אהובה תורג’מן/ צילום: איל יצהר
משפחה 1: סבא וסבתא מצד אמא גרו במרקש, ליד הרי האטלס - לו היה עסק לעיבוד עורות ולה חנות לטחינת וממכר קמח, בתקופה שנשים ישבו בבית והיו צריכות לחכות לבעל עם אוכל חם וקערת מים חמים לרגליים. הם היו מאוד אמידים ושלחו רכוש וכסף עם הילדים, שעלו לפניהם, וב-1955 עלו לארץ.
משפחה 2: ההורים של אבא באו מאותו יישוב במרקש. סבא היה חייט, סבתא לא עבדה והם עלו יחד כשהתחילו לרדוף את היהודים.
ילדות: המצב הכלכלי היה קשה, ומגיל צעיר יצאתי לעבוד. בגיל 16 עבדתי כפקידה בבית ספר לנהיגה מארבע אחר הצהריים. במשכורת הראשונה קניתי לאבא סולם שהיה צריך ולא יכול היה להרשות לעצמו. לא הייתי תלמידה מצטיינת והיה לי הסכם עם גיסתי, שהיא תבוא בכל פעם שקראו להורים, ובתמורה אשמור לה על הילדים. כבר אז הייתה לי חשיבה אסטרטגית. כשגדלים בבית של עשרה ילדים מפתחים מיומנות בלקיחת אחריות. אני פיתחתי את היכולת להאציל סמכויות לקטנים ממני ולאחות הגדולה, שהייתה פחות דומיננטית, וגם הצלחתי לקבל קרדיט על מה שעשו. לא היו לי חיי חברה, כי הייתי עסוקה בעבודה ובלימודים.
הורים: נישאו במרוקו בגיל צעיר וכל המשפחה המורחבת הגיעה למעברת חרובית ליד לכיש. הגברים עבדו בקק"ל, הנשים גידלו את הילדים. אחרי שלוש שנים עברו לחדרה וגרו אחד ליד השני. יש לי תשעה אחים ואחיות. אבא עבד בצמיגי אליאנס, עובד מצטיין, היה יוצא ב-11 בלילה בגשם זלעפות כדי לפרנס אותנו. אמא הייתה עקרת בית, אבל היו לה איכויות ניהוליות גבוהות, איתן הצליחה לתפעל את הבית ואותנו.
אריה: בעלי ושותפי כבר 38 שנים. חבר דן בפנסיה. מצייר, מפסל ואופה לחמים. משלים אותי, תומך ומחזק. פגשתי אותו כשהייתי בת 18, בהתנדבות בבני עקיבא. התחתנו כשמונה חודשים מיום ההיכרות. עברנו לגור במרכז, בבניין קומות, אף אחד לא אמר לי שלום. הייתי ילדה, בכיתי שאני רוצה הביתה לאמא. הלכנו לטיפול זוגי כשאף אחד לא ידע מה זה והתחלתי לנסוע להורים שלוש פעמים בשבוע. הבכור נולד כשמלאו לי 20.
ביטוח: התחלתי לעבוד כפקידת קבלה בסוכנות הביטוח "עיתים", שביטחה את חברי אגד ודן, ומהר מאוד הפכתי למנהלת הסוכנות. במהלך שמונה השנים שהייתי שם ילדתי את התאומים.
יטבתה: אחי ניהל את יטבתה, וכשפתחו את הסניף בטיילת בתל-אביב הוא ביקש ממני לנהל אותו. עזבתי את הסוכנות, התחלתי כמנהלת משמרת והוא לימד אותי ניהול. ניהלתי את הסניף, וכשקיבלנו את הזיכיון בנתב"ג, עברתי לנהל אותו. אחר כך קיבלתי את ניהול הרכש של כל שמונת הסניפים ושל סטופ מרקט. ואז הוא חזר בתשובה ואני נשארתי מנכ"לית עם השותף שלו. רציתי להפוך את הרשת לבריאותית והוא התנגד, אז עזבתי ופתחתי בית קפה משלי בביתן אהרון.
BBB: אחרי שנתיים הגיע אליי ירון ישראלי, סיפר לי על המסעדות והחלום להפוך אותן לרשת, והציע לי לנהל אותה. עזבתי את הקפה והתחלתי לעבוד. כתבתי ספר נהלים והתחלתי לפתוח סניפים בזכיינות. אפיינו אותה כחוויה משפחתית, קז'ואל דיינינג, עם המבורגר גורמה. אחרי שמונה חודשים השותפים נתנו לי 15% ברשת תמורת אפס שקלים. מחווה שאני מאוד מעריכה.
בורגרים: רשת כשרה, חוויה על הדרך, מבוססת על המבורגרים קטנים. רכשנו אותה לפני ארבע שנים, 39 סניפים שעברו טיפול קולינרי, גיבוש נהלים קשוחים ורה-ארגון.
מוזס: חוויה משפחתית שמתחרה במסעדות שף כמו בלאק ואגאדיר. כשרכשנו את הרשת עברנו למודל זכיינים, שמתאים לה יותר.
מונופול: אנחנו לא. בכל קטגוריה של חוויה ומחיר יש לנו מתחרים.
אני: יורדת לפרטים, מאמינה בדוגמה אישית, ריכוזית ומבזרת רק כשאני רואה שיש על מי לסמוך.
פנאי: למדתי לפנות זמן. עושה ספורט מוקדם בבוקר ונמצאת עם הנכדים כמה שיותר. מהם אני שואבת כוח.
תפיסת עתיד: רוצה להשפיע, להקים או לקנות עוד כמה רשתות, לאו דווקא רק בתחום המזון.