המכונית האוטונומית של גוגל / צילום: רויטרס
רובנו שמענו לא מעט על כמה בטוחות יהיו המכוניות האוטונומיות וכמה הן יחסכו לנו בפקקים. כל-כך הרבה יחצנות וכל-כך מעט היגיון. זה לא שאיני סומך על מחשבים ורובוטים, אלה יעבדו מצוין. אנחנו, בני-האדם נהיה אלה שנהרוס את הסיפור.
חשבתם פעם איך הולך להיראות הרחוב העירוני בעידן המכוניות האוטונומיות? איך הן ישתלבו עם הולכי-הרגל ורוכבי האופניים? יש כמה אופציות, שברובן יש סכנות. כאלה שיהרגו אנשים וכאלה שיהפכו את העיר למקום נורא. רובוטים ובני-אדם לא תמיד מסתדרים טוב ביחד. הרובוטים צפויים, ומכוניות אוטונומיות, הן בסך-הכול - רובוטים.
המכונית של אסימוב
המודל המוביל בהתנהגות המכונית האוטונומית שבונים היצרנים הוא החוק הראשון מחוקי הרובוטיקה של אסימוב: "לא יפגע רובוט לרעה בבן-אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע". נחמד, אבל יש בעיה - לא כתוב שאנחנו בני-האדם חייבים להתחשב בהם.
חשבו, איך אתם חוצים היום את הכביש? מוודאים שהנהג רואה אתכם ויאט את הרכב. אם כך, מה יקרה כשנדע שהוא רובוט, תמיד רואה אותנו ונמנע מלפגוע? ברור - נחצה בלי להסתכל כמעט. למי אכפת מהרובוט או הנוסעים? שיעצרו, אני עובר.
המודל של אסימוב פשוט והומני אבל תוצאתו ברורה, הולכי-רגל יחצו, ולכן הרובוטים ייסעו בעיר באיטיות יותר מאופניים. פקק תנועה מתמשך וגדול.
המכונית של ארתור סי קלארק
רגע, אתם אומרים, המכונית האוטונומית תחקה התנהגות אנושית, זה לא שהיא תיתן זכות קדימה לאחרים. "מסע-ומתן אגרסיבי", מכנה זאת פרופסור אמנון שעשוע ממובילאי, אבל זה לא יכול לעבוד כשהולך-רגל בטוח שהמכונית תבלום. כמה זמן אדם יכול לחכות לפני שיזנק לכביש? וללכת עד למעבר-חצייה בשביל זה? נו באמת.
אין ברירה, אם רוצים שרובוט כלשהו יזוז בעיר, אנחנו חייבים להרשות לו לדרוס בני-אדם מדי פעם. כמו אצל HAL, הרובוט מ"2001, אודיסיאה בחלל", המטרה, להגיע ליעד מהר, מקדשת את האמצעים ובני-האדם שוליים.
טוב, לא צריך להיות דרמטיים, אתם חושבים, פשוט נפריד בין הנתיבים של התחבורה האוטונומית לשאר המשתמשים. נשים גדרות או משהו.
בואו נבחן את האפשרות הזו. ראשית, אתם כבר אומרים שמכוניות אוטונומיות לא יכולות לאסוף ולהוריד נוסעים בכל נקודה, אלא רק במקומות מוגדרים. שנית וגרוע בהרבה - אתם מציעים לחלק את העיר על-ידי חומות בלתי עבירות. גשרים! מנהרות! כן, בטח. תשאלו מתכנני ערים מה קורה במקומות כאלה, או תיסעו לקריות בחיפה ותראו איך נראית עיר שחולקה על-ידי מסילת רכבת.
המכונית של דאגלס אדמס
אז צריכים לחנך את הולכי-הרגל ולתת להם פתרונות סבירים. מצד אחד, שהרובוטים יוכלו לנסוע מהר, ומצד שני שהולכי-הרגל לא יקפצו לכביש כי אין להם כוח לחכות. אין ברירה, צריך ליצור תקשורת בין הצדדים, איזו בוהן אלקטרונית שיכולה לעצור מכוניות, לקחת טרמפ, או לחצות את הכביש. אם רק היה לכל אחד מאיתנו מכשיר שמחובר כל הזמן לרשת… קליק על האפליקציה, ומקבלים חיווי של שעון שסופר לאחור עד הזמן שהמכוניות יעצרו, ויאפשרו לך לעבור, רמזור נייד בכיס.
אוקיי, זה יכול לעבוד אולי, אבל לא רק הולכי-רגל חוצים את הכביש בלי להסתכל. מה עם רוכבי הקורקינט והאופניים שנוסעים על הכביש? נראה לכם שהם מסוגלים להשתלב בזה בכלל? הרי רובם לא מצייתים לכלום כבר כיום, כשמכוניות הורגות אותם. הם ייתנו פעם זכות קדימה למישהו? ועוד לרובוטים?
("רעיון מצוין היה לכם, סטארט-אפ ממש. חבל רק שהוא לא עובד, ושהמציאו את זה כבר לפניכם" אומר מארווין ומתיישב בפינה).
כשפותח כיסא-המפלט חשבו כולם שאחוז התאונות הקטלניות במטוסי-קרב ירד דרמטית. זה לא קרה. הטייסים למדו לסמוך על כיסא-המפלט והרשו לעצמם לטוס עוד קצת, לנטוש בגובה נמוך יותר, ובסיכון גבוה בהרבה.
ככה אנחנו בנויים, תמציאו לנו טכנולוגיה "בטוחה", ואנחנו נדע איך לנצל אותה לרעה.
■ הכותב הוא אדריכל ומתכנן ערים, אנליסט העוסק בתחבורה עירונית