פסק דינו של בית המשפט העליון היום בתיק נוחי דנקנר ואיתי שטרום עוסק קודם כל במעשיהם של שני הנאשמים וקובע את גורלם; אבל לא פחות חשוב מכך - הוא מעביר מסר חשוב לשוק ההון ולציבור בכללותו. מסר של סלידה, הוקעה, גינוי והרתעה מפני הונאות שפוגעות בשוק ההון הישראלי.
שופטי העליון מדגישים בפסק הדין את החשיבות הרבה שהם רואים באכיפת האיסור על הרצת מניות (תרמית בניירות ערך), וכותבים שהוא אינו עומד בפני עצמו או בחלל ריק. כפי שניסח השופט ניל הנדל, "תכלית העבירה היא בהכרה כי המשפיע על השער בדרכי תרמית עלול גרום נזק של ממש למעגלים שונים, כאדוות המתפשטות במי החברה".
לאור האמור, שופטי העליון סירבו להסתפק בעונש המתון יחסית להשקפתם שהטיל השופט כבוב על דנקנר ושטרום. הם החמירו בענישה של השניים גם מסיבה נוספת - כדי להימנע מקיבוע של תקרת זכוכית של שתי שנות מאסר בלבד על מורשעים בביצוע עבירות ניירות ערך ומידע פנים. אם בתיק שעוסק בהונאה שביצע האיש החזק ביותר במשק בזמנו, שעמד בראש הקונצרן הגדול ביותר, סביב הנפקה בהיקף עתק של 321 מיליון שקל, היה נותר העונש של שנתיים מאסר בלבד - בתי המשפט היו מתקשים בעתיד לגזור עונשים חמורים יותר על נאשמים בתיקי הרצת מניות בעתיד הנראה לעין.
המסר השני של שופטי העליון בפסק הדין נוגע למקומם של עדי המדינה בתיקים פליליים. דנקנר, שטרום ועורכי דינם (שנותרו אנשי מקצוע מצוינים למרות התבוסה המשפטית היום) שמו את יהבם בערעור במידה רבה על הניסיון לקעקע את אמינותו של עדי שלג ומהימנות גרסתו. ואולם שופטי העליון לא התרשמו מהטענות הללו ולא ייחסו להן משקל רב מדי בפסק הדין. הם נתנו משקל בעיקר לאמירות שנתן שלג בחקירתו, טרם שחתם על הסכם עד מדינה, ובדומה לאופן שבו "נפנף" מעליו כבוב את מרבית הטענות נגד שלג - כך נהגו גם הם.
ביוני 2015 קיבלו בית המשפט העליון חלקית את ערעורו של איש יחסי הציבור צבי (צביקה) רבין, שהורשע בביצוע עבירות רבות של שימוש אסור במידע פנים, והפחית כשליש מתקופת מאסרו. במקום 30 חודשי מאסר בפועל שגזר שופט המחוזי חאלד כבוב, העמידו שופטי העליון את העונש על 22 חודשי מאסר, תוך שמתחו ביקורת על כבוב. דנקנר ושטרום קיוו כי גורלם יהיה דומה לזה של רבין. שאם ערעורם על ההרשעה ידחה, לפחות העונש יופחת.
בחוכמה של בדיעבד, דנקנר ושטרום עשו טעות גדולה בהחלטתם לערער על פסק דינו של כבוב. אם הם היו משלימים עם גורלם ומתחילים לרצות את העונשים שהוטלו עליהם במחוזי, שניהם היו היום אנשים חופשיים, אחרי שריצו עונשי מאסר קצרים יחסית. במקום זאת, הם ייאלצו להתייצב אחרי ראש השנה בבית המעצר ניצן וירצו עונשי מאסר משמעותיים. אולם ההחלטה של דנקנר ושטרום לערער לא הייתה רק רציונלית. נאשמים ומורשעים בפלילים כמעט תמיד מקווים בסתר לבם שיהיה ביכולתם לשנות את רוע הגזירה באמצעות הליך של ערעור, ושאולי חלוף הזמן ישכיח או יטשטש את מה שעשו.
אגב, בפרקליטות הייתה בזמנו התלבטות גדולה בשאלה האם לערער על קולת העונשים של דנקנר ושטרום. הפרקליטים מפרקליטות מיסוי וכלכלה נדרשו למאמצים משמעותיים כדי לשכנע את הגורמים מעליהם בפרקליטות המדינה לבקש החמרה בעונש. ההתעקשות השתלמה מבחינתם. אם מסר ההרתעה של העליון יחלחל, היא תשתלם גם מבחינת שוק ההון הישראלי.
