הנערים משחקים במחשב בעת שמתחיל להישמע הירי. מתוך תיעוד הירי בטוויטר (צילום מסך)
"אנחנו מוצאים הרבה אנשים מסתתרים באזורים נעולים במקום. אנחנו מבקשים שתשמרו על קור רוח ותישארו איפה שאתם נמצאים. צוותי ההשתלטות שלנו מבצעים חיפוש שיטתי באתר האירוע. אנחנו נגיע אליכם. אנא אל תצאו החוצה בריצה." #ירי_המוני_דה_לנדינג
כך נראה שלשום הציוץ של השריף של משטרת ג'קסונוויל שבפלורידה, העיירה שזכתה בתואר המפוקפק של עוד מקום בארצות הברית שבו בוצע ירי המוני באזרחים חפים מפשע. יש משהו סמלי בעובדה שהתקשורת, עם ההמון הנסער ומאות האנשים שנסו על נפשם מהאירוע או שמצאו מחבוא באולם הפיגוע עצמו (דה לנדינג), התבססה על הרשתות החברתיות.
מעתה ואילך, כשאנחנו נקלעים לאירוע חירום ונסים על נפשנו, חוץ מלמצוא מחסה, להשתטח מתחת לספסל רעוע ולהיזכר ברגעים היפים שלנו עם היקרים לנו ביותר, הרי שעלינו גם לעשות צ'ק-אין בפייסבוק ולסמן שאנחנו עדיין בחיים, לפתוח טוויטר ולצפות לעדכונים ולהוראות. אם יש לנו אומץ, הרי שבנוסף לכל אלה נפתח שידור חי בפייסבוק לייב ונהפוך לעיתונאים לעת מצוא, המשדרים ישירות ממוקד הזוועות, כפי שכבר קרה באירועים קודמים. ברקע כתמי הדם וסימני ההרס של הפיגוע, וביניהם מתרוצצים אנשי כוחות ההצלה והביטחון, אמבולנס דוהר או שריף שמכוון את נשקו.
הטורניר בג'קסונוויל הכיל בתוכו את כל מה שחדשני, מלהיב ומפחיד בתרבות המסכים. מאות אנשים התכנסו לאירוע ספורט אלקטרוני, ז'אנר ספורט מודרני שמרתק מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם, ומכניס מיליארדים לגורמים השונים העוסקים בו. לא עוד חבורת שחקנים בעלי כושר גופני יוצא דופן ומיומנויות גופניות עליונות המאפשרות להם למסור, לכדרר או לקלוע בזוויות בלתי אפשריות תוך מיצוי היכולות האנושיות עד תום; לא עוד אגלי זיעה נוטפים, פציעות גפיים ומתיחות שרירים של ספורטאים שהגיעו לקצה גבול היכולת לקול תשואות הקהל. הקהל עדיין מריע, אבל כעת לחבורת שחקני מחשב המזיזים את אצבעותיהם במהירות שיא וניחנים בקשרי עין-יד-מסך נדירים ובקואורדינציה יוצאת דופן, המאפשרים להם להפעיל את דמויות המשחק ולנצח את יריביהם.
מתברר שרמת האדרנלין הזורמת בגוף השחקנים והקהל זהה לזו שבספורט ה"אמיתי" (אם נשתמש בנורמות חשיבה של העולם הישן ונקרא להפעלת גופנו תוך מאמץ וזיעה מוגברים "ספורט אמיתי"). אותו אדרנלין גורם לנו שמחה עילאית במקרה של הצלחה, או תסכול שעלול להוביל את המופרעים שבינינו לקחת נשק ולרצוח כמה אנשים שאתרע מזלם להיות בקרבתם בזמן הלא נכון.
להגדיר מחדש את הכללים
זה היה פיגוע שהמחיש היטב את התקופה הנוכחית. שילוב של אדם מופרע שחי את עולם המסכים עד כדי חוסר יכולת להבדיל בין מציאות לבין דמיון, מוקף במאות אנשים שחיים סביבו את החיים העתידיים המתוארים בפירוט מבהיל בסרט המדע הלא כל כך בדיוני, כך מתברר, "שחקן מספר 1". זהו עולם דמיוני שלם המתרחש על כר הדשא הווירטואלי של משחק פוטבול דיגיטלי המשוחק על ידי אווטארים, ובסופו של דבר, בחזרה בעולם האמיתי, רצח כפול במקום שבו המודרניזציה והעידן החדש נתקלים בקיר מחשבתי אטום המקדש את הזכות להחזיק נשק הרבה יותר מהזכות לחיות. זה היה פיגוע "מושלם" במובן היותו מייצג של העולם החדש, כי גם ההתנהלות שלאחריו ייצגה את התהליך שעברנו בשנים האחרונות: הדיווחים המיידיים, הציוצים והפוסטים, וגם ההתנהלות של גורמים שונים בהמשך.
חברת EA, יצרנית המשחק, שלא היה לה שום קשר לאירוע, מצאה לנכון לצייץ ש"אנחנו מודעים לאירוע במהלך אליפות מאדן (שם המשחק, על שם הפרשן ומאמן הפוטבול הנודע) בג'קסונוויל. בשלב זה אנחנו עובדים עם הרשויות על מנת לאסוף מידע. זה מצב נוראי ואנחנו שולחים את תנחומינו לכל המעורבים באירוע". אכן, אני מניח שהרשויות בג'קסונוויל באמת היו זקוקות לעזרתם המיידית של מנהלי מוצר, גרפיקאים ומומחי משחקי מחשב בבואם לטפל בפיגוע הטרור המתפתח בעירם.
המגיבים הם גם חלק מהעידן החדש המהווה את הרקע לאירוע מסוג זה. הנה מה שכתב משתמש בשם mpinter9 זמן קצר לאחר הירי: "אני והחברה שלי בסדר ומחוץ לאזור ג'קסונוויל. זה לגמרי מחליא. בבקשה תתפללו עבור שחקני ה'מאדן' שממש עכשיו נפגעו במהלך הירי. חרא כזה ממש גורם לך לשקול את המעשים שלך ואת הדרך שבה אתה חי. בטוח שיהיו אצלי שינויים בהמשך".
שינויים? באמת? האם הוא יבלה יותר זמן בחיק הטבע? יפחית את צריכת המסכים ומשחקי המחשב? יאזין יותר למוזיקה, יקרא ספרים ויקפיד להקדיש כמה שעות בשבוע לשיחות עמוקות עם האנשים שהוא אוהב? הרשו לי לפקפק. רוב הסיכויים שזה לא יקרה. כי רוב האנשים שהיו שם באולם האירועים בג'קסונוויל, באירוע הספורט הווירטואלי, נמצאים כבר מזמן במסע ארוך אל עולם חדש, שאת מהותו אנחנו רק מתחילים להבין בשנים האחרונות ואת רובו לא נצליח להפנים לעולם, לפחות לא אלה מאתנו שחיו כאן גם לפני שפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ומסרים מיידיים הקיפו אותנו ועברו לקבוע את סדר היום הציבורי והפרטי שלנו. במקום לשקף את המציאות, אינסוף המסכים הפכו להיות המציאות בעצמה. אולי זה עולם חדש, טוב יותר ונכון יותר, אבל מה שבטוח, העולם הזה צריך להגדיר את עצמו ואת כללי החיים בו מחדש, באופן מדויק יותר. הגדרה שתתאים למציאות החיים שמשלבת הווייה פיזית עם הווייה דיגיטלית לכלל הווייה כוללת אחת, שהגבולות בין חלקיה השונים מטושטשים ולא חד-משמעיים.
לא לטמון ראש בחול
ומה כל זה אומר לגבינו כאן בישראל, רחוק כל כך מג'קסונוויל שבפלורידה? הרבה דברים, אבל החשוב שבהם הוא: בואו לא נטמון את הראש בחול, כי המציאות הזו הולכת וקרבה אלינו בצעדי ענק. גם אנחנו שקועים במסכים, גם אנחנו משלבים מציאות ודמיון, גם אנחנו מרותקים לעולם הספורט הווירטואלי, למשחקי המחשב (שחלקם הם זירות קרב אכזריות ורצחניות) ולכל מה שהם מייצגים.
גם אצלנו היו, יש ויהיו מופרעים. ובקרוב גם יהיו כמה מאות אלפי אנשים נוספים הרשאים לשאת נשק ברחובות ארצנו. עכשיו תחברו את כל אלה ביחד ותחשבו בעצמכם: האם ג'קסונוויל כל כך רחוקה מכאן? אני חושב שלא. הלוואי שאני טועה.
■ יזהר שי הוא שותף מנהל בקיינן פרטנרס ישראל.