מיקי בהגן / צילום: אלבום פרטי
לפני כשלוש שנים הוציאה רשמת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, עינת רביד, תחת ידה פסק דין בסכום חלומי של 100 מיליון שקל (כ-28 מיליון דולר) לטובת יזמים ישראלים, בתביעה שהגישו נגד מיליארדר גרמני, מהנדס סיבירי וחברת תוכנה רוסית מסיביר. שלוש שנים חלפו, ולאחרונה חזר בו בית המשפט מפסק הדין וביטל אותו. כיצד זה קרה ומדוע? התשובה לשאלה הזו עוברת דרך אחד ההליכים המשפטיים המורכבים וחוצי-גבולות המתנהלים כיום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
הפרשה מתחילה כמעט שני עשורים אחורה, בשנת 1999, אז הקימו היזמים הישראלים, עירא דביר ומיכאל בהגן, את חברת "מונלייט קורדלס" שהתמחתה בפיתוח טכנולוגיה חדשנית לדחיסה ולפריסה של קובצי מולטימדיה כבדים. דביר, כיום מנכ"ל חברה שמפתחת טכנולוגיות לחקלאות, היה המוביל הרעיוני והרוח החיה מאחורי החברה, ואילו בהגן שימש כיו"ר הדירקטוריון של החברה.
בשיאה, בשלהי שנות ה-2000, הציגה החברה את הטכנולוגיה שפיתחה בשיתוף רשות השידור הבריטית (BBC) וחברת המולטימדיה CyberLink. בהמשך, החברה אף חתמה על שיתופי-פעולה נוספים עם חברות טכנולוגיה וציוד קצה, כגון NEC ופנסוניק. למרות זאת, החברה פעלה שש שנים בלבד, והגיעה לסוף דרכה באפריל 2005, עם כניסתה להליכי פירוק. הנסיבות האופפות את פירוק החברה עומדות זה מספר שנים במרכזו של הליך משפטי מורכב, חוצה-יבשות, שבו מעורבים שורה ארוכה של אנשי מקצוע, תובעים, נתבעים ומשרדי עו"ד מובילים.
היזמים נגד "הקבוצה הגרמנית"
הפרשה שבליבה עומד פסק הדין בסך 100 מיליון השקל מהווה "לוויין" למחלוקות סביב קריסת "מונלייט קורדלס". הכול החל כאשר במארס 2012 הגישה המשקיעה העיקרית ב"מונלייט קורדלס", חברת JKV הגרמנית שהחזיקה במרבית מניות "מונלייט" ובשליטה בה, תביעה בסך 10 מיליון שקל נגד יזמי החברה ונגד בעלי מניות המיעוט - דביר, בהגן וד"ר ניצן רבינוביץ', מומחה במתמטיקה שימושית ואלגוריתמיקה, ששימש כמנהל הטכנולוגי של החברה. בתביעה נטען כי היזמים הובילו את החברה במכוון לחדלות פירעון ולפירוק החברה, תוך שהם מורידים לטמיון את סכומי העתק שהושקעו בחברה.
עוד נטען כי דביר כשל בניהול החברה, הציג מצגי שווא שקריים לדירקטוריון על מצבה של החברה ועל תזרים המזומנים שלה. זאת, תוך שהוא חורג מסמכותו ופועל בניגוד לטובת החברה - וזאת בסיוע מקורביו שתמכו בהתנהלות זו. בשל כך, נטען, החל מצבה הכלכלי של החברה להתדרדר באופן משמעותי, עד שהגיעה למצב של חדלות פירעון ולאחר מכן לפירוק. לדברי החברה הגרמנית, יזמי החברה דרדרו אותה לפירוק במטרה להשתלט על נכסי הקניין הרוחני שלה.
בתגובה, כשנתיים לאחר מכן, בפברואר 2014, הגישו היזמים הישראלים - באמצעות עורכי הדין אלון פומרנץ, גלי אופינסקי וארז גולן - תביעה שכנגד בהיקף של 80 מיליון שקל נגד שמונה נתבעים, בהם נושאי משרה ובעלי מניות במונלייט. ,תביעת היזמים" התאפשרה רק לאחר שהסוגיה הגיעה לבית המשפט העליון, שדן בסוגיה וקבע באופן תקדימי כי מפרק החברה רשאי היה להמחות לקבוצת המיעוט (היזמים) את זכויות התביעה.
הנתבע המרכזי בתביעה היה אויגן פיהוף, מיליארדר גרמני ששלט ב-JKV. גם JKV נתבעה וכן חברת תוכנה רוסית, הממוקמת בסיביר, בשם ELECARD (שסיפקה שירותי פיתוח למונלייט, ולמעשה שימשה כשלוחתה ברוסיה) והבעלים שלה, אנדריי פוזדניאקוב, שבשלב מסוים אף שימש כסגן נשיא למחקר ופיתוח במונלייט וכדירקטור בחברה. פיהוף ויתר חמשת הנתבעים, הוגדרו בתביעה כ"קבוצה הגרמנית".
בתביעה, האשימו היזמים הישראלים את ה"קבוצה הגרמנית" בתרמית ובהובלת החברה לפירוק, במטרה לרכוש בנזיד עדשים את הידע והקניין הרוחני שהחברה פיתחה. היזמים טענו ל"קנוניה מסועפת, מתוחכמת ומתוזמרת", שרקמו נגדם חברי "הקבוצה הגרמנית", כאשר לטענתם ממצאיו של מפרק מונלייט, עו"ד רון גזית, תומכים בחלק המרכזי של טענותיהם.
הרוסים חוברים לקבוצה הגרמנית
היזמים ציינו בתביעתם את ממצאיו של המפרק בדוח שהגיש לבית המשפט בהליך הפירוק, שלפיהם "אויגן פיהוף, בשיתוף-פעולה של בעלי מניות ודירקטורים מקבוצת בעלי מניות הרוב ומטעמה, פעלו, בעקבות סכסוך שנתגלע בינם לבין דביר וקבוצתו, שלא בטובת החברה, ובניגוד לדין, ואף גרמו בסופו של דבר להכנסת החברה לפירוק, והכול משיקולים זרים וממניעים פסולים".
לטענת היזמים הישראלים, כאשר עמדה "מונלייט בפני פריצת דרך ממשית ואפשרות להנפקתה, החליטו חברי "הקבוצה הגרמנית" להשתלט על החברה ולעשוק את בעלי מניות המיעוט (היזמים), באמצעות הורדת שווי החברה ודילול אחזקותיהם של יתר בעלי מניות המיעוט בה. זאת, תוך הגדלת כוחה של קבוצת הרוב בדירקטוריון החברה.
עוד לטענת היזמים הישראלים, משמהלך ההשתלטות לא עלה "בדרך המלך", החליטו חברי "הקבוצה הגרמנית" לקדם מיזוג בין מונלייט לבין אחת ממתחרותיה, חברת מיינקופסט ("Mainconcept"), שנועד בין היתר, לפגוע במעמדה של קבוצת המיעוט ולהביא לאיון אחזקותיה בחברה. לפי הנטען, פיהוף הסתיר את העובדה שהוא היה מחויב מראש לקדם מיזוג זה בשל הסכם נפרד שעליו חתם בסתר וללא אישור החברה.
עוד טענו היזמים כי קבוצת הרוב החלה להבריח חלק משמעותי מנכסי הקניין הרוחני של החברה אל חברת Elecard (שבבעלות אנדריי פוזדניאקוב), שעובדיה היו, למעשה, עד לאותה עת, עובדי "מונלייט רוסיה" והיו מודרים מקבלת אותם חומרים. בהמשך, נטען בתביעה, אלקארד ופוזדניאקוב חברו ל"קבוצה הגרמנית" וסייעו בהעברת פעילות מונלייט רוסיה על עובדיה ונכסיה למיינקונספט - שלא כדין.
המרוץ להמצאת המסמכים
את התביעה הזו שהוגשה ב-2014, נדרשו היזמים להמציא לנתבעים השוהים בחו"ל; ובנקודה הזו בדיוק מתחיל הסיפור שהוליד פסק דין בסכום עתק ואת ביטולו באורח חריג שלוש שנים לאחר שניתן. מאחר שמרבית הנתבעים התגוררו בחו"ל, עשו היזמים הישראלים שימוש בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בהיתר המצאה של מסמכים משפטיים אל מחוץ לתחום המדינה. במאי 2014 ביקשו היזמים, וקיבלו, היתרי המצאה לרוסיה, תוך שהם טוענים, בין היתר, כי על החוזים שהפרו הנתבעים - חברי "הקבוצה הגרמנית" - חלים דיני מדינת ישראל וכי הם בעלי דין דרושים בתובענה. בהמשך יתברר כי בניגוד להיתר ההמצאה שהתבקש, כתב התביעה עצמו מעולם לא הומצא לרוסיה.
שנה חלפה מבקשת היתר ההמצאה הראשונה, ובהיעדר תשובה מצד חברי "הקבוצה הגרמנית" הגישו התובעים בקשה שנייה למתן היתר המצאה. הפעם הם טענו כי מעונם העדכני של אלקרד ופוזדניאקוב הוא בארה"ב. לאחר שהתקבל היתר ההמצאה השני - הפעם לארה"ב, שלחו היזמים את כתבי בית הדין באמצעות שליח לחו"ל.
בראשית 2015, משלא הוגש כתב הגנה על-ידי אלקרד ועל-ידי פוזדניאקוב, הגישו היזמים לבית המשפט בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. אולם בית המשפט ביקש לתת לאלקרד ופוזדניאקוב הזדמנות נוספת להגשת כתב הגנה והורה שהחלטתו תתורגם לרוסית, ותומצא לכתובות של השניים ברוסיה.
החודשים חלפו, ומשכתב ההגנה עדיין לא הוגש, הגישו היזמים בקשה נוספת למתן פסק דין בהיעדר הגנה - והפעם הם זכו בכל הקופה. רשמת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, עינת רביד, נתנה פסק דין קצר, שבו ציינה כי השתכנעה שהתביעה הוצאה לנתבעים בחו"ל ומשאלה לא הגישו כתב הגנה, יש מקום לתת נגדם פסק דין בהיעדר הגנה.
המשמעות של פסק דין בהיעדר הגנה היא קבלת התביעה והסעדים בה במלואם, כאשר הנתבעים לא מגישים כתב הגנה. הרשמת פסקה כי חברי "הקבוצה הגרמנית" ישלמו לתובעים סך כ-99.3 מיליון שקל, (80 מיליון שקל בגין הסכום שנתבע, כ-600 אלף שקל הוצאות ו-19 מיליון שקל שכר-טרחה לעורכי הדין). כן, הורתה הרשמת על עיקול נכסים וכספים מחברות שעימן עמדו חברי "הקבוצה הגרמנית" בקשרים עסקיים.
סיומה של הסאגה: ביטול חיוב ה-100 מיליון
פסק הדין של הרשמת ניתן בנובמבר 2015. שלוש שנים כמעט חלפו, וביוני השנה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה לביטול אותו פסק דין שניתן בהיעדר הגנה.
הבקשה הוגשה לאחר שהליכי הגבייה המורכבים והארוכים שפתחו היזמים בארה"ב החלו לתת את אותותיהם. בין היתר נטען כי חברי הקבוצה הגרמנית מעולם לא קיבלו כדין את התביעה. בתצהירו של פוזדניאקוב אף נטען כי הוא קיבל אותה לראשונה רק בצירוף לכתבי בית הדין מבית המשפט בקליפורניה במסגרת ההליכים שמתנהלים שם לביצוע פסק הדין.
באמצעות עורכי הדין אמיר ויתקון, טלי גראיפר ואור גולדשמיד ממשרד שביט בר-און-גלאון-צין-ויתקון ושות', טענו חברי "הקבוצה הגרמנית" כי נפלו פגמים רבים בהמצאת כתבי בית הדין אליהם בחו"ל, ובין היתר נטען כי אף אחד מהנתבעים בתביעה מעולם לא קיבל לידיו מסמך מקורי כלשהו, חתום בחתימה אמיתית, הנושא חותמת של בית המשפט, ונמסר באמצעות נציג מוסמך של הרשויות. "לא ניתן להתפלא, אפוא כי חברי 'הקבוצה הגרמנית' סברו עד כה כי ההליך כולו הוא ניסיון (נוסף) מצד עירא דביר וחבריו לגייס (או לסחוט) את תמיכתם בהליכים המשפטיים שמנהלים התובעים בראשות עירא דביר מול יתר בעלי המניות בחברה", נכתב בבקשה לביטול פסק הדין.
אלקארד ופוזדניאקוב הוסיפו וטענו כי התביעה נגדם התיישנה זמן רב לפני שהוגשה. "ברור וידוע שהתביעה הוגשה בפברואר 2014, כך שכל עילת תביעה שנולדה לפני פברואר 2007 ממילא התיישנה במועד הגשת התביעה".
הגם שחלפו שלוש שנים ולא 30 יום מאז ניתן פסק הדין - המועד שבו ניתן לבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעידר הגנה - החליט בית המשפט המחוזי להיעתר לבקשת הביטול. בפסק דין שניתן בחודש שעבר, הורתה השופטת לימור ביבי על ביטול פסק הדין נגד חברי "הקבוצה הגרמנית" ללא חיוב בערובה או הוצאות. זאת, למרות העובדה שהבקשה לביטול הוגשה מספר שנים לאחר מתן פסק הדין והמבקשים לכאורה ידעו על קיום ההליכים נגדם. הנימוק העיקרי לביטול: שיקולי "צדק", מאחר שהתביעה מעולם לא הומצאה לנתבעים כדין (ראו מסגרת).
החלטה זו מהווה כעת את יריית הפתיחה לקיומם של ההליכים המשפטיים המורכבים באמת בפרשה, לבירור השאלה מי באמת עומד מאחורי קריסת החברה.
עירא דביר ומיכאל בהגן מסרו בתגובה: "כפי שציינו, אנדריי פוזדניאקוב ואלקארד קיבלו בסך הכול את הזכות להגיש כתב הגנה, לאחר ניסיון ארוך להתחמק מדיון המשפטי שאחריתו צפויה. דוח החקירה של המפרק, עו"ד רון גזית, שמונה לחקור את הפרשה מטעם בית המשפט מדבר בעד עצמו.
"אנו מצרים על כך שבית המשפט לא מצא לנכון להשית הוצאות עונשיות על מי שבמשך ארבע שנים צפצף על בית המשפט והתעלם מכל החלטותיו. לפחות מצב זה בא לסיום, והמעוולים ייאלצו להתייצב בקרוב בבית המשפט וייתנו את הדין על מעשיהם".
בית המשפט: "המצאת כתבי בית דין לחו"ל מחייבת זהירות רבה"
חברי "הקבוצה הגרמנית" ידעו לאורך השנים על ניהול ההליכים נגדם, אך לא הגישו כתב הגנה, אז מה עמד בלב ביטול פסק הדין שניתן כנגדם בהיעדר הגנה? בעיקר שיקולי "צדק", מאחר שהתביעה מעולם לא הומצאה להם כדין.
ראשית, השופטת לימור ביבי ציינה כי יש להורות על ביטול פסק הדין משיקולי צדק וזאת, משקיים ספק באשר לביצוע המצאת כתבי בית דין כדין לחברי "הקבוצה הגרמנית". זאת, ציינה, "במיוחד בהינתן שאלה אזרחי חוץ, אשר הראשון בהם הוא אזרח ותושב רוסיה והשנייה - חברה הרשומה ברוסיה ואשר נטען כי לה כתובת גם בארה"ב". השופטת ציינה כי "ההמצאה לא בוצעה לידי הרשות הרשמית הרוסית ו"קיים אף ספק באשר לביצוע המצאה כדין לארה"ב". זאת, מאחר שהחברה הנתבעת אינה פעילה בארה"ב מזה שנים.
עוד הוסיפה השופטת ביבי כי העובדה שהנתבעים היו מודעים לתביעה נגדם לא "מרפאת" את המחדל של אי-המצאת כתב התביעה לידיהם. "המצאת כתבי בית דין אל מחוץ לתחום השיפוט מחייבת זהירות רבה, כיוון שכמוה כהפעלת הריבונות של ישראל בתחומי מדינה אחרת, והדבר עשוי להיחשב פגיעה בריבונות של מדינה זרה", ציינה השופטת ביבי. בנסיבות אלה, נקבע כי "כל ספק פועל לטובת תושב החוץ ונגד הזמנתו להתדיין בישראל", וזאת גם במקרים שבהם היה ברור כי דבר התביעה הובא לידיעת הנתבעים והם היו בקיאים בתוכנה.