1. אם יש דוגמה מצויינת למשפטיזציה בישראל, שמייצרת עוד ועוד תהליכים משפטיים ועוד ועוד כסף לעורכי דין ועוד ועוד תהליכים מיותרים שרק גורמים נזקים לסקטור העסקי ולפריון בו - היא התביעה שהוגשה על ידי בעל מניות מיעוט בקשת, אחד מגופי התוכן הדומיננטיים בישראל (טלוויזיה ואתר מאקו), אם לא הדומיננטי שבהם. התביעה הזו הוצגה בטעות בתקשורת כ"סכסוך חריף בין בעלי המניות", אבל התיאור הזה רחוק מן האמת: זה ניסיון סחיטה של בעל מניות מיעוט, בעל מניות קטן מאוד ולא משפיע, שמנסה ככל הנראה לסלול את דרכו החוצה תמורת כמה שיותר כסף. בסופו של דבר, זה תמיד רק עניין של כסף.
2. הנה הסיפור בקליפת אגוז: וויליאם נגל הוא בעל מניות קטן מאוד בקשת, המחזיק קרוב ל-7% מהמניות. נגל, יהודי בן 90 ומעלה שמתגורר בלונדון, היה בין בעלי המניות המייסדים של קשת וכרגע בנו, אדם, משמש כדירקטור בחברה. שאר בעלי המניות המרכזיים הם משפחת ורטהיים (דודי ודרורית) המחזיקים 51% מהמניות, יצחק תשובה עם כ-20% מהמניות, משפחת למלבאום עם כ-15% מהמניות ואלכס גלעדי שמחזיק קרוב ל-7% מהמניות.
זה לא סוד גדול שכמעט כל גופי המדיה בישראל מפסידים בשנים האחרונות ובנויים על מודל עסקי אחד ויחיד: הזרמות של בעלים. זה אפילו קורה בקשת, גוף הטלוויזיה החזק והמוצלח ביותר בישראל, עם דומיננטיות מאוד ברורה בנתח הצפייה הממוצע בטלוויזיה. המצב הזה הלך והחמיר עם פיצול ערוץ 2, כשההפסדים גדלו ובסופו של דבר הובילו למיזוג בין רשת לערוץ 10. לכן, ההפסדים הכבדים בשנת 2017 וההזרמות של בעלי המניות בגובה של עשרות מיליונים לפחות ב-2017 ויותר מכך לאורך שנים, אינם מפתיעים איש. זאת ואף זאת: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? כלומר, אם גוף מצליח עם שליטה בנתח השוק של שידורי הטלוויזיה מדמם, מה קורה עם רשת וערוץ 10? זו הסיבה שמיכל הלפרין, עם מתן האישור למיזוג בין ערוץ 10 לרשת, הגדירה את ערוץ 10 כ"פירמה כושלת", שהגיעה להפסדים משמעותיים, נתקלה בקשיים לקבל אשראי או להמשיך לפעול מול לקוחותיו ושבעלי מניותיו, בניגוד לקשת, החליטו לנתק את בלון החמצן לערוץ - קרי ההזרמות.
3. נגל הוא מסוג בעלי מניות המיעוט ה"טראבל מייקרים" שמקונן על גזילת זכויותיו ועל דילול מניותיו אבל בפועל אין לו שום השפעה וגרוע מכל - הוא גם סירב להשתתף בהזרמות של בעלי המניות בקשת במשך שנים. איך בעל מניות מתלונן שמניותיו מדוללות כשהוא מסרב להשתתף בהזרמות? לא ברור. מה הוא מצפה? שאחרים יזרימו ושיעור מניותיו של ישתנה? האם הוא חי במציאות כלכלית או במציאות וירטואלית? בכל מקרה, היתרון של התביעות הללו הן הנזק שהן גורמות בעצם חשיפתם ובעצם חשיפת המספרים. הרי גם קשת, רשת וערוץ 10 הם גופים פרטיים שאינם מחויבים בדיווח, כמו כל חברה בורסאית, וכל השחקנים בשוק הטלוויזיה מבינים שיש ערך בפרסומים מהסוג הזה. עורכי הדין של נגל, גד טיכו ואורית אלמוזלינו-רייז, גם מבינים זאת היטב. זו הסיבה שחלק מהמספרים ששוחררו בתביעה או נמסרו במעטפות סגורות - צצו לפתע בתקשורת. זו תסמונת היד הנעלמה של מי שרוצה לייצר רעש, כדי לקבל בסופו של דבר את מבוקשו: כסף תמורת מניותיו. לגיטימי? אני לא ממש בטוח. נכון שסכסוכים בין בעלי מניות חושפים הרבה מידע לציבור, אבל במקרה של קשת ונגל, הם לא הפילו איש מהכיסא בשוק הטלוויזיה. יתירה מזו: כשפניתי היום לעו"ד טיכו לקבל את כתב התביעה, נאמר לי שהלקוח הבריטי אינו מעוניין בחשיפה. באמת? איך לא מעוניין בחשיפה, אחרי שהוא החליט להגיש תביעה והוא זה שהחליט להיחשף בתקשורת?
4. חאלד כבוב, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כבר הספיק אתמול לתת החלטה זמנית בנוגע לדרישותיו של נגל לדחות את ישיבת הדירקטוריון הקרובה, לחשוף פרוטוקולים, חוות דעת והערכות שווי וחובת ההפקות של קשת לרשות השנייה. השורה התחתונה: כבוב זרק את נגל ועורכי הדין מכל המדרגות, תוך כמה קביעות חשובות וביקורת על התובעים, שכמובן לא באו לידי ביטוי אחרי הרעש של התביעה: כבוב החליט שאין הצדקה למתן צווים דחופים, מתח ביקורת על הפנייה ברגע האחרון לבית המשפט, יממה לפני ישיבת הדירקטוריון והפנה אצבע מאשימה לנגל בקובעו כי ניתנו להם פרקי זמן ארוכים לצורך קבלת החלטה האם להיענות להצעת דירקטוריון קשת לשלם את חלקם בהזרמת הכספים. "לא יהא זה נכון לדחות את כינוס הדירקטוריון", כתב כבוב בהחלטתו. "כאשר רוב בעלי המניות נשאו בנטל של הזרמת הכספים הנחוצים להמשך פעילות החברה בסכומים ניכרים של עשרות מיליוני שקלים בעוד שהמבקשים (נגל - א.צ) נמנעו מלשאת בחלקים בתשלומים אלה".
5. כתב התביעה על נספחיו, יותר משהוא חושף מספרים, חושף את ההתדיינות המשפטית המתישה והמיותרת. חלופה של עשרות מכתבים בין עורכי הדין שנפרשו על פני שנים, כשרובם על כלום ועל שום דבר. גם כל הפלפולים סביב הערכות השווי שנעשו לקשת מיותרים לחלוטין. אחרי מיזוג רשת וערוץ 10 הערכות השווי הללו לא שוות את הנייר שעליהן הן כתובות. הטלוויזיה בישראל עוברת ממצב של שלושה שחקנים מרכזיים לשניים בלבד (קשת ורשת). זה שינוי כלכלי דרמטי שישפיע על התוצאות הכספיות ועל שווי של שתי החברות. נאמר זאת כך: אין שום סיבה כלכלית שקשת ורשת לא יתחילו להרוויח אחרי המיזוג. באופן אבסורדי, גם נגל, עם קרוב ל-7% בלבד מהמניות, ירוויח מכך, למרות הדילול הטבעי.
6. דבר אחד שנכתב בתביעה הוא טעון בירור: נגל טוען כי חובה של קשת לרשות השנייה (הרגולטור) הוא 258 מיליון שקל. האם זה נכון? האם מדובר בחוב כלשונו וככתבו? כנראה שלא, אלא בסוג של התחשבנות בהשקעות בתוכן לפי סוגיו כפי שנקבעו בחוק ונפרסים על פני שנים רבות. בכל מקרה, פניתי היום לרשות השנייה כדי לקבל את תגובתם למספרים הללו וגם למספרים של רשת וערוץ 10. מהרשות השנייה נמסר בתגובה: "הרשות העבירה את הבדיקה משפטית כדי לבחון מה נופל תחת סודיות עסקית". זה די מוזר שרגולטור שפועל על פי חוק לא נותן למספרים הללו ומשמעותם גילוי מלא. זה חלק מתפקידו של כל רגולטור: קודם כל להיות שקוף. עוד פעם מתברר שהרשות השנייה היא עוד גוף רגולטורי שיותר ממה שהוא מועיל, הוא רק מזיק.