הפגנת תלמידים בעקבות הטבח בפארקלנד/ צילום: Shutterstock : א.ס.א.פ קרייטיב
במהלך אוגוסט המנומנם עבדו בשטח ג'וליארד, בית הספר המפורסם לאמנויות, כמה חברות אבטחה. הם פעלו בזריזות כדי להבטיח שבית הספר יהיה מוכן וממוגן לשנת הלימודים החדשה, שמתחילה בספטמבר. כל דלת בחדר המדרגות, המעליות והכניסה רושתו בקודנים אלקטרונים כדי למנוע מעבר של כל מי שאינו חלק אינטגרלי מהמוסד, כי "אי אפשר לדעת אם איזה בוגר ממורמר יחליט יום אחד להגיע עם רובה", אמר גורם בהנהלה. גם אם קשה לכם לדמיין רקדן מוכשר מתפרץ לג'וליארד ומבצע פיגוע ירי מחריד, לאמריקאים זה לא קשה בכלל. וזה ממש לא בית הספר היחידי שעסק הקיץ במלאכת התבצרות.
בזמן שבישראל היוזמה של השר גלעד ארדן להקל על נשיאת נשק מעוררת סערה, בחודשים האחרונים התפרסמו בעשרות עיתונים מקומיים ברחבי ארה"ב דיווחים על מאמצי בתי הספר להעלות את רמת המוכנות שלהם לקראת שנת הלימודים. אלו לא ידיעות על הרחבת הספרייה, שיפוץ מתקני הספורט או רכישת מחשבים חדשים - אלא על התקנת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים להגנה מפני הירי ההמוני הבא.
"אנחנו נרגשים להביא את מערך האבטחה שלנו לשלב הבא", אמר חבר מועצה מהעיירה בלאפס באיווה, שמוסדות החינוך בפיקוחו הכניסו מערכת ניהול מבקרים חדשה שבודקת עבר פלילי, ורישתו את שטחם במצלמות דו-כיווניות. "לא שמעתי תלונה אחת על המערכת", הסביר, אפילו שמעקב ממשלתי מכל סוג הוא אחד הנושאים הרגישים ביותר בחברה האמריקאית.
במחוז החינוך של מרידיאן, איידיהו, הודיעו כי במהלך הקיץ הותקנו כרטיסי גישה לכל הדלתות החיצוניות של בתי הספר התיכוניים, ורק תלמידים וצוות בתי הספר יוכלו לפתוח אותן. בשנה הבאה הפרויקט צפוי להתרחב לחטיבות הביניים ובתי הספר היסודיים. "בדור הבא של בתי הספר", הודיעו במחוז בגאווה, "יותקנו חלונות מיוחדים גדולים שיקלו על תלמידים לזחול דרכם החוצה בעת הצורך".
מחוז בטאל קריק במישיגן שכר את שירותיה של חברה בשם Firestorm כדי שכל בתי הספר יוכלו לנטר את חשבונות 4,000 התלמידים שבאחריותם ברשתות החברתיות. תכנית הבינה המלאכותית של Firestorm מכונה ברטה (Behavioral Risk Threat Assessment), והיא אמורה לחפש ולזהות פוסטים בעייתיים, כך שהמנהלים יוכלו לאתר מראש ילדים שזקוקים לעזרה, לפני שהם הופכים לאלימים.
בטוסון, אריזונה, הודיעו כי הם רישתו את כל 46 בתי הספר באזור באמצעות מערכת מבקרים הכוללת מצלמה במעגל סגור. בקלארקס גרין, פנסילבניה, הציגו בשבוע החולף את מערכת המיגון החדשה שהותקנה בבתי הספר הודות לתרומה נדיבה של הקהילה. בין היתר מדובר על רשת מצלמות שניתן לגשת אליה באמצעות אפליקציה פשוטה, שמעניקה גישה ישירה למפקד המשטרה המקומי.
תקציבי החינוך הוסטו לטובת מיגון
מגמת ההתמגנות היא תגובה - בין אם סבירה או מופרזת - לפיגועי הירי ההמוניים בבתי ספר בארה"ב: ב-2018 היה בממוצע אירוע ירי אחד בשבוע בבתי ספר. לא שמדובר על תופעה חדשה, אבל השנה האחרונה הייתה גדושה באירועים קשים במיוחד. בינואר נהרגו שני תלמידים ונפצעו 16 נוספים בתיכון בבנטון, קנטקי. בפברואר צעיר בן 19, בוגר תיכון בפארקלנד שבפלורידה, ירה ורצח 17 תלמידים ומורים, אירוע שהוביל ל-600 דיווחים בתוך חודש מבתי ספר ברחבי המדינה על איומים לפיגועים נוספים. במאי נער בן 17 ירה במקלע אוטומטי והרג 10 ילדים בתיכון בסנטה פיי, טקסס.
המקרים האלה, ובמיוחד הטבח בפארקלנד, הציתו מחאה ציבורית עזה בהובלת תלמידים, שצעדו באלפים כדי למחות על מדיניות הנשק האמריקאית. אבל עד שהדיון החברתי ימצה את עצמו, ושינויים מהותיים ייעשו כדי לפתור את הטרגדיה המתמשכת הזו, חברות הטכנולוגיה מגויסות, כמו שרק הן יודעות, לשמש פלסטר נדרש.
באמריקה כמו באמריקה, ובתעשיית הביטחון כמו בתעשיית הביטחון, שיווק מהווה חלק מהותי בפריחת התעשייה, והחדרת פחד היא הכלי מספר אחד כדי להזניק מכירות. החברות בתחום מקיימות אירועי הסברה לבתי ספר בלבד, מבטיחות לבתי הספר מוצרים שהם לכאורה מצילי חיים, מממנות ארגונים ציבוריים של אנשי חינוך כמו האגודה לאבטחת בתי הספר, ומתחזקות לוביסטים בוושינגטון במטרה לקדם חקיקה כמו יצירת תקני ביטחון לבתי ספר. יש להן שורת מכירות מנצחת: כמה ילדים עוד צריכים למות?
העבודה הקשה השתלמה. ביוני קיים ה-FBI סמינר בן יום, ביוזמת ממשל טראמפ ובהשתתפות גורמי אכיפת חוק וחברות אבטחה, שזכה לשם שומט הלסתות "לבנות מצודת למידה". את המסר נשא מקס שכטר שאיבד את בנו בן ה-14 באירועי פארקלנד: "אם דלת הכיתה של אלכס הייתה עשויה זכוכית חסינת כדורים, הוא היה עדיין בחיים. לצערנו, המפלצת הבאה נמצאת בחוץ. אנחנו נעשה שינוי ונציל חיים".
התוצאה היא שתעשיית המיגון החכם לבתי הספר יודעת היום פריחה מצערת, כשכל ירי המוני בשנים האחרונות - מקולמביין, דרך וירג'יניה טק, סנדי הוק או פארקלנד - הופך מיד לפיץ' מכירות. אנשי החינוך חרדים וצמאים לפתרון ופתוחים לכל רעיון. במקום להתעסק בתוכניות לימודים, הם מסתובבים בין דוכנים שמציעים ילקוטים מוגנים או גלאים מיוחדים שקולטים אך ורק רעש יריות מאקדחים ורובים.
החרדה מתבטאת היטב במספרים. לפי חברת המחקר IHS Markit, ב-2017 הסתכמו הכנסות חברות האבטחה ממגזר החינוך בארה"ב ב-2.7 מיליארד דולר, ויש עוד צמיחה באופק. את הזינוק החד ביותר בתחום המיגון רשמו מצלמות האבטחה: בשנת הלימודים של 2016-2017, היו מצוידים במצלמות לא פחות מ-81% בתי הספר, זאת לעומת 19% בלבד בשנת הלימודים 1999-2000. בנוסף, היום יש ל-94.1% מבתי הספר אמצעי שליטה על פתחי המבנים ו-68% מאנשי הסגל מחויבים לשאת תג זיהוי - פי שלושה לעומת 1999.
את המגמה הזו דואגים לגבות הרשויות הפדרליות והמקומיות, באמצעות הזרמת כספים לאבטחת בתי ספר. כך למשל אחרי אירועי הירי בפארקלנד, העביר הקונגרס האמריקאי ברוב מוחץ של 407 מול 10 יוזמה בשם STOP School Violence, שעיקרה הזרמת 100 מיליון דולר בשנה - מענק מיגון לבתי הספר ל-10 השנים הבאות. בנוס, מחוקקים מקומיים הזרימו, לפי הערכות שמרניות, כמיליארד דולר אחרי אירועי פארקלנד בלבד למטרה זו בדיוק. בסוכנות הידיעות רויטרס מצאו כי באופן מטריד ואף צבוע, הקצאת הכספים הזאת מגיעה בין היתר מהסטת תקציבי חינוך.
מצאו את בן לאדן ונכנסים לכיתות
מצעד האמצעים הטכנולוגיים לבתי הספר נפתח עם גלאי המתכות ומכונות הרנטגן. המוצרים "הטיפשים" יחסית נחשבים לקו ההגנה הראשון, בזכות יכולתם לאתר כלי נשק ולמנוע תקריות. כך כותרות כמו "בתי ספר באינדיאנה קיבלו 3,200 גלאי מתכות", מיולי האחרון, הולכות והופכות לנפוצות יותר.
הציוד המתוחכם יותר מגיע מאלו שקוראות לעצמן חברות טכנולוגיה, זאת אחרי שזנחו את המיתוג של חברות לוחמה בטרור (כי אם נודה על האמת, איזה בית ספר רוצה לרשום חברה כזו בשורת הספקים). קיימות חברות שמתמחות באבטחת דלתות הכיתות והדלתות החיצוניות, באמצעות מערכות נעילה מתקדמות בשעת חירום ומרחוק. המטרה היא למנוע מיורים, שכבר חדרו לשטח בית הספר, לעבור בין הכיתות והחללים השונים באין מפריע. חלק מהמערכות אפילו נועלות דלתות באמצעות אפליקציה שבשליטת המנהלים. לצדן קיימות מערכות זיהוי הפנים, שמחוברות למצלמות המעגל הסגור ואמורות להתריע על חשודים, מסיגי גבול או עבריינים מורשעים. גלאי תנועה וסורקים מזהים אירועים חריגים ובודקים לוחיות רישוי של רכבים. האפשרויות הן אינסופיות.
קחו למשל את Critical Response Group, חברת אבטחה שהשתמשה בטכנולוגיית מיפוי השטח שלה כדי לתפוס את אוסמה בן לאדן. היום בתי ספר הפכו ללקוחות גדולים של החברה, כך שהיא משקיעה מאמצים בשיווק לאנשי חינוך, בו בזמן שהם משווקים לצבאות וכוחות שיטור מיוחדים. "אפשר לבזבז אלפי מילים בדיון על הסיבות החברתיות, התרבותיות או הפוליטיות לירי המוני", כתב סמנכ"ל התפעול של החברה קית' ג'רמיין לאחר אירועי פארקלנד, "אני רוצה להתמקד בלעזור לקורבנות ולהציל חיים". אחרי הטבח הודיעה החברה על זינוק חד במכירות בחוף המערבי והמזרחי, ואף ביצעה תצוגת תכלית רחבת היקף מול קהל בבית ספר בניו ג'רזי.
Raptor Technologies מציעה מערכת מתוחכמת לניהול מבקרים, ובלטה הקיץ ברשימת הקניות של בתי ספר באיווה. "ביטחון ואבטחת בתי הספר ברחבי המדינה הם הכותרות הראשיות בעיתונים. המשימה שלנו היא להגן על כל הילדים, כל יום", נכתב בבלוג החברה. ראפטור מבטיחה לבדוק את העבר הפלילי של כל מבקר, גם במסד עברייני המין, ובעת מקרה חירום להודיע למורים לנעול את הדלתות שלהם. יותר מ-600 מחוזות רכשו את המוצר מאז הושק בשלהי 2017.
ב-Patriot One, שהתמחתה באמצעי רדאר, יצאו בתוכנית מיוחדת לבתי ספר אחרי אירועי פארקלנד, שממוקדת בטכנולוגיה לזיהוי כלי נשק מתחת לבגדים. בחברה טוענים כי בשילוב טכנולוגיית מכ"ם ייחודית ומערכת בינה מלאכותית מאומנת היטב, הם יכולים לזהות היום את סוג הנשק, צורתו והרכב המתכת שלו, תוך התעלמות מהחפצים הסטנדרטיים בילקוטי התלמידים.
במחוז אחד באוהיו החליטו להתחמש בתרסיס פלפל חכם, ששמו כשם החברה: The Threat Extinguisher. מדובר על מכלים דמויי מטפי כיבוי אש, שמותקנים על קירות בתי הספר ויכולים להתיז תרסיס "מנטרל" למרחק של עד 10 מטר. כל אחד מהתרסיסים מחובר למערכת התראה, שתודיע לנמצאים בבית הספר להתרחק מהמקום הספציפי שבו בוצע הריסוס, בו בזמן שהיא מודיעה לרשויות על המקרה.
הפחד מנצח את המחלוקת האמפירית
לא כולם מצטרפים לבהלת המיגון. הסיכוי של ילד בארה"ב להיהרג מנשק בשטח בית הספר הוא תלמיד אחד למיליון, ולפי מחקר של IHS Markit, הסטטיסטיקה הזאת נשארה דומה ב-30 השנים האחרונות. זאת אומרת - אמנם יש מקרה ירי אחד בשבוע בממוצע, אבל בארה"ב יש למעלה מ-130 אלף בתי ספר. על בסיס הסטטיסטיקה הזאת, מנסים גורמים פוליטיים ממחנות שונים להציע גישות אחרות. פעילי ה-NRA (ארגון הרובאים האמריקאי) שמים במרכז את הצורך בסיוע נפשי, כדי למנוע כל דיון בזכות להחזיק נשק; הפעילים המתנגדים להם סבורים שהדיון כולו צריך לעסוק בהגבלות על נשק; פעילי זכויות אדם חוששים מכלי המעקב שניתנים בידי בתי הספר, והופכים אותם דומים יותר לבתי כלא.
אלא שהסטטיסטיקה הזאת מעלה עוד שאלה: עד כמה האמצעים הטכנולוגיים, וההשקעה הגוברת בביטחון, באמת מועילים? כמעט ולא קיימות אינדיקציות אמפיריות שאמצעי המיגון מצמצמים את היקף הנפגעים, ובתי הספר עצמם לא בהכרח יודעים איזו מערכת אפקטיבית או רלבנטית אליהם. מיד אחרי אירועי פארקלנד העלה תיכון סנטה פיי בטקסס את רמת הכוננות, ושיפר את המיגון. שלושה חודשים מאוחר יותר התרחש בו אחד מאירועי הירי החמורים בתולדות ארה"ב. במשרד המשפטים האמריקאי הבינו כבר ב-2012 שיש מעט מדי מחקרים, ואחרי הטבח בסנדי הוק החחו להציע מענקי מחקר למי שיבדוק את הנושא. למרבה הצער הקונגרס בלם את המהלך הזה.
נתונים קרים לחוד, פחד לחוד. בסקר מצוטט במיוחד של ה-PDK נמצא ששליש מההורים בארה"ב חוששים לחיי ילדיהם בבתי הספר - זינוק חד לעומת 2013, אז השיעור הסתכם ב-12% בלבד. בסופו של דבר הסטטיסטיקה לא באמת משנה, כך גם לא משנה העובדה שמאחורי מקרי הירי הללו מסתתרת בעיה חברתית עמוקה, לא מטופלת ומצולקת. מה שחשוב ומוביל לפעולה הוא הפחד האנושי והעז לחיי ילדים.