מתוך מרוץ הדראג של רופול \ באדיבות yes
אלסקה ת'אנדרפאק יושבת זקופה על כיסא גבוה מול תור מתארך של אנשים ששילמו לא מעט פאונדים כדי להצטלם איתה ואולי להחליף איתה כמה מילים. היא לבושה בשמלת סטרפלס כחולה צמודה, שמשתפלת עד לרצפה, בקושי מכסה נעלי פלטפורמה שחורות בגובה של כעשרה סנטימטרים, על ראשה פאה בלונדינית שמעניקה לה עוד כמה סנטימטרים לגובה, והיא מחייכת חיוך גדול לכל מי שהגיע תורו לבלות במחיצתה דקה או שתיים; מפגינה חיבה לכל אדם, לרגע לא מסגירה עייפות או חוסר עניין, אף שהיא יושבת ומצטלמת עם העולים לרגל כבר מעל לשעה.
מחוץ לתור התקבצו מעריצים וסקרנים נוספים, שרצו לראות במו עיניהם את אחת ממלכות הדראג המפורסמות, כשלפתע פילסו את הדרך אישה בת כ-40 ובתה המתבגרת, שוכחות את הנימוס הבריטי המפורסם בדרכן להתקרב עד כמה שאפשר לאלסקה. הן נעצרו ממש על פס ההפרדה בעיניים קרועות, אפילו לא הוציאו מצלמה - רק בהו שתיהן במחזה שמולן, ממלמלות מילים כמו "amazing" ו-"unbelievable" בתיבול "oh my god" נרגש כל כמה שניות. מכיוון שסיקרן אותי אם השתיים באמת הגיעו עד לכאן כדי לחזות באלסקה או שהן סתם נדהמות מהפעם הראשונה שהן רואות דראג קווין, פניתי אל הנערה ושאלתי אותה אם הן מהמעריצות. היא אפילו לא כיבדה אותי במבט. "אין לך מושג עד כמה", ענתה לי בקצרנות, בכלל לא מתכוונת להעניק תשומת לב למישהו אחר כרגע.
אלסקה, או בשמו של אמן הדראג שעומד מאחוריה - ג'סטין אנדרו הונארד האמריקאי בן ה-33 - זוכת עונת אול סטארס 2 של "מרוץ הדראג של רופול", הגיעה ללונדון כדי להשתתף בדראגוורלד, כנס הדראג הגדול באירופה, שהתקיים בשבוע שעבר זו הפעם השנייה. במהלך היומיים הצבעוניים הללו היה די מדהים לחשוב על הדרך שעשתה האמנות הזאת ממועדוני הלילה ומהופעות השוליים, כפי שהונצחו בסרט התיעודי הבלתי נשכח "פריז בוערת" (חפשו אותו בנטפליקס או ביוטיוב), ועד לתורים הארוכים המתפרשים כעת עד קצה הבלוק בדרך לחזות במלכות פנים אל פנים.
אבל מה שבעיניי היה ההפתעה הגדולה ביותר בכנס הוא סוג הקהל שמילא את ההאנגר. אם הציפייה הייתה לראות באירוע קהל מהסוג שבדרך כלל בולט במצעדי גאווה, הופתעתי לגלות קהל מגוון בהרבה - שברובו מורכב בכלל מנשים בכל הגילים, ובמיוחד מנערות. אמנות הפרפורמנס של גברים בבגדי נשים הצליחה להיכנס למיינסטרים כל-כך חזק שבפאנל שפתח את הכנס, בהשתתפות ארבע מלכות דראג שישבו על במה מול מאות אנשים, השאלה הראשונה מהקהל הייתה של אישה מבוגרת שביקשה מהן טיפים לאיפור.
אבל הסיבה העיקרית שהיה לי קשה לדכא את ההתרגשות מהרגע שנכנסתי לאולם הכנסים הלונדוני רחב הידיים היא שלראשונה התהלכתי בין עוד מאות אנשים, גברים ונשים כאחד, שהדראג שינה את חייהם. זה לא שחשבתי שאני היחיד בעניין. רחוק מזה. בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מוקף בחברים שהדראג הפך להיות אחד הדברים החשובים ביותר ביומיום שלהם, והחוויות שצברנו בזכותו שדרגו אפילו את הרגעים הכי קשים שלנו במאבק הדי נורא הזה בשגרה האפורה, ובחיים שאולי כן ואולי לא תפסו את הכיוון שרצינו. אבל הדראג לא רק שהעניק צבע למציאות שלנו, אני יכול להעיד שמבחינתי הוא גם הפך אותי לאדם טוב וסבלני יותר. עוד הוכחה שאמנות יכולה לא רק לשנות תפיסות מחשבתיות, אלא גם להציל חיים.
"הארי היה בחור עצוב ולא ידע איך לתקשר את זה", סיפרה על עצמה אחת ממלכות הדראג בעלות החזות הקיצונית ביותר בכנס, צ'ריטי קייס, שישבה בפאנל "זה בסדר לא להיות בסדר" בדראגוורלד. על פניה מסכה דמוית עור וממנה בצבצו שתי עיניים שחורות דרך חרכים מוארכים, והיא נראתה כמו משהו שיכול לעורר אימה אפילו בקרב מעריצי "המנסרים מטקסס". בו בזמן דבריה והטון שבו נאמרו עמדו בניגוד מוחלט לאימג' המאיים שיצרה. "הדראג וצ'ריטי שינו את זה. הם עזרו לי לחלוק את הרגשות שהיו כלואים בי. אם הארי בן ה-12 היה יושב פה באולם הזה ורואה אותי, את צ'ריטי, הוא היה מת. לאו דווקא בגלל האיפור והמראה, אלא בגללכם, הקהל שבא עד לכאן כדי להקשיב לו ולשמוע מה שיש לו לומר. הדראג נתן לי מקום לתקשר את מה שעובר עליי, וזה שינה את חיי".
הפאנל הזה היה אחד מרגעי השיא של דראגוורלד, מכיוון שברגע הוא הפך לשיחה פתוחה בין המלכות לבין הקהל (כאמור, בעיקר מתבגרים) על איך המסע למצוא את עצמך ואת המקום שלך הוא אומנם ארוך ומפחיד, אבל אין סיבה שהדברים לא יסתדרו בסוף. זה היה מין סשן העצמה ותמיכה בין גיבורי תרבות והאנשים שעוקבים אחריהם.
"מגדר זה משהו שהמצאנו"
החוויה של צ'ריטי קייס מאפיינת את רוב מלכות הדראג. דוגמה מפורסמת נוספת היא בריאן מייקל פירקוס, שבחר את שם הדראג טריקסי, מכיוון שזה היה השם שבו אביו החורג והמתעלל נהג לכנות אותו כאשר לעג להתנהגותו הנשית. פירקוס לקח את אחד הדברים הצורבים ביותר בילדות שלו והפך אותו לכלי ביטוי שבזכותו כיום הוא אמן מוכר ודמות אהובה בקרב מיליונים. אבל באמת שלא צריך לעלות בפועל על שמלה כדי לתת לדראג להשפיע על מי שאתה. אני באופן אישי מעולם לא עסקתי בדראג (רק המחשבה על עקבים גורמת לי סחרחורת), ומשיכתי לנושא נובעת בעיקר מתוך הערכה עצומה למחויבות ולמיומנויות של המופיעים. אין שום דבר קל בשואו הגדול מהחיים הזה, אבל איכשהו, אף שמדובר באמנות שכל הרעיון שלה הוא לערער את הסדר הקיים, דווקא היא מצליחה לעשות סדר בכאוס.
הדראג מוכר, באופן טבעי, בתור מופע של גברים המבצעים ליפסינק בבגדי נשים. מופע זה הוא, כמובן, לא המצאה של השנים האחרונות, אלא הוא התחיל בתיאטרון האליזבתני (אם כי אז לא היה מותר לנשים לשחק, יודע כל מי שראה את הסרט "שייקספיר מאוהב"). אבל מאז אמנות הדראג נדחקה לשוליים ונתפסה בעיקר כייצוג דקדנטי של התרבות הלהט"בית, שלועגת לערכים שעליהם מתבססת החברה שלנו ומעמידה אותם בסכנה. הדראג יוצר רתיעה באוכלוסייה הכללית, בתור פרפורמנס בוטה ומיני ששם ללעג את כל מי ש"נורמלי".
האמת היא שזה לא רחוק מהמציאות, פשוט עכשיו אנחנו מתחילים להבין שזה לא בהכרח דבר רע. אבל אם באמת בוחנים את הנושא, מבינים שזה הרבה יותר מזה. כאמנות ששמה לעצמה למטרה לטשטש גבולות ולשבור הגדרות, שכבר כל-כך התרגלנו אליהן עד שהן נתפסות אצלנו כגזירת גורל ולא כהמצאה שלנו שאפשר - ולעיתים רצוי - לשפר ולשנות, גם את הדראג עצמו קשה להגדיר בשלב הזה. אז נכון שהליפסינקים הם המבע השכיח ביותר, אבל ישנן גם "קומדי קווינס", שמרימות מופעים קומיים מושחזים; "ארט קווינס", שמשתמשות בנזילות המגדרית כדי להפוך את גופן ליצירות אמנות באמצעות שימוש באיפור ובבגדים; "ביוטי קווינס", שמנסות להידמות כמה שיותר לנשים כפי שהחברה תופסת אותן, מייצרות בלבול בין שני המגדרים, ועוד מיני זרמים וסגנונות שונים. ויש גם כאלו שאינן מתרכזות רק בזרם אחד.
כיום נראה ששאלת המגדר היא הבוערת ביותר באמנות הדראג, בטח עם הכניסה של נושא הטרנסג'נדריות לשיח. זה גם המקום לעשות את ההפרדה: דראג וטרנסג'נדריות אינם אותו הדבר. הדראג הוא מופע, דרך ביטוי אמנותית, ובסוף הלילה רוב האמנים בתחום מסירים את האיפור ואת הפאה וחיים ומתנהלים כגברים ביולוגיים. טרנסג'נדריות היא מונח המתייחס לאנשים שחווים חוסר התאמה בין המגדר שלהם לגוף שאליו נולדו. באופן טבעי ישנם טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות שעוסקים בדראג, אבל חשוב להבין את השוני בין שני הדברים, שאינם חופפים. דראג הוא אמנות, טרנסג'נדריות היא הגדרה עצמית.
אף שישנו מתח מסוים בין דראג לטרנסג'נדריות, הרבה מאמני הדראג עוזרים להבין את הטרנסים ולקבלם. ג'ינקס מונסון, שזכתה לתהילה לאחר שניצחה בעונה החמישית של "מרוץ הדראג של רופול" ובעצמה לא מגדירה את עצמה כגבר או אישה, התייחסה לדברים האלו בפאנל "דראג מעבר למגדר" בדראגוורלד. "מגדר זה משהו שהמצאנו", אמרה, "ועכשיו אנחנו מתחילים לחשוב על זה מחדש, מאתגרים את המושגים. המילה היא לא מה שחשוב, אלא לכבד את האנשים ואת התהליך שהם עוברים. עכשיו אנחנו יודעים שיש נשים עם פין ויש גברים עם ואגינה וזה בסדר גמור. אנחנו עובדים על השינוי, אנחנו נלחמים בקרב הצודק וזה קשה - שינוי איננו נוח לכולם, אבל אנחנו ננצח", חתמה וזכתה למחיאות כפיים סוערות מהקהל.
שלא כמו תחומי אמנות אחרים, הדראג מרשים במיוחד כי אף שמדובר בחגיגה של צבעים ומוזיקה אי-אפשר לנתק ממנו את ההקשרים החברתיים-פוליטיים, שהפכו להיות בלתי נפרדים ממנו. כבר מעצם היותך חלק מהעניין, בין אם כמופיע ובין אם כצופה, אתה בוחר לנקוט עמדה. זה לא אומר שכל קהילת הדראג (אם אפשר להשתמש במונח הזה בכלל) היא אקטיביסטית, אבל דראג במהותו הוא בחירה בחופש, בסירוב להתכופף לנורמות ארכאיות. זה המקום שבו גם אנשים שמעולם לא התנסו בהדבקת ריסים מלאכותיים משתתפים במשהו גדול יותר, במשהו שהופך את העולם למקום סבלני יותר.
מהשוליים לגיבורי תרבות
יהיה קשה להמשיך לדבר על הנושא מבלי להתעכב על הדבר הכי חשוב שקרה לאמנות הדראג בשנים האחרונות - תוכנית הריאליטי "מרוץ הדראג של רופול", שהחלה ב-2009 כמין פרודיה על "הטופ מודל הבאה" ועכשיו סיימה את עונתה העשירית והמצליחה ביותר, צוברת בדרך שני פרסי אמי לרופול צ'רלס בקטגוריית מנחה הריאליטי הטוב ביותר. השנה ההימורים כבר טוענים שהתוכנית תיקח את קטגוריית סדרת הריאליטי הטובה ביותר בטקס שייערך באמצע ספטמבר.
"מרוץ הדראג" לא רק שחשף לעולם את מה שקורה מאחורי הקלעים של הופעות הדראג, ובעיקר את כמות ההשקעה הבלתי נתפסת שמצריך העניין; דרך החגיגה הזאת של כישרון ושל יכולות על-אנושיות כמעט, נוצר פתח לדבר בפריים טיים על הצדדים האפלים בחייהן של רבות מהמלכות, ההתמודדות עם השוני, תחושת הזרות, בדידות, איידס, מחשבות אובדניות מגיל צעיר ואפילו נושאים כמו אונס וניצול מיני. "מרוץ הדראג של רופול" לקח אנשים שהפכו את השוליים לממלכה שלהם ועשה מהם גיבורי תרבות עם מיליוני עוקבים באינסטגרם וצפיות ביוטיוב.
יתרונות התוכנית בהחלט ברורים, אבל לעניין יש גם צד פחות חיובי. בתחום הנקודתי יותר אפשר לומר שרופול צ'רלס - דראג קווין ותיקה שנלחמה כדי להגיע למעמד שבו היא נמצאת כיום - מאוד קנאית למותג, ועל כן לא משתפת מלכות דראג גדולות אחרות בתוכנית, ולמעשה מדירה מורשת רחבה של מלכות מכל הזמנים, שעזרו לעצב את התחום. נוסף על כך, עולם הדראג, כפי שהוא נחשף לקהל הרחב דרך התוכנית, נשאר מצומצם למתמודדות הסדרה (שמקבלת רק בעלי אשרת עבודה אמריקאית כחלק מהתקנון) ולסגנונות דראג קלים יחסית לעיכול, ובעצם משאירה בצל מלכות מצוינות שלא עברו את האודישנים או שסתם לא מתאים להן להשתתף בתוכנית ריאליטי.
אבל יש גם אספקט אפילו גדול מזה, שבעצם נכון לכל תחום שעובר מהפרינג' למרכז הבמה. "אחרי ש'מרוץ הדראג' הפך להיות דבר כל-כך גדול, פתאום ראיתי קהל מתחת לגיל 18 בהופעות שלי, ולכן לא תמיד היה אפשר להגיד מה שרוצים", סיפרה בדראגוורלד קטיה זמלודוצי'קובה, אחת המתמודדות הפופולריות ביותר בתולדות התוכנית, כזאת שידועה באישיות קיצונית שגבתה גם מהאיש שמאחוריה, בריאן ג'וסף מקוק, מחיר נפשי לא פשוט.
ג'ינג'ר מינג', שהגיעה לגמר של עונה 7, התייחסה גם היא לדברים באותו פאנל: "היה יותר חופש לפני התוכנית. עכשיו יש לנו אחריות גדולה יותר לפני שאנחנו מדברות, כי אנחנו צריכות לשמש דוגמה".
לפופולריות יש מחיר, וכפועל יוצא ייתכן שהעוקץ ובדיקת הגבולות, שכל-כך מהותיים במופעי הדראג, יכולים להיעלם. הדברים האלו קיבלו משנה תוקף ממש לאחרונה עם ההסתבכות של ביאנקה דל ריו, זוכת עונה 6 וכנראה המלכה המוכרת ביותר שיצאה מהתוכנית. דל ריו, קומדי קווין מהוללת שידועה בפה הגדול שלה, הופיעה במונטריאול והחליטה ללכת רחוק עם שבירת הטבואים, מתייחסת לרגע מעונה 10 ובו המתמודדת בלייר סיינט קלייר חלקה עם מיליוני הצופים את האונס שעברה בקולג'. "שמתם לב שהיא לא נאנסה עד שהייתה מועמדת להדחה? תחשבו על זה, ביץ' - זאת הייתה אסטרטגיה להישאר בתוכנית", אמרה, ואם זה לא מספיק דל ריו הוסיפה גם ש"אם לא נאנסת, ותזכרו את זה, את מכוערת".
הדברים, באופן טבעי, זכו לזעם עצום, גם מהמלכות האחרות. דל ריו לא התנצלה והמשיכה להאשים את סיינט קלייר בחשיבה צינית: "אולי אני פשוט מתגעגעת לתקופה הנושנה והיפה שבה דראג היה כיף, לא פרסונלי". המשפט הזה הוא אולי המראה הכי ברורה להשפעת "מרוץ הדראג של רופול" - חלק מהאנשים יסכימו עם ביאנקה דל ריו, וחלק דווקא יתנגדו לדבריה, יטענו שעכשיו, כשהדראג קרוב יותר למיינסטרים מאי-פעם, היכולת של דראג להציף את הדברים הקשים היא דווקא ברכה. יש גם, אולי, צד שלישי, כזה שיטען שהנוסטלגיה של דל ריו היא שקרית, והדראג תמיד היה פרסונלי.
המטענים החלו לנשור
כל דור אומר על עצמו שהוא נמצא בתקופה של שינויים, תקופה שבה הכול מתעצב מחדש. וזה כנראה נכון, אבל החוויה הלהט"בית מוסיפה על כל זה עוד עשרות שכבות אחרות, לא משנה מי אתה ומהיכן באת. המאבקים על זהות, על ייצוג, כמו גם העובדה שלרוב מהרגע שהבנת מי אתה נאלצת לשקר ולהסתיר זאת כדי לא להיות דחוי, בין אם נרצה בין אם לא, הם חלק אינטגרלי מהחבילה. בני המזל מוצאים את עצמם מוקפים באנשים הנכונים להם, מקבלים חיבוק ותמיכה מהמשפחה שלהם. בקרב אחרים זה נמשך יותר זמן, אם בכלל.
הדראג מצליח להקל את זה. הוא נמצא שם כדי לחגוג את השונה בלי מטיפנות, ממציא מחדש את הכללים במשחק של זהות והגדרות. ככזה, כפי שהיה אפשר לראות בבירור בלונדון למשך יומיים, הוא גם מצליח להגיע למתבגרים ומתבגרות שלא בהכרח משתייכים לקהילה. זו עוצמה אדירה.
הופעת הדראג הראשונה שראיתי הייתה בספטמבר 2005. אחרי הצבא עברתי לירושלים כדי להתחיל ללמוד, ובערב סוכות נכנסתי למועדון השושן עליו השלום, לספיישל דראג של הקהילה הירושלמית, הקרקע שממנה יצאו כמה ממלכות הדראג הגדולות בישראל, אלו שממלאות אולמות במופע "פאות קדושות". המקום הקטן היה מלא עד אפס מקום, וכאשר טלולה בונט (טל קלאי) וגלינה פור דה ברה (גיל נווה) עלו עם נאמבר הפתיחה שלהן, ביצוע לדואט "Parlez-Vuos Francais" של בקרה, האנרגיה בחדר השתנתה לחלוטין. ממש הרגשתי איך כל-כך הרבה מטענים שסחבתי עד לרגע הזה התחילו לנשור.
התהליך הזה היה איטי, הוא נמשך על פני שנים, אבל מאז אותו ערב, דרך עשר עונות של "מרוץ הדראג של רופול", ראיתי איך כל מה שלמדתי מהעולם על מגדר ועל תפיסה עצמית הולך ומשתנה, מפורר את הדברים שעליהם ביססתי את ההבנה שלי מה נכון ומה ראוי. והאמת היא שללא ספק מדובר בשינוי לטובה. הסבלנות והפתיחות שלי לחוויות של אחרים, למאבקים שלהם - שדומים לשלי אבל צבועים בגוונים כל-כך אחרים, שאני לעולם לא אוכל להבין עד הסוף - הפכו את המציאות שלי למקום מעניין הרבה יותר.
אז נכון, אפשר להסתכל על זה כעל גברים בשמלות מבצעים שירים של אחרים, אבל ברגע שמבינים מה עומד מאחורי הבחירה הזאת, מה סך האירועים שהובילו אדם לבטא את עצמו באופן הזה, מבינים שבעצם יש פה קריאת תיגר מעוררת התפעלות על כל מה שאנחנו יודעים על מי שאנחנו, וקשה לחשוב על משהו פחות מובן מאליו מזה.