ממקבלי תעודה מקצועית ב-2016 היו בתחום הרכב, שיעור גבוה שמעורר שאלה לגבי מיצוי הפוטנציאל של בתי הספר הללו, שנראה שהיו יכולים לעשות יותר כדי לשדרג את מעמדם של בני הנוער שלומדים בהם. 20% מהתלמידים הם במקצועות חשמל ואלקטרוניקה, 15% במתכת, 12% טיפוח החן והשאר בתחומים כמו מחשבים, הארחה, מטפלות ודפוס.
אייל מציין כי "יש מגמות מעודכנות כמו סאונד, עיצוב ופיתוח אפליקציות, אך תמיד קיימת השאלה לגבי הרחבת מגמות סקסיות לעומת אלו שיש בהן ביקוש גבוה בשוק העבודה - רכב, חשמל וטבחות. בן אדם לא יהיה מובטל אם הוא ירצה לעבוד בהם, וגם השכר ההתחלתי גבוה. במקומות שאנחנו לא מצליחים אנחנו מקימים עסקים קטנים, נגיד מספרה שבה התלמידים עובדים, או נגריה שמייצרת מטבחים לאנשים ומוכרת אותם בחצי מחיר. אנחנו כן רוצים להרחיב מגמות כמו אקו-חקלאות".
חינוך מקצועי יכול להיות איכותי
חלק מהתומכים במערכת החינוך המקצועי נושאים עיניהם אל מדינות כמו גרמניה ופינלנד, שם לומדים בחינוך המקצועי כמחצית מבני הנוער. בגרמניה למשל לומדים התלמידים ארבעה מקצועות בלבד בבית הספר - כלכלה, שפה, דת ואזרחות. מתמטיקה, למשל, לומדים רק לפי הצורך המקצועי. בסך הכל התלמידים לומדים בבית הספר 11 שעות, ו-28 שעות הוא נמצא אצל המעסיק. האחריות על ההכשרה המקצועית מתחלקת בין לשכת המסחר והתעשייה ללשכת בעלי המלאכה.
ואולם ספק אם בישראל יסכימו למצב בגרמניה, למשל, שבו ילדים צריכים שלא התקבלו לחינוך העיוני, כאמור 50%, מחוייבים ללכת לחינוך טכנולוגי, בלי שניתן להם חופש בחירה. "אני לא אמכור סיפורים, גם בגרמניה החינוך העיוני נחשב טוב יותר. אנחנו לא מדינה תעשייתית ולצערי לא מייצרים רכבים, לכן לדעתי שיעור התלמידים בחינוך המקצועי צריך לעמוד על 10%-15%, אבל שבתי הספר יהיו הכי מושקעים שאפשר", אמר אייל.
במצב הנוכחי קיימים סימני שאלה סביב תהליכי ההסמכה של בני הנוער בבתי הספר שתחת משרד העבודה. כך, בתשובה לשאלת "גלובס" ענו במשרד העבודה כי רק 75% מכלל התלמידים בבתי הספר המקצועיים מועסקים במהלך הלימודים במסגרת החניכות המקצועית. לאן נעלמו 25% האחרים? הסיבות יכולות להיות מגוונות - השלמת לימודי המקצוע (אם הצטרפו לבית הספר בשלב מאוחר), תלמידים שלא שובצו לעבודה מסיבות אישיות (בריאותיות, משמעתיות וכו'), או מכך שלא נמצא לתלמידים מעסיקים.
במשרד העבודה הדגישו כי ההנחיה לבתי הספר היא שתלמידים שאינם משובצים לעבודה צריכים להימצא בבית הספר בימי החניכות עד שיינתן פתרון הולם לתעסוקה, פנים או חוץ בית ספרית. לא ברור מה התלמידים אמורים לעשות בשעות הללו ולא נראה כי המשרד מפקח על כך. תלמידים נוספים שלא מבצעים חניכות מקצועית הם כאלו שנמצאים במסלול בגרות ובשעות החניכות הם בשיעורים משלימים. לגבי תלמידים אלו לא ניתן להתעלם מהשאלה - אם הם לא נהנים משעות חניכות, לא עדיף שכבר ילמדו במערכת החינוך?
גם במשרד העבודה מדגישים בפנינו כי "החניכות המעשית היא יתרון משמעותי בהשתלבות בשלב מאוחר יותר בתעסוקה, כיוון שהתלמידים צברו ניסיון מקצועי במקצוע, והתנסו בסביבת עבודה אמיתית במפעלים ואצל מעסיקים בתחום הנלמד". מה שהיה יכול לעזור לגבש חוות דעת על בתי הספר של משרד העבודה הוא נתונים, אך במשרד לא ביצעו מעקב אחר בוגרי בתי הספר, איפה הם לומדים ומה השכר שלהם. בשנה הקרובה ייצא האגף להכשרה מקצועית במשרד העבודה והרווחה לסקר בוגרים על מנת לבחון השתלבות בתעסוקה בכלל, ותעסוקה במקצוע בפרט.
המחקר של ראמ"ה שופך אור על הסוגיה באופן חלקי, ולפיו 49% בלבד מהתלמידים זכאים לתעודה מקצועית, 23% התמידו ולא זכאים לתעודה, ו-28% לא התמידו ולמעשה נשרו לגמרי. במשרד העבודה ציינו כי תלמידים שעברו את המבחן המקצועי לא קיבלו הסמכה בגלל כישלון במבחנים אחרים, למשל בשפה, וכי הדבר צפוי להשתפר בעקבות שינוי בתקנות שהם עורכים בימים אלו.
"מכונאי צריך להיות חצי מהנדס"
במערכת החינוך 67% זכאים לתעודת בגרות, 28% סיימו 12 שנות לימוד אך לא זכאים לבגרות, ו-5% נשרו (מתוך אלו שהתחילו את כיתה י' במערכת החינוך). עם זאת, אם מפקחים על משתני הרקע (למשל מצב סוציו-אקונומי, מגזר, מגדר וכו'), מגלים כי אמנם שיעור הנשירה במשרד העבודה עדיין גבוה יותר (20% לעומת 9%), אך הזכות להסמכה מקצועית גבוהה יותר מהזכאות לתעודת בגרות בבתי הספר של משרד החינוך (55% לעומת 34%). חלק גדול מאלו שסיימו 12 שנות לימוד עשו זאת בחינוך טכנולוגי, שאמנם לא סיפק להם תעודת הסמכה, אך כן נתן להם הכשרה כלשהי.
אבואב מסביר כי המודל של המשרד משולש: "אנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי שהילד יקבל בגרות. יחסית למורכבות, שיעור הזכאות גבוה, אבל הרוב לא זכאים ולכן זה לא המוצר הבלעדי; הסמכה טכנולוגית, שהיא מאוד מהותית כי היא מאפשרת לתלמיד לקבל תעודת הסכמה, עם אופציה להמשיך לי"ג-י"ד; לאלו שלא יהיו זכאים לבגרות או יקבלו הסמכה אנחנו צריכים לסדר הכשרה מקצועית, קורסים של מאמני כושר, טכנאי סלולר ומחשבים וכו', וכבר יצאנו במכרז. המגמות במח"טים יותאמו לעולם התעסוקה העתידי, ומגמה שהיתה פעם מכונאות ואבד עליה הקלח, תתחדש ותתעדכן. היום כדי להיות מכונאי צריך להיות חצי מהנדס".
ומה לגבי הכשרה בשכר - אחד החסמים לאיחוד בין מערכות החינוך המקצועי? אבואב מתנגד לכך: "אני חושב שתחנת הזמן שמיועדת ללימודים צריכה לרכז את כל האפשרות שרק ניתן לעסוק בלימוד, בהרחבת ידע, בדעת, במיומנויות. ילד צריך להימצא בזמן הלימודים בלימודים. אם מתוקף המסלול הלימודי, הוא זקוק להתנסות - זה חלק משלים. אם ניתן לעשות התנסות בחופש וזה מאפשר להרוויח כסף, זה כבר עניין אחר".