שופט העליון ניל הנדל
1.
הדבר שהוא אולי המרשים ביותר בפסק הדין המקיף שכתב השופט ניל הנדל - ראש הרכב השופטים שדחה את הערעורים שהגישו נוחי דנקנר ואיתי שטרום על הרשעתם בהרצת מניות אי.די.בי אחזקות - הוא האופן האלגנטי והחד שבו הנדל עשה זאת.
למשל, דנקנר ושטרום תלו את יהבם בערעור בעיקר על הצלחת המתקפה שניהלו נגד עד המדינה, עדי שלג, ומתוך אמונה שהם הצליחו להוכיח כי הוא עד שקרן שלא ניתן להתבסס על עדותו כעד מדינה. והנה בא השופט הנדל ופתר את הקושי הזה בדרך אלגנטית ואף מתוחכמת. במקום להתמקד בדברים שאמר או לא אמר שלג בעדותו במשפט, אחרי שהפך לעד מדינה - התמקד הנדל בשלב שבו היה שלג חשוד בעצמו לפני שחתם על הסכם עד המדינה.
בכך "הרוויח" השופט הנדל שלוש פעמים - ראשית, הוא חסך לעצמו את הצורך להתמודד באופן נרחב עם טענות ההגנה לסתירות שהתגלו בגרסת שלג בבית המשפט, למשל בסוגיית איכוני הטלפון שהוכיחו לטענתם כי שלג משקר בנוגע לפגישות שניהל עם שטרום; שנית, בכך הנדל חסך לעצמו את הצורך להתמודד עם טענת ההגנה כי שלג מפליל את דנקנר ושטרום רק בשל הסכם עד המדינה עמו וכדי להציל את עורו ולמלט עצמו מאימת הדין; ושלישית, באופן הזה ביסס הנדל את מסקנתו - המחמירה יותר מזו של השופט חאלד כבוב בפסק דינו במחוזי - שלפיה תוכנית המרמה שקשרו דנקנר ושטרום נרקמה כבר בערב היום הראשון להנפקה.
דוגמה נוספת לחדות ולאלגנטיות המשפטית בפסיקתו של הנדל אפשר למצוא באופן שבו הוא ניפץ את קו ההגנה המרכזי של דנקנר, שלפיו לא רק שהוא לא הריץ את מניית אי.די.בי, אלא שגם לא היה לו כלל צורך בכך. זאת, מאחר שההנפקה הייתה "הנפקת חברים" ידועה מראש, שבמסגרתה הפנה את שטרום למשקיעים חיצוניים, חבריו ומכריו - בהם יוסי ויליגר, אילן בן-דב, שמעון וינטרוב, צביקה בארינבוים וגלעד טיסונה - כדי שאלה ירכשו ממנו מניות אי.די.בי אחזקות מחוץ לבורסה.
גם בסוגיה זו קיבל הנדל את תזת התביעה, לפיה מדובר היה ב"מחלצים" שנועדו לממן לדנקנר ולשטרום את ההרצה ודחה את גרסת דנקנר בצורה משכנעת. הנדל קבע כי כל חמשת המשקיעים/המחלצים הופנו על-ידי דנקנר אל שטרום - כאשר מרביתם תכננו להשתתף בהנפקה ורק לבקשת דנקנר רכשו את המניות משטרום בעסקה מחוץ לבורסה (ויליגר, וינטרוב וטיסונה), ואילו מיעוטם (בארינבוים ואולי בן-דב) עשו זאת כטובה וכסיוע לדנקנר. הנדל קבע כי שתי אפשרויות אלה אינן תומכות בתזת ההגנה, שכן הן מצביעות על אינטרס משמעותי של דנקנר בכך שמשקיעים ירכשו את מניות החברה דווקא משטרום, בעסקה מחוץ לבורסה.
דנקנר גם טען במסגרת קו ההגנה שלו כי המשקיעים בהנפקה היו אדישים למחיר המניה, ולכן לא היה לו מניע להשפיע על השער. הנדל דחה תזה זו מכמה נימוקים, שהמרכזי שבהם היה שנקודת המוצא היא שמשקיע שרוכש מניות בהנפקה, מתעניין במחיר המניה. לדבריו, זהו המצב הטבעי והרגיל, שלו היגיון כלכלי פשוט. על-מנת להוכיח כי מספר רב של משקיעים, שרכשו מניות בהנפקה בסכום של כ-321 מיליון שקל, היו אדישים למחיר המניה בשוק - נדרש ביסוס ענייני, קבע הנדל.
הנדל ציין כי עדי ההגנה שהובאו לתמיכה בטענה זו, היו כאלה שרכשו מניות בהנפקה בסך של כ-9 מיליון שקל - סכום המהווה פחות מ-3% מסך ההנפקה. מנגד, המפיצים שהעידו כי למחיר כן הייתה חשיבות עבורם, מהווים כ-15% מסך ההנפקה. יש בכך בכדי להחליש את הטענה כי מרבית המשקיעים בהנפקה היו אדישים למחיר.
עוד פסק הנדל כי אפילו אם היה מוכח כי רובם של המשקיעים לא היו רגישים למחיר בהנפקה, אין בכך בכדי לשלול את קיומו של מניע משמעותי לדנקנר להשפיע על השער. הוא קבע כי גם בהינתן טענת ההגנה שהמשקיעים בהנפקה לא התעניינו כלל במחיר, ותכננו בכל מקרה להשקיע "סכומי כסף עגולים" - כדברי דנקנר - עדיין ככל שמניות החברה היו נמכרות בהנפקה במחיר גבוה יותר, כך שליטתו של דנקנר בחברה הייתה מדוללת באופן קטן יותר, כאשר סכום זהה של כסף היה זורם לקופת החברה. הנדל ציין כי נתון זה בהחלט "מהווה מניע למכירה במחיר גבוה עד כמה שניתן בהנפקה".
2.
השופט הנדל נחשב כבר מזמן לאחד השופטים הבולטים בבית המשפט העליון, בעיקר בתחום הפלילי. הוא ידוע כשופט סנגורי, ושמו נקשר למספר זיכויים של נאשמים ברצח. למשל, בהיותו בהרכב שדן את סלימאן אל-עביד ברצח הנערה חנית קיקוס, כתב הנדל פעמיים דעת מיעוט שתמכה בזיכוי מכל אשמה של אל-עביד, אף לא רק מחמת הספק. אל-עביד ממשיך לרצות עד היום מאסר עולם על הרצח של קיסוס וממשיך להתעקש כי הוא חף מפשע.
בפסק דין דנקנר-שטרום הנדל העז לצעוד למרכז הבמה. הוא לא הסתפק בכתיבת מסמך משפטי פורמלי ומנומק, אלא בחר להעניק לפסק הדין נופח מיוחד ופרספקטיבה היסטורית. הוא עשה זאת, בין היתר, באמצעות פתיח שכולל ציטוט מספר ויקרא בתנ"ך האוסר על הונאה. מיד אחר-כך הזכיר הנדל סיפור היסטורי של הרצת מניות.
ומעשה שהיה כך היה, לפי הנדל: ב-1814 בוצעה אחת מתרמיות ניירות הערך הראשונות בשוק ההון, ומהמפורסמות שבהן, כאשר דה-ברנגר, לבוש במדי חייל בריטי והכריז קבל עם ועדה על ניצחונם של הבריטים במערכה מול נפוליאון ועל מותו של נפוליאון בקרב. הכרזה זו הביאה לעליות בשערי אגרות החוב הממשלתיות של בריטניה, מה שאפשר לדה-ברנגר ושותפיו למכור אותן ברווח.
דה-ברנגר ושותפיו הורשעו בעבירת קונספירציה, והעונש שנגזר עליהם כלל מאסר למשך 12 חודשים, כאשר בתקופה זו בכל יום בצהריים, הם נכבלו לעמוד הקלון (Pillory) שמול הבורסה המלכותית למשך שעה אחת. כמו כן נגזר על הנאשמים קנס בסך 1,000 פאונד. בית המשפט האנגלי הבהיר כי העבירה מגולמת בהפצת המידע השקרי, מתוך כוונה להעלות את מחיר האג"ח, אף אם התוצאה לא הייתה מושגת.
אחרי ההקדמה ההיסטורית, הנדל בחר להזכיר כי מאז ועד היום שוק ההון השתכלל והתפתח, אך הגרעין הקשה של מעשה התרמית בניירות ערך עודנו קיים, והשתכלל והתפתח אף הוא. השופט ציין כי פרשת דנקנר-שטרום היא מורכבת ולא שגרתית. לדבריו, "מורכבותה נובעת מטיבן של העבירות שבביצוען הורשעו הנאשמים, ומהערכים המוגנים שנפגעו על-ידי עבירות אלה. עבירות שהגבול בינן לבין פעילות לגיטימית וכשרה, אינו ברור כאור השמש. מעשה פלילי המאופיין בתחכום מעין זה אינו זועק 'עבירה אני', בנבדל למשל מעבירת שוד מזוין, אלא דורש בחינה ובדיקה מקיפה, הן ביחס לעובדות והן ביחס לכוונה שבלב".
כל ההקדמה הזאת נועדה להכין את הקוראים לכך שעל הכוונה הפלילית של דנקנר ושל שטרום, על מצבם הנפשי, לא ניתן ללמוד מראיות ישירות וברורות. בתיק דנקנר שטרום אין הקלטות שלהם שמעידות על רצונם לבצע מרמה, ואין הודאות ישירות שלהם בדבר (כפי שהיה למשל במקרה של ג'קי בן-זקן, שהורשע בהרצת מניות חברת מנופים פיננסים). הנדל מסביר כי לו ולחבריו אין ברירה אלא לאתר את הכוונה הנפשית של דנקנר ושטרום לבצע מרמה מהראיות הנסיבתיות שקיימות בתיק.
ומהן הראיות הנסיבתיות שהצביעו על כוונתם של דנקנר ושטרום להריץ את המניות? כאן שווה ללכת דווקא אל החלק שכתב השופט ג'ורג' קרא, שניסח זאת על דרך השלילה בצורה משכנעת. קרא ציין כי במרכז הגנתם הציגו שטרום ודנקנר טענה של "מקריות" ושל היעדר כוונה פלילית מאחורי המעשים. על-מנת להמחיש את מידת האבסורדיות שבטענה, הציג קרא ברצף את מכלול האירועים הנגועים במקריות לטענת הנאשמים:
"במקרה" הודיע שטרום לדנקנר מספר ימים לפני ההנפקה כי בכוונתו לרכוש מניות ב-2 מיליון שקל בהנפקה; "במקרה" שינה שטרום את דעתו ותחת רכישת מניות בהנפקה, רכש בבורסה ביום ה-21.2.2012 מניות בסכום של כ-15 מיליון שקל; "במקרה" באותו יום, לאחר שמיצה את רזרבת המזומנים ב-ISP (החברה בבעלות שטרום) שעמדה על 850 אלף שקל, החליט שטרום לפנות לדנקנר כדי שידבר עם הבנק הבינלאומי להעמיד לו אשראי של 15 מיליון שקל; "במקרה" בצהרי אותו יום שטרום פונה שוב לדנקנר, הפעם בבקשה שיפנה אליו אנשים שיקנו מניית אי.די.בי; "במקרה" ויליגר מגיע אל ביתו של דנקנר בליל כדי לדעת אם להשקיע בהנפקה 10 מיליון שקל או לקנות בשוק; "במקרה" דנקנר נזכר בכך ששטרום ביקש ממנו שיפנה אליו משקיעים כדי לרכוש ממנו מניות אי.די.בי; "במקרה" שטרום נמצא במרחק קצר מאד מביתו של דנקנר וכך מגיע בשעת לילה מאוחרת לבקשתו של דנקנר כדי לפגוש את ויליגר וכן הלאה...
ועל כל "המקריות" הזו, שלמעשה מצביעה על הכוונה הפלילית של דנקנר ושל שטרום, אומר קרא: "'מקריות' היא על-פי עצם טיבה חד-פעמית או דו-פעמית, אך במקום 'שהמקריות' מצטרפת אל 'מקריות', והשתיים מצטרפות אל 'מקריות' נוספת - יוצרות כל אלה 'שיטתיות' או 'חוקיות' - והיא עניינו".
3.
בימים ובשעות לפני פרסום פסיקת העליון בערעורם, גילו דנקנר ושטרום אופטימיות זהירה. הם אומנם לקחו בחשבון שהרשעתם בהרצת מניות תיוותר על כנה, אבל לא שיערו שהעליון ילך עוד צעד אחד ויחמיר באופן משמעותי את עונשיהם. לדנקנר ושטרום לא נותר זמן רב כדי להתחיל ולעכל את מה שעומד לקרות להם - את העובדה שדנקנר יצטרך לרצות 3 שנות מאסר, ושטרום שנתיים.
שופטי העליון הורו להם להתייצב ב-2 באוקטובר עד השעה 9:00 בבוקר בבית המעצר ניצן לתחילת ריצוי עונשם. אולם דנקנר ושטרום כלל לא יתייצבו בכלא ניצן, שכן הם יעברו הליך של מיון מוקדם בפני ועדה של שירות בתי הסוהר (שב"ס) שפוטרת אותם מהתייצבות בניצן. הוועדה שממוקמת ברמלה מורכבת מרופא, עובד סוציאלי, קצין מיון וקצין מודיעין. רק אם אסיר לא עובר הליך כזה, הוא מגיע לבית המעצר ניצן. לפי מידע שבידי "גלובס", כבר היום קבעו דנקנר ושטרום פגישות שנועדו להכין אותם למאסר.
גורמים המעורים בהליכי המיון של שב"ס אמרו ל"גלובס" כי מרבית הסיכויים שדנקנר ושטרום ירצו את עונשיהם באחד משני בתי הכלא הבאים: חרמון שבצפון ומעשיהו שבמרכז. זאת, לאור העובדה שבתי הכלא הללו מאכלסים את מרבית העבריינים שהורשעו בעבירות צווארון לבן, והם מותאמים לאסירים מהסוג הזה שלרוב אינם אלימים או בעייתיים.
בכלא מעשיהו קיים אגף מיוחד ששופץ לצורך אכלוסם של מורשעי פרשת הולילנד, ובהם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. אגב, בחלק מהזמן שריצה אולמרט בכלא הוא ישב בתא ביחד עם דני דנקנר, בן-דודו של נוחי דנקנר, שהורשע אף הוא בשוחד במסגרת משפט פרשת הולילנד. דני דנקנר ריצה שני עונשי מאסר ובתקופה הראשונה ישב במעשיהו. לאור האמור, מרבית הסיכויים הם שנוחי דנקנר ירצה את מאסרו באותו אגף שבו ישב בן-דודו דני דנקנר, ואף קיים סיכוי, תיאורטי לפחות, שנוחי דנקנר ישב באותו התא שבו ישב קרוב משפחתו.