ג'ון מקיין / צילום: Shutterstock
לו היה הסנאטור ג'ון מקיין יכול לצפות בטקס האשכבה שלו אתמול, בקתדרלה הלאומית בוושינגטון, אין ספק שהוא היה חש קורת רוח לשמע ההספדים - לא רק מפני שהם ציירו אותו, כצפוי, כדמות גדולה מהחיים אלא מפני שהם הציגו את דונלד טראמפ, יריבו האישי והפוליטי, כאדם מרושע וקטנוני, שמטיח עלבונות ומפזר מליצות נבובות, כאחד שהתנהלותו נובעת מפחדים, לא מעקרונות.
הטקס חגג את חייו והישגיו של ג'ון מקיין, אך בה בעת הוא היה אצבע משולשת ענקית שהפנה הממסד הוושינגטוני לטראמפ - בדיוק כפי שמקיין תכנן. במותו הוא גייס את הבירה להפנות את עורפה לנשיא הנוכחי של ארה"ב בשידור חי רווי רגשות. בימיו האחרונים ביים מקיין את טקס האשכבה שלו עד הפרט הקטן ביותר, לדברי מקורביו. הוא קבע מי יישא את הארון ומתי, מי יישא את ההספדים וכמובן מי ייכלל ברשימת המוזמנים לטקס האשכבה בקתדרלה.
דונלד טראמפ הודר מהטקס (וכמוהו שרה פיילין), על-פי הוראה מפורשת של מקיין. עצם הדרתו - והחיצים הרעילים שכמה מהמספידים שגרו לעברו, קבל עם ואומה - היו אולי העלבון הצורב ביותר שהוטח אי-פעם בנשיא מכהן. השם טראמפ לא הוזכר אפילו פעם אחת, אבל היעדרותו הרועמת של הנשיא - הוא שיחק גולף במהלך האירוע - המחישה את הנתק הכמעט מוחלט בין וושינגטון הרשמית לבין האדם שיושב בבית הלבן. "הטקס כולו היה ביטוי להתקוממות מתמשכת נגד השקפת העולם של הנשיא והתנהלותו הפוליטית", כותב הבוקר "וושינגטון פוסט".
הנשיאים לשעבר ברק אובמה וג'ורג' וו. בוש, דמוקרט ורפובליקאי, היו שניים מנושאי ההספדים. שניהם היו יריבים פוליטיים של מקיין - אובמה רץ מולו בבחירות לנשיאות ב-2008; בוש התמודד עם מקיין בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקאית במירוץ לנשיאות ב-2000 - אבל מקיין רצה שטקס האשכבה ישלו יבליט אחדות לאומית מול הפלגנות שלה מטיף הנשיא הנוכחי. הסנאטור הפסיד במירוצים מול אובמה ובוש, אך הוא רצה להראות שחילוקי דעות פוליטיים אינם מתכון ליחסי אנוש רעילים.
ועם זאת, החריג מקיין את טראמפ מהזירה הפוליטית הקונוונציונלית, ולא רק מפני שטראמפ אמר עליו פעם, בתגובה על נפילתו בשבי הווייטקונג: "טוב, אני אוהב אנשים שלא נפלו בשבי, או.קיי"?. מקיין הבין כנראה שטראמפ אינו בר-תיקון, שהדרך היחידה לבלום אותו היא לקומם את הציבור נגדו, לשסות בו את כוכבי הפוליטיקה הלאומית. מקיין הבין שמותו המתקרב הוא הזדמנות פז לעשות זאת. הוא ידע שבוש ואובמה אינם יכולים לשאת את טראמפ ואת הדרך שבה הוא מנווט את נשיאותו. הוא הימר על כך שנאומי ההספד שלהם יכאיבו לנשיא ויחוררו את האגו הפריך שלו - והוא לא טעה.
איש מהשניים לא נקב בשמו של טראמפ בטקס האשכבה, אבל הם לא הותירו שום ספק לאיזו מטרה מכוונים חיציהם. המטרה הזו הצטיירה כאיזה שליט סמכותני, שהדמוקרטיה אינה בדיוק נר לרגליו. "חלק גדול מחיינו הפוליטיים, מחיינו הציבוריים, מהשיח הציבורי שלנו עלול להיראות קטנטן, קטנוני ומרושע, משופע בהצהרות נבובות ובעלבונות, במחלוקות מבוימות ובזעם מעושה", אמר אובמה. "זו פוליטיקה שמתיימרת להיות נועזת, אך, למעשה, היא תולדה של פחד".
ובוש: "אם נתפתה אי-פעם לשכוח מי אנו, להתייגע ממילוי ייעודנו, קולו של ג'ון יישמע יישמע תמיד מעבר לכתפינו: 'אמריקה צריכה להתנהל בצורה טובה יותר'".
ואם השניים היו מאופקים, יחסית, בתו של הסנאטור, מייגן מקיין, הורידה את הכפפות: "נאספנו כאן כדי להתאבל על מות אמריקאי גדול. מדובר בדבר האמיתי - לא ברטוריקה זולה מאנשים שלעולם לא יקריבו אפילו שמץ ממה שהוא הקריב, מרצונו; לא בנצלנים אופורטוניסטיים שחיו חיים של נוחות וזכויות יתר, בעוד שהוא סבל ושירת את ארצו".
"אמריקה של ג'ון מקיין אינה צריכה להיעשות גדולה יותר", הכריזה בת הסנאטור כשהיא מנסה לכבוש את בכייה, "מפני שאמריקה של ג'ון מקיין הייתה גדולה מאז ומתמיד". וכאן אירע דבר נדיר בטקסי אשכבה בארה"ב: הקהל - גנרלים, אנשי מודיעין, מחוקקים, שופטים, פקידי ממשל בכירים, עיתונאים, לשד הממסד כולם - פרץ בתשואות. זה היה רגע שהאיר כמו בזרקור את הבקיע בחברה האמריקאית. בעיני טראמפ, הציבור בקתדרלה הוא הביצה העכורה שאותה הוא מנסה - ללא הצלחה - לייבש; לדעת רוב הנוכחים באירוע, הביצה מבעבעת בבית הלבן.
על רקע זה, לא צריך להתפלא שלשמו של טראמפ נוסף באחרונה שם תואר חדש: פאריה (מנודה). כותרת ב"וושינגטון פוסט" מ-28 באוגוסט הכריזה: "הנשיא נון גראטה" (אישיות בלתי רצויה). לפני כמה חודשים התבקש טראמפ (מאחורי הקלעים) לא להגיע להלווייתה של ברברה בוש, אשתו של הנשיא בוש הראשון. הוא בחר לא להשתתף באירוע השנתי של חלוקת עיטורים לשחקנים ובדרנים בקנדי סנטר, בוושינגטון, לאחר ביטויי מחאה של כמה מהמשתתפים, למרות שנוכחות של נשיאי ארה"ב באירוע זה נהפכה למסורת. וביוני, נעכר ביקורו בלונדון בעקבות דיווחי עיתונות שם שמלכת בריטניה אליזבת השנייה היא היחידה ממשפחת המלוכה שמוכנה להיפגש עמו.
"פחות משנתיים לאחר כניסתו לבית הלבן, החל טראמפ למלא את תפקיד המנודה - נשיא שאינו מוזמן, או אינו מוכן, להשתתף בטקסים בסיסיים שמהווים חלק מהמטלות המסורתיות של נשיא ארה"ב, כגון מתן ביטוי לאבל לאומי או השתתפות באירועים תרבותיים", כתבה אשלי פארקר, כתבת הבית הלבן של ה"פוסט".
מבחינת טראמפ, זו אולי שרשרת התפתחויות חיובית, ולו רק מזווית פוליטית. בעצרות ההמוניות שלו באחרונה הוא מכריז בגאווה שה"אליטות" דוחות אותו בגלל תקינותן הפוליטית, והבייס שלו - גרעין תומכיו הנאמנים, שמוכן ללכת אחריו באש ובמים - בולע זאת באהבה. אבל האם התמיכה הזו מספקת? האם היא מוצקה דיה קצת יותר מחודשיים לפני הבחירות לקונגרס?
סקר חדש של "וושינגטון פוסט" ורשת ABC העלה ששיעור ההסתייגות מטראמפ מגיע עתה לשיא: 60% מהאמריקאים אינו מרוצים מביצועיו של טראמפ כנשיא. רק 36% הביעו שביעות רצון. יתר על כן, 63% מהאמריקאים תומכים בהמשך החקירה של התובע המיוחד, רוברט מולר, במעורבות הרוסית במערכת הבחירות לנשיאות ב-2016 ובשת"פ פוטנציאלי של טראמפ בה, ו-53% מאמינים שהוא שיבש הליכי משפט בגלל פעילותו נגד התובע המיוחד.
סקרים אחרים - וכולנו יודעים שאמינותם של הסקרים ספגה מכה ב-2016 - מצביעים על כך שלדמוקרטים יש סיכוי טוב לזכות ברוב לפחות בבית הנבחרים ב-6 בנובמבר. הדרמה בארה"ב מתקרבת אפוא לשיאה: האם התובע המיוחד ישלים את חקירתו ויתן פומבי לממצאיה לפני הבחירות? האם טראמפ ינסה לפטרו קודם לכן? האם הנשיא יעיף את שר המשפטים, שהחריג עצמו מהטיפול בחקירת התובע המיוחד וימנה מישהו מנאמניו? ואם כן, האם הסנאט יאשר את מועמדותו של הנשיא לראשות משרד המשפטים? ואם הדמוקרטים ישתלטו על רוב המושבים בבית הנבחרים, האם הם ייזמו הליכי הדחה (אימפיצ'מנט) נגד טראמפ? האם ניצחון דמוקרטי בבית הנבחרים ו/או בסנאט ישתק כליל את הבית הלבן ויחניק את האג'נדה הנשיאותית?
רכבת השדים האמריקאית מתחילה לתפוס תאוצה. זו תהיה נסיעה מסחררת.