תלמידה מהחברה הערבית. מיעוט גם בתנועות הנוער / צילום: Shutterstock
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בעבר בראיון כי "בניכוי הערבים והחרדים, המצב של מדד ג'יני (שמודד אי שוויון), הוא מצוין, מקום טוב באמצע". שש שנים לאחר מכן, נתניהו עדיין ראש הממשלה ובניכוי הערבים אנחנו ממוקמים במקום טוב באמצע, הפעם במבחני המיצ"ב. לא בכדי בחר נתניהו להתייחס כך לנתונים, כמעט בכל הפרמטרים שנבחנים התלמידים הערבים נשארים מאחור: שיעורי הזכאות לבגרות בחברה הערבית, מספר התלמידים שנבחנים ב-5 יחידות מתמטיקה ואנגלית ועוד.
הפערים לא מקריים, התלמידים הערבים פשוט מקבלים פחות משאבים מהאחרים - גם בתקציב לתלמיד נמצאים התלמידים הערבים מאחור ביחס לתלמידים היהודים, ובפרט לאלו שמשתייכים לזרם הממלכתי-דתי. זאת סיבה מספיק טובה להרגיש כמו אזרחים סוג ב', עוד לפני חוק הלאום. עם זאת, אין ספק כי חקיקת החוק במהלך החופש הגדול מאתגרת את המורים בחברה הערבית לקראת תחילת שנת הלימודים. "אנחנו בדילמה איך להתמודד עם האתגר הזה. תלמידים בטוח ישאלו, הם הפסיקו להיות נאיבים והם רוצים להבין. ומה נגיד להם? הם עוד לא מבינים שחוק הלאום היה קיים הלכה למעשה מאז קום המדינה, שקיימת אפליה ויש מחסור במשאבים בהשוואה לחברה היהודית", אומר וליד מג'אדלה, מנהל אגף חינוך בעיריית באקה אל-גרבייה.
"אני רוצה לעצב את דמותם של בוגרי בתי הספר, אלו שיבנו את החברה העתידית שלנו, להשתלב בחברה, וגם להרגיש כאזרח שווה לזה שדובר שפה אחרת ממנו. אבל אז בוגר בית הספר יגיד לי - חינכת אותנו לסובלנות וסבלנות, ואני אמנם רוצה להכיל עוד תרבות, דת, ושפה במדינה ולחיות איתו בשלום, אבל הוא מדיר אותי, איך אתה רוצה שאני אשתלב פה? הפחד שלנו - שזה יביא את התלמידים לנקוט בגישה רדיקלית לצד השני. אני רוצה להוביל למצב שבעוד 10 שנים בוגרי המערכת הערבית והיהודית ידברו באותו גובה, יתקשרו ביניהם, ויהיו שווים זה לזה, אבל כרגע זה קשה", הוסיף מג'אדלה.
השיחות עם שלושה אנשי חינוך בחברה הערבית - מג'אדלה; שרף חסאן, יו"ר הוועדה לענייני חינוך בוועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, מורה לאזרחות בטמרה ומרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב; ורבאב נאסר, מנהלת בית ספר ברמלה - התחילו כולן בשיחות על הזהות של בני החברה הערבית, או לפעמים דווקא ההדרה שלה ממערכת החינוך, וכן באופן שבו מתייחסים אליהם בממסד ובחברה היהודית. פערי השפה, ההפליה בתקציבים והתשתיות עלו גם כן בשיחות, אך בשלב מאוחר יותר. הם כמובן מבינים שאלו בעיות חשובות, ושקיים קשר ישיר בין הדברים, אך סוגיית המיעוט הלאומי והזהות של בני החברה הערבית היא אסטרטגית בעיניהם.
מה שאולי היה יכול לסייע לחינוך הערבי זה אגף או מזכירות פדגוגית שמיועדת רק לחברה הערבית, ותאפשר לטפל במכלול הבעיות שלה, כפי שאגב קיים בחינוך הממלכתי-דתי. בעבר היתה המלצה בנושא בוועדת דברת, אך היא לא אומצה. חייבים להודות, במשרד החינוך נוקטים בשנים האחרונות במדיניות לצמצום פערים בחברה הערבית, ושם גם מספרים כי המנכ"ל שמואל אבואב שם את כל כובד משקלו על ניסיון לשפר את המצב (ראו תיבה).
"מורים מפחדים לנהל דיונים רגישים"
לדברי חסאן, משרד החינוך מצמצם את נושאי השיח בבתי הספר בחברה הערבית. "תוכניות הלימוד מתעלמות מסוגיית הזהות שלנו. בספר האזרחות מוצג המיעוט הערבי כפי שהממסד רוצה לראות אותו, ולא כמו שאנחנו רואים את עצמנו. הממסד לא מכיר במיעוט הערבי כמיעוט לאומי, אלא רואה בערבים קבוצה של עדות שונות. לפני השינויים האחרונים בספר האזרחות היה יותר מרחב של דיון לגבי השאלות במחלוקת, היום הכל מוצג לפי השקפת עולם ימנית יותר".
"ההתעלמות מהנרטיב ההיסטורי שלנו יוצרת מצב של ריקנות בבתי הספר, כפי שהממסד רוצה. הבעיה היא שתוכניות הלימוד הן אחידות, לימודי האזרחות הם רק דוגמא. בעוד בבתי הספר היהודיים יש דגש על ערכי הציונות ושייכות למדינה, העובדה כי התהליך החינוכי בחברה הערבית נעדר מהות יוצרת ניכור", אמר חסאן, שהוסיף: "המשרד לא עושה מספיק כדי לקדם חיים משותפים. הערבים לומדים על היהודים, אך לא מספיק על עצמם, ואילו היהודים לומדים על עצמם הרבה, ולא לומדים על ערבים מנקודת הזהות של המיעוט הערבי".
האם אין לאנשי חינוך בחברה הערבית מקום להרחיב את השיח?
"תיאורטית אפשר לעורר דיון, אבל בשביל זה צריך מורים מוכשרים עם תודעה פוליטית רחבה, מורים שעברו הכשרה מתאימה במכללות להוראה, מורים שלא מפחדים. במערכת החינוך יש הרבה פחד. אני מנסה להגיד למורים לנצל את המרחב הקיים במערכת לנהל דיון חינוכי מקצועי, וגם לחשוף אותם לגישות השונות, לעורר ביקורת. לפתח דור של תלמידים חושבים, לא לעשות שטיפת מוח.
"מורים חוששים לדבר על סוגיות פוליטיות בגלל חשש שזה לא ימצא חן במשרד החינוך, ויסכן את פרנסתם. מעורבות השב"כ במערכת החינוך היתה גלויה הרבה שנים, ויש אנשים שחוששים שעדיין קיימת ברמה כלשהי. בנוסף, המורים צריכים לעמוד בתוכניות הלימוד, ולכן הם לא יכולים בכל פעם להעמיק בנושא".
30 אלף תושבים ואולם ספורט אחד סגור
רבאב נאסר מנהלת תיכון אורט מקיף ערבי ברמלה בשמונה השנים האחרונות. העובדה כי העיר מעורבת יוצרת אתגר אחר, שכן יש חיים משותפים, לפחות לכאורה, בין יהודים לערבים. "אין חיים משותפים של אמת", אומר נאסר. "שתי הקבוצות יכולות לשבת באותו מקום, אולי גם לחייך אחד לשני ולברך בנימוס, אבל אני מדברת על חיים משותפים במובן עמוק יותר, להכיר את המשותף, לראות זכות בזה שאנחנו חיים ביחד ולא עוול שנגזר על כולנו".
"התחושות כלפי האוכלוסייה היהודית נגזרות מחוויות טובות או לא שהיו לנו איתה. לכן צריך להכיר את האחר יותר טוב. אני כן רואה שאנשים רוצים להשתלב. אני קולטת ילד בכיתה ט' ובמשך ארבע שנים אני דואגת להפגיש אותו עם תלמידים יהודים, וגם עם אנשי צוות יהודיים, ואני מרגישה שהם מתרככים בדעות שלהם ורוצים יותר ויותר להשתלב", אומרת נאסר. אפשר להעריך כי העובדה שהתיכון נמצא בעיר מעורבת תורם למגמת השילוב, כמו גם השייכות לרשת אורט שמפגישה גם את נאסר עצמה עם מנהלים שמגיעים מכלל קבוצות החברה הישראלית. רשתות החינוך גם אחראיות על מיצוי תקציבים שניתן לקבל ממשרד החינוך, כך שזה מקל על בתי הספר להתמודד עם האפליה התקציבית.
בתקופתה בבית הספר הצליחה נאסר, שמתגוררת בטירה, לצמצם משמעותית את האלימות בבית הספר, שהיה לדבריה אחד מבתי הספר האלימים בארץ, לשפר את האווירה וכן את ציוני המיצ"ב. ואולם זה לא מונע ממנה להתמודד בכל שנה מחדש עם אתגרי החינוך הערבי ועם תלמידים שמגיעים מבתי ספר שמופלים תקציבית. "קיבלתי את בית הספר לפני שמונה שנים, והוא היה על סף סגירה בגלל בעיות אלימות. השנה אנחנו מעל הממוצע, במובן החיובי. אבל נקודת הפתיחה שלי מאוד קשה.
"זה שתלמיד מרגיש שווה בין שווים בכיתה י"ב, לא אומר שהם מגיעים ככה בכיתה ט'. אני מוזנת מארבעה בתי ספר, שגם הם חייבים להיות יותר מעורבים בחיים של התלמיד, בגלל המצב הסוציו-אקונומי הקשה של ההורים. יש קשר מובהק בין מצב כלכלי לבין אלימות".
אמנם בשנים האחרונות התקציב לתלמיד ערבי עלה בקצב מעט מהיר יותר מתלמידים מאוכלוסיות אחרות, אך הם עדיין מופלים באופן מובהק. מנתונים שפירסם משרד החינוך בחודש שעבר עולה כי תלמיד ערבי חלש בבית ספר יסודי מקבל 17,953 שקל, כ-2000 שקל פחות מתלמיד המשתייך לממלכתי , וכ-6,500 שקל פחות מתלמיד יהודי בחינוך הממלכתי דתי.
"אנחנו חושבים שצריך להעמיק את התקצוב הדיפרנציאלי. המשרד מראה נכונות, אבל במהלך השנים נוצרו פערים אדירים", אומר חסאן. האפליה לא מסתיימת בתקציב שניתן על ידי משרד החינוך, אלא גם בכך שהרשויות המקומיות הערביות הן במעמד סוציו-אקונומי נמוך, ולכן אין למרביתן כסף נוסף להקצות לתחום החינוך. "בהרבה רשויות אין מחלקת חינוך חזקה, ולכן הן מתקשות לנצל את התקציבים שניתן לדרוש מהמדינה", הוסיף.
אחת הסיבות לכך שמחלקות החינוך בחלק מהרשויות אינן חזקות היא השפעה פוליטית על המינויים, שהובילה לכך שהמינויים לא נבעו בהכרח משיקולים מקצועיים. "הבעיה הזאת קיימת בתוך החברה הערבית, אבל זאת לא הסיבה המרכזית למצב הנוכחי של מחלקות חינוך", אומר חסאן. "יש השפעה פוליטית, גם על מינוי מנהלי בתי ספר, אבל זה לא אומר שלא נבחרים אנשים מוכשרים. מה אפשר לעשות עם זה? להגדיל מודעות לנושא בתוך החברה הערבית, ושמשרד החינוך יקבע כללים יותר נוקשים".
מג'אדלה מציין כי רוב הרשויות הערביות נמצאות תחת פיקוח של חשב מלווה ובמצב כלכלי לא טוב, וזה גם משפיע על היעדר תשתיות פיזיות ומבנים מתאימים. "בבקה אל-גרבייה יש 30 אלף תושבים עם אולם ספורט סגור אחד, משנות ה-80, וגם גני שעשועים אין לנו. עכשיו בונים לנו אולם חדש של מפעל הפיס. בפרדס חנה, שזה יישוב בגודל דומה, יש 5-4 אולמות. צריך לזכור שהבנות אצלנו לא יכולות לשחק בחוץ בגלל המסורת. קונסרבטוריון, למשל, אי אפשר למצוא ביישוב ערבי, למרות שילד שמתעסק באמנות הוא פחות אלים", אמר מג'אדלה.
חסאן מציין כי גם חסרות כיתות בבתי הספר: "יש מחסור של אלפי כיתות לימוד. הרבה כיתות ממוקמות בקרוואנים, וניצלו את כל המקלטים והמעבדות לכיתות לימוד, כך שאי אפשר לפצל כיתות. לפי הערכות שלנו, חסרות 4,000 כיתות לימוד בחינוך הלא יהודי. בנגב לבד חסרות יותר מ-1,000 כיתות, מספר שהמדינה הכירה בו. לפעמים חסרות קרקעות, בין השאר בגלל היעדר תוכניות מתאר, שזאת סוגיה שקשורה למשרד הפנים. היו פעמים שמשרד החינוך הקצה תקציבים לבינוי, אבל הם לא נוצלו בגלל בעיות של הקרקעות. לכן אנחנו דורשים שמשרד החינוך יהיה פעיל יותר בפתרון הבעיה מול משרדי הממשלה האחרים".
הכסף לא מחלחל לשכבות החלשות
אחת הדרכים לצמצם את האלימות היא חינוך בלתי פורמלי, שגם הוא מתפתח בצורה איטית בגלל מחסור במבנים. כחלק מתוכנית החומש של החברה הערבית הוקצו 650 מיליון שקל למערך החינוך הבלתי פורמלי. מג'אדלה אומר כי "רוב היישובים הערבים נמצאים באשכולות סוציו-אקונומיים נמוכים - 1-3 - וזה לא מאפשר לאבא לרשום את הילד שלו לחוגים. זה טוב כי הילדים יהיו במסגרות חינוכיות מהבוקר עד הערב. היום יש דיווחים של המשטרה על שתיית אלכוהול בכמויות גדולות מתחת לגיל 18, בכל החברה הערבית".
חסאן מתריע כי "עיקר ההשקעה בחינוך בלתי פורמלי לא מגיעה לאוכלוסיות המוחלשות בחברה הערבית כי אין שם תשתיות. הם באים לרשות המקומית ונותנים להם שנה לנצל את זה, אבל מאחר שאין שם תנועות וארגוני נוער, אז הם הולכים למסגרות הקיימות, למשל לבתי ספר למחוננים. מי מגיע למסגרות האלו? מעמד בינוני ומעלה. יותר קשה לחפש את הילדים שנשרו מבתי ספר, נשירה גלויה או סמויה". הוא מוסיף כי "גם תנועות הנוער וארגוני הנוער בחברה הערבית הם כמו הנוער העובד והלומד, תנועות ציוניות במהות שבאות לשרת ערכים מסויימים".
מנכ"ל משרד החינוך: "אנחנו במגמת שיפור, אפשר לעשות שינוי"
מנכ"ל משרד החינוך, שמואל אבואב, משרטט בשיחה עם "גלובס" את האתגרים שעומדים בפני מערכת החינוך בחברה העברית.
הקושי ללמוד שלוש שפות
"שפה היא מרכיב מאוד משמעותי למימוש הפוטנציאל של בן אדם. גם אם הוא יודע את החומר, לא תמיד הוא מבין את השאלה, והביטחון שלו יורד. ערכנו סקר וגילינו ש-50% מהתלמידים מדברים עברית רק בבית הספר. שאלנו אותם מה המוטיבציה שלהם לדעת את השפה כדי לדעת אם קיים ניכור מנטלי, זהותי וחברתי - הרוב הגורף רוצה לדבר את השפה, כי הם מבינים שזה חלק מהפרגמטיזם של החיים. לכן הוספנו שעות לימוד של שפה מדוברת בהיקף גדול. אנחנו עושים אולפנים ללימוד שפה במשך חמש שעות, ומחלקים לילדים 6-8 ספרים כדי ליצור להם ספרייה ביתית. 20 דקות קריאה ביום יכולות להוביל לשיפור של 50% ברמת ההישגים".
האלימות בבתי הספר
"נושא האלימות הוא אתגר גדול. מיפינו את בתי הספר ושאלנו את התלמידים שאלה ישירה וברורה - האם אתה מאויים, האם סחטו אותך, דחפו אותך, החרימו אותך? אנחנו שואלים גם את המורים האם הם חוששים מתלמידים ומהורים, והאם הם יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי, למשל לתת ציונים נמוכים אם צריך. מרגע שאנחנו מזהים את בתי הספר שבהם יש היקף גדול יותר של אלימות - לשם אנחנו נכנסים עם כוח מקצועי".
סוגיית הזהות של המיעוט הערבי
"הזהות היא זהות מורכבת, כי אצל חלק מהם היא ערבית-פלסטינית-ישראלית-מוסלמית או דתית. לאדם יש ריבוי זהויות וזה לא פשוט לו. בזהות אחת הוא צריך להיות אזרח המדינה, בזהות שניה הדת שלו, הוא גם חלק מהעולם הערבי והוא פלסטיני. זאת מורכבות שצריך להתמודד איתה. אי אפשר להתעלם ממנה, ולכן התוכניות שלנו הן ברורות - באזרחות היא מדברת על מדינה שמצד אחד היא יהודית, זאת זהותה, ומצד שני היא דמוקרטית. אלו ההחלטות החוקיות. וזה לא מונע ממך להיות אזרח שמזדהה עם המדינה, ומוצא את עצמך ומממש את הפוטנציאל ויכול להתפתח ולהיות רופא בבית חולים, גם כשאתה מיעוט. אני חושב שאנחנו מתמודדים עם זה בהיבטים רבים: בכישורי החיים, שיעורי חברה, בהיסטוריה, במפגשים בין יהודים לערבים ועוד".
הפערים בחינוך הבלתי פורמלי
"70%-80% מהתלמידים לא נמצאים בחוגים, ובכל העולם של שעות הפנאי. לכן בפעם הראשונה סיפקנו חוגים שעולים 10 שקלים בחודש, כחלק מחוג לכל ילד (שמתקיים בצפון הארץ; ע"ז). אני מעריך שלמעלה מ-60 אלף ילדים מהחברה הערבית כבר קיבלו חוגים".
פרוטקציוניזם ופוליטיזציה
"היו הרבה פעמים לחצים פוליטיים וגם תפיסת עולם מקובלת לפיה, 'מי שלא שייך למשפחה ולשבט לא יבוא לנהל פה' - אני לא יכול לקבל את זה באופן מקצועי. לכן, אנחנו עושים מאמץ גדול, למשל, להביא את המורים הכי טובים ובוחנים אותם באמצעות הערכה, מבחן שפה ומבחן מקצועי. גם בוועדות הקבלה של המנהלים אנחנו מקפידים מאוד שהסטנדרט יישמר".
עודף המורים והסטודנטים
"אנחנו מכשירים היום יותר מורים ערבים ממה שהמערכת קולטת, ולהערכתי יש 7,000-8,000 מורים שסיימו הוראה ואין יכולת לקלוט אותם. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ואני לא יכול להגיד לאנשים לא ללכת ללמוד חינוך, אבל אנחנו רוצים לקלוט את הכי טובים. אני מזהה רוח טובה של צעירים שמאמינים שזאת שליחות לבוא להיות מורה, ואנחנו מרגישים שאפשר לעשות שינוי.
"אני מרגיש שאנחנו במגמת שיפור וטיוב ויש לנו מכסות פרישה מהאוצר למורים שהגיעו למצב של שחיקה".