תנועות וארגוני נוער / צילום: הנוער העובד והלומד
בשנים האחרונות העיסוק בשאלה האם מערכת החינוך מכינה את התלמידים לשוק העבודה העתידי הולך וגובר. שוק העבודה הופך דינמי יותר ויותר, וידע בלבד כבר לא מספיק כדי לשרוד בו לאורך זמן. קיים צורך בכישורים רכים כגון עבודה בצוות, יכולות חברתיות ויצירתיות, דברים שהיום קיימת בהם השקעה ברמה נמוכה בחינוך הפורמלי.
לכך ניתן להוסיף את העובדה שמערכת החינוך של היום שמה דגש על ציונים והישגיות, מעודדת קונפורמיזם ופחות מתמקדת בהקניית ערכים וקיום דיונים על נושאים מהותיים, חלקם שנויים במחלוקת. מה שיכול לתרום רבות לילדים ובני הנוער הוא החינוך הבלתי פורמלי - תנועות וארגוני נוער, פעילויות קהילתיות במתנ"ס, וחוגים שמשלבים מעורבות חברתית וערכים.
מי שהיה בצעירותו בתנועת נוער יודע בוודאי שהתפישות החינוכיות והחוויות שסופגים בתנועת הנוער הן שונות, שיש הבדל בין טיולים בתנועה לבין טיולים בבית הספר, ופעולה שבועית רחוקה מלהיות דומה לשעת חינוך עם מחנך הכיתה. כשבונים בצופים מחנה מסנדות או מכינים כתובות אש, יוצאים כקבוצה לא"ש לילה ומתכננים את טקס יום הזיכרון, אז הכישורים הרכים והערכים מקבלים ביטוי גדול יותר. זה לא מקרי שבדרך כלל זוכרים את המדריך בתנועת הנוער הרבה יותר מאשר את המורה לכימיה.
גם שר החינוך נפתלי בנט, שבעצמו היה מדריך בתנועת נוער בצעירותו, ומנכ"ל המשרד שמואל אבואב מבינים את החשיבות של חינוך בלתי פורמלי ומקדמים אותו. "אני בעצמי בגיל 16, כמדריך בתנועת נוער, לקחתי 50 ילדים לטיול בהרים. זה משוגע. בגיל צעיר מאוד, המשימה שלך עם אחריות גדולה - מבגרת אותך מאוד. בנוסף לכך, יש לנו רשת גדולה של ארגוני התנדבות שהיא חלק פונדמנטלי מהחברה הישראלית", אמר בנט בעבר.
הדבר בא גם לידי ביטוי בגידול תקציבי החינוך הבלתי פורמלי, ובדגש ששמים על הנושא בצמרת המשרד. כך למשל, במשרד הכינו מיפוי של כל תנועות וארגוני הנוער ברחבי הארץ, ובעקבות המסקנות הוסיפו מעל 100 סניפים חדשים. תנועות הנוער השנה מונות 350 אלף חניכים בישראל, זינוק של 130% מ-2006.
הצמיחה חיובית כמובן, במיוחד כשהמשמעות היא שיותר ילדים בישראל, גם באוכלוסיות ממצב סוציו-אקונומי נמוך, נכנסו לפעילות בלתי פורמלית, שעלותה נמוכה באופן יחסי. מבחינת החלוקה הגאוגרפית עולה כי שליש מהחניכים ב-2015 היו מהפריפריה - 80 אלף חניכים, גידול של 100% בעשור. ואולם הצמיחה הזו מלווה בלא מעט אתגרים - צריך יותר תשתיות, יותר תקציבים, וגם יכולת להתמודד עם מגוון האוכלוסיות. כל זאת, כשהאלטרנטיבות שיש לבני הנוער מגוונות ואטרקטיביות יותר. ריכזנו את האתגרים העיקריים:
1. מנסים לאחד את השבטים
לפני כשלוש שנים נשא הנשיא ראובן (רובי) ריבלין נאום בכנס הרצליה שעסק בארבעת השבטים בחברה הישראלית - החילוני, הערבי, החרדי והדתי-לאומי - ובשינויים שמתרחשים בחברה. "התמורות הללו אולי יעוררו בחלקנו נוסטלגיה ל’ארץ ישראל הישנה והאהובה’, אבל חוויית היחד, מול קומזיץ ישראלי מדומיין, מדורת השבט ההיא - כבר לא תשוב", אמר הנשיא והוסיף: "עלינו לבחון את ההשלכות החברתיות והערכיות של הסדר הישראלי החדש. אנו מוכרחים לשאול בכנות מה משותף לכל המגזרים הללו? האם יש לנו שפה אזרחית משותפת, אתוס משותף? האם יש לנו מכנה ערכי משותף שבכוחו לחבר את כל המגזרים הללו יחד, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית?".
הגידול החד במספר חניכי החינוך הבלתי פורמלי הוביל לכך שמגיעים חניכים מאוכלוסיות מגוונות יותר, תהליך שדורש מתנועות וארגוני הנוער לדבר בשפה שונה יותר, ובעצם להיות אלו שמסייעים בבניית האתוס המשותף.
פז רונן מהצוות המרכז של הנוער העובד והלומד אומר כי "התנועה שלנו פועלת עם הרבה קבוצות אוכלוסייה - ילדים מירוחם ומהוד השרון, ילד ערבי או יהודי, מושב מול עיר, נוער עובד מול לומד. אנחנו מתעסקים הרבה בשאלה איך לתת מקום לריבוי הזהויות האלו ועדיין לאחד אותן. בוועידה האחרונה שלנו ב-2015 הצלחנו להפגיש את כל הספקטרום של החניכים, שקיבלו החלטות די מדהימות - למשל לתת מקום לסיפורי העלייה לישראל בתוך הנרטיב שהחברה מספרת".
המציאות הזאת יצרה אתגר גם ברמת השטח, כפי שמספר צחי פיס, גם הוא מהצוות המרכז של הנוער העובד והלומד: "יש יותר הורים שלא מבינים מה זאת תנועת נוער, שלא מדברים את השפה של הדרכה ושל שנת שירות, של יציאה לצבא במסגרות של גרעין נח"ל או עשייה משמעותית בצבא. אני לוקח את יוצאי אתיופיה כדוגמא - זה מקום שבו צריך להשקיע הרבה יותר, גם משאבים כלכליים. אם למשל החניך בא בלי חולצת תנועה כי אין לו כסף לממן, אז צריך לממן. כדי לבנות את הגשר הזה היינו צריכים להביא מדריכים אתיופים, כי לא היו כאלו בתנועה והיום הגענו למצב שיש לנו עשרות מדריכים שכבר צמחו בתנועה. צריך להשקיע גם בהכשרת הלבבות - ללמד חניך בהוד השרון שיש דבר כזה ילד אתיופי וילד ערבי, והמפגש איתם הוא לא מפגש של עליונות, אלא של בני נוער שווים".
גם בחברה החרדית פועלות תנועות נוער. שלומי קסטרו, שעומד בראש מועצת ארגוני הנוער, מספר על המגמה: "זה סיפור שהוא מרתק. מבחינה תרבותית זה נתפס כ’ביטול זמן’, אבל גם בחברה החרדית מבינים שיש אתגרים ושצריך לטפל בילדים. יש ארבעה ארגונים, שניים הם אולטרה-אורתודוקסים ושניים של חב"ד. יש שם גם דגש על ילדים עם צרכים מיוחדים. הארגונים מספקים הזדמנות להיכנס לחברה החרדית ולעשות שם פעילויות".
החברה למתנ"סים שמה גם היא דגש גדול על שילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בפעילויותיה, ועושה ככל שביכולתה כדי לא להדיר אותם. "לפני שבועיים ערכנו רפסודיה בכנרת. התעקשנו להביא גם ילדים עם צרכים מיוחדים, ועשינו מאמצים להנגיש להם את הדרך לחוף וגם העלינו ילדים עם נכות לרפסודה", מספר יו"ר החברה למתנ"סים, אביעד פרידמן.
2. עוד אלטרנטיבה במרחב
מתחילת שנות ה-90 קמו לתנועות הנוער מתחרים על לבם של הילדים - הטלוויזיות והמחשבים. אם עד אותן שנים הילדים היו מעבירים את שעות הפנאי שלהם עם חברים בחצר או במגרש, השעות מחוץ לבית הלכו והצטמצמו. ככל שעוברות השנים המצב הולך ומחמיר. "כדי שהם ייצאו מאזור הנוחות שלהם, הפעילות שלנו חייבת להיות מעניינת. צריך לאסוף בני נוער מהפארקים ובהפסקות בבית ספר - זאת עבודה מאוד סיזיפית. זה לא שהילדים רואים פרסומת ובאים - זה אחד האתגרים הכי גדולים של החינוך הבלתי פורמלי", אומר מישל בן שטרית, מנהל המחלקה לילדים, נוער וצעירים בחברה למתנ"סים. במקביל, ילדים שמגיעים ממשפחות בעלות איתנות כלכלית הולכים לחוגים רבים, והפעילות בתנועות ובארגוני נוער הופכת להיות עוד אחת מהאלטרנטיבות, ולא בהכרח זאת שנמצאת בראש סדר העדיפויות.
במידה רבה, ההתייחסות לארגוני ותנועות הנוער כ"עוד חלופה" עלולה לפגוע בהם, מכיוון שהיא מתעלמת מהתרומה הייחודית שלהם לבני הנוער. אולם מנגד אפשר להעריך כי דווקא העובדה כי קיים שוק מפותח של חוגים הוא זה שמוביל את המדינה לחפש לבני הנוער מהמעמדות הנמוכים אלטרנטיבות בדמות תנועות וארגוני הנוער ו"חוג לכל ילד". "הפנאי בשעות אחר הצהריים זה אתגר גדול במדינת ישראל, בגלל הפערים בין שוק התעסוקה למערכת החינוך - החל מהצהריים כל מדינת ישראל מתחילה לג’נגל ולמצוא מענים לילדים ולנוער", אומר קסטרו. "במרחב הזה יכולים להיפתח פערים גדולים וחברתיים, ולכן גם חלק משרי החינוך והרשויות המקומיות מבינים שאם הם לא יתנו לבני הנוער פעילות חינוכית, אז הם חוטאים לתפקידם ותורמים ליצירת פערים", הוא הוסיף.
3. התקציב עלה, אך עדיין לא מספיק
בשנים האחרונות עלה כאמור התקציב בחדות, אבל צריך לזכור - עדיין לא מדובר בשינוי תפישתי עמוק. תקציב משרד החינוך עומד על כ-60 מיליארד שקל, והכסף שמוקצה לחינוך בלתי פורמלי של בני נוער (תנועות וארגוני נוער והפרויקטים הרלוונטים בחברה למתנ"סים) עדיין נמוך ביחס לכלל התקציב.
את עיקר הגידול השקיע משרד החינוך ב"חוג לכל ילד" בצפון הארץ באמצעות החברה למתנ"סים, שהיא זרוע הביצוע שלו בפרויקטים רבים (ראו תיבה). ההשקעה מסתכמת ב-55 מיליון שקל בשנה, והיא כרגע רלוונטית רק בצפון הארץ ובקרב החרדים וקהילת יוצאי אתיופיה (ראו תיבה). התקציב לכל חניך עומד על כ-1,100 שקל בשנה. התקציבים לתנועות וארגוני הנוער נמוכים משמעותית - חניך בתנועת נוער מקבל 378 שקל בשנה, 31 שקל בלבד בחודש.
ארגוני הנוער קיבלו ב-2017 תקציב של 51 מיליון שקל. הסכום משקף תקצוב של 273 שקל בשנה לחניך, עלייה של 35% לעומת התקצוב ב-2014. עם זאת, הסכום מכסה 11% בלבד מהעלות. אם תנועות וארגוני הנוער מסתדרים עם תקציבים כל כך נמוכים, אולי צריך לשקול להרחיב את פעילותם על חשבון צמצום שעות הלימוד בבתי הספר. במסגרת תוכנית החומש של החברה הערבית הוקצו 650 מיליון שקל לשיפור מערך החינוך הבלתי פורמלי, או במידה רבה לבנייתו. הכסף אמנם הוקצה, אך לפי הערכות חלק מהותי ממנו לא נוצל בשנה הראשונה בשל היעדר תשתיות מתאימות, בין השאר מחסור במבנים ובשטחי פעילות.
4. רוצים עוד חניכים, אבל אין מבנים
הפעילות בתנועות הנוער מתקיימת בקבוצות קטנות שפועלות במקביל, ודורשת מרחב חיצוני וחדרים סגורים. ואולם לפי מה שמספרים בארגונים השונים, ברשימת המוסדות והמבנים שחייבים להקים בשכונות המגורים החדשות לא נכללים מבנים ייעודיים לפעילות בלתי פורמלית, ותכנון השכונות אכן לא לוקח אותם בחשבון. כך מתעצם המחסור במבנים ברחבי הארץ. "ברשויות החלשות נפגעים יותר. בחברה הערבית לדוגמה יש כסף, אבל אין איפה לעשות את הפעילויות", אומר בן שטרית מהחברה למתנ"סים.
בחלק מהמקומות ניתן לקיים פעילויות בשטח בתי הספר אחרי הלימודים, אך יש רשויות מקומיות שחוששות מהאחריות ומהעלות של פתיחת בתי הספר. בנוסף, יש לפעמים חשש כי הפעילות תהיה מזוהה עם בתי הספר. "החניכים שלנו הם לא האלקטורט, הם רק הילדים של האלקטורט", אומר פיס מהנוער העובד והלומד. "עד כמה שזה אבסורד, דווקא המחאה החברתית החמירה את המצב כי ההחלטה לפתוח גנים ציבוריים לגילאי 3-4 הובילה לכך שלקחו לנו הרבה מבנים. אמנם הוקצה כסף לבניית מבנים חדשים, אבל מכיוון שלתנועת נוער אין סמל מוסד (כמו למוסדות חינוך), הייעוץ המשפטי חסם את זה. לזכות המנכ"ל ומנהל חברה ונוער אפשר להגיד שעכשיו הם מנסים לפתור את זה.
"בתוכנית החומש של החברה הערבית, יש ציפייה שיהיה גידול במספר החניכים אבל לא הכניסו לתוכנית הקצאה של מבנים לתנועות הנוער, אז אנחנו אפילו שוכרים דירות בכפרים ערבים ודרוזים, הפעילות היא בסלון והחדר של המדריכים הוא בחדר שינה. יש הרבה דברים שתנועות הנוער מסוגלות לעשות לבד, זה לא אחד מהם", הוסיף פיס. בארגוני הנוער נכנסו יותר לפעול בבתי הספר והשנה גם חתמו על שותפות עם החברה למתנ"סים שמאפשרת להם לפעול במתנ"סים מבלי לפגוע בפעילויות של הארגונים או של המתנ"ס.
שליש מהנוער משתתף בפעילות
חינוך בלתי פורמלי בישראל מורכב מתנועות נוער, ארגוני נוער כמו אחריי ואיגי, פעילויות של החברה למתנ"סים, וכן פעילויות של עמותות מהמגזר השלישי. בסך הכל, כשליש מבני הנוער משתתפים בפעילויות שלהם. תנועות הנוער הגדולות הן הצופים (ב-2015 היו לה כ-65 אלף חניכים), הנוער העובד והלומד (62.5 אלף חניכים), ובני עקיבא (53 אלף בני חניכים). בשנה החולפת תנועות הנוער מנו קרוב ל-350 אלף חניכים. התנועות מתבססות על העיקרון של בני נוער שמדריכים בני נוער (בהתנדבות), ועליהם אחראים מדריכים בוגרים בתשלום.
התארגנות פחות מוכרת היא מועצת ארגוני הנוער, שקיבלה בשנים האחרונות הכרה גדולה יותר, בעיקר מכיוון שמספר החניכים בארגונים המשתייכים אליה הגיעו השנה לכ-190 אלף. הארגונים הללו יותר ממוקדים מבחינת תחומי פעילותם, וחלקם גם פחות מוכרים. הם כוללים למשל את אחריי, ששמים דגש על פיתוח מנהיגות, איגי (ארגון הנוער הגאה), נוער מד"א, חוגי סיירות של קק"ל, וכן ארגונים שפונים באופן ספציפי לבני נוער חרדים, בדואים, דרוזים וערבים. צוות ההדרכה בארגונים מבוסס על מדריכים לאחר צבא, בשכר.
החלופה הצפונית: "חוג לכל ילד"
בשנה החולפת, במסגרת תוכנית לחיזוק הצפון, הנהיג משרד החינוך את תוכנית "חוג לכל ילד" בצפון הארץ. התוכנית מופעלת על ידי החברה למתנ"סים והיקפה עמד על כ-55 מיליון שקל. בשנה החולפת השתתפו בה כ-30 אלף תלמידים פעילים, בהם יותר מ-700 ילדים עם צרכים מיוחדים, בעלות סמלית של 10 שקלים בחודש. אשכולות החוגים כוללים מוזיקה, שפות, טבע וסביבה, מדעים וטכנולוגיה, אומנות וספורט. הפעילות כוללת חינוך לערכים שבבסיס פעילות החברה למתנ"סים הארצית, כמו מעורבות והתנדבות, נגישות והשתלבות וזהות מקומית וחיבור בין קהילות, כשגם מתקיימים מפגשים ו"טורנירים" בין יישוביים. החוגים פונים לילדים בכיתות ד' ו-ה' בכל הרשויות המקומיות, בלי תלות במצב סוציו-אקונומי. בנוסף, גם ילדים מקהילת יוצאי אתיופיה ומהחברה החרדית מקבלים חוגים לכל ילד.
מי שהפעיל את התוכנית היא החברה למתנ"סים, ויו"ר החברה אביעד פרידמן מספר כי "כ-50% מהמשתתפים הם מהחברה הערבית והדרוזית ולכשני שליש מהמשתתפים זוהי הפעם הראשונה שהם לוקחים חלק בחוג. כעת הם יכולים לבחור איזה חוג הם רוצים, ואז הם נשארים. זה מאפשר להם להתפתח. יש בחוגים גם מעורבות קהילתית, זה לא חוג רגיל".
צוערים לחינוך בלתי פורמלי
לפני כשנה יצא לדרך קורס צוערים לחינוך הבלתי פורמלי, שבמסגרתו מוכשרים 25 צעירים שמיועדים לתפקידים במחלקות החינוך של הרשויות המקומיות. הצעירים לומדים תואר ראשון במכללת אורנים בחינוך בלתי פורמלי ועוברים הכשרה ייעודית שבה הם רוכשים כלים מקצועיים של ניהול פרויקטים, ניהול תקציב, בניית תוכניות עבודה ותכנון אסטרטגי. התוכנית היא שיתוף פעולה בין מינהל חברה ונוער במשרד החינוך, ארגון שותפויות רוטשילד מבית קרן אדמונד דה רוטשילד, מפעל הפיס ושותפים נוספים.
"כ-30% בלבד מבני הנוער והצעירים לוקחים היום חלק בפעילות בלתי פורמלית, וככל שיורדים באשכולות הכלכליים-חברתיים, המספרים האלו הולכים ויורדים. לכן, המטרה שלנו היא להביא את הצוערים למקומות שבהם זה היה פחות טרוויאלי, ולכן התוכנית שלנו מוכוונת פריפריה ולרשויות ברמה של 1-5", מספרת רעות וקסלר, מנהלת תוכניות צוערים בקרן רוטשילד. "גם 90% מהצוערים שלנו הם כאלו שגדלו בפריפריה ובחרו להישאר שם או לחזור ולהתברג בהנהגה המקומית, לפעמים אף ליישובים שבהם הם גדלו. שליש מהצוערים שלנו הם מהחברה הערבית, ואנחנו מכוונים ל-40%", הוסיפה.