לפעמים אפשר להסתכל על ירושלים כעל מיקרוקוסמוס של של ישראל. השאלות שעולות לגבי החיים בעיר הבירה הן הבעיות הגדולות של מדינת ישראל בכללותה. למשל, מה היחס של הבירה הישראלית למאות אלפי הערבים - הלא ישראלים - שחיים בתחומה, במזרח ירושלים? כיצד מכילים את קיומם, האם יש סיכוי לחיים משותפים, וכיצד תוכל העיר להתקיים בטווח הארוך עם כאלו פערים חברתיים, כלכליים או פוליטיים?
בחודש מאי האחרון אישרה הממשלה הקצאה של 2 מיליארד שקל על פני חמש השנים הבאות, לטובת מה שהוגדר "צמצום פערים חברתיים כלכליים ופיתוח כלכלי במזרח ירושלים" - החלטת ממשלה מספר 3790. המילים "מזרח ירושלים" משמעותן השכונות הערביות של העיר. הרי בעיר שחוברה לה יחדיו כבר קמו ב-51 שנה האחרונות הרבה שכונות יהודיות בשטחים שהיו בעבר תחת שליטה ירדנית. "'מזרח ירושלים' היא הגדרה דמוגרפית ולא גיאוגרפית", אומר בן אברהמי, סגן היועץ לענייני ערבים בעיריית ירושלים.
בעבר כבר היו תוכניות שבמסגרתן הוקצו כספים למזרח העיר אבל התוכנית הממשלתית הנוכחית ייחודית בסדר הגודל שלה וגם בהכרה/הצהרה של המדינה שהיא זאת שאחראית לתושבי מזרח ירושלים. זאת גם הכרה בהזנחה שהייתה לאורך השנים ובכך שהיא לא יכולה להימשך. התוכנית הנוכחית גם ייחודית בכך שהיא מכוונת לשיפור איכות חיי היומיום של התושבים ולא רק לתשתיות הכבדות.
כ-820 אלף תושבים גרים בירושלים, מתוכם 360-330 אלף הם ערבים, שכמעט כולם גרים במזרח העיר. ירושלים היא לא רק העיר הכי גדולה בישראל, היא גם העיר הערבית הכי גדולה. ולא סתם הכי גדולה, העיר הערבית הזאת אפילו גדולה יותר מחיפה, העיר השלישית בישראל במספר תושביה. אם בשנת 1967 היוו ערביי העיר רק רבע מתושביה, היום הם מהווים כבר יותר משליש.
מדי שנה מפרסם מכון ירושלים למחקרי מדיניות תמונת מצב של העיר. עיון במסמך האחרון שחיברו החוקרות מיכל קורח ומאיה חושן ("על נתונייך ירושלים 2018. מצב קיים ומגמות שינוי") מגלה תמונת מצב מורכבת של בירת ישראל ובעיקר את מצבם הקשה של ערביי העיר. ירושלים כבר נחשבת לאחת הערים העניות בארץ, אבל גם במקום עם ממוצע נמוך, מצליחה האוכלוסייה במזרח ירושלים להיות ממוקמת נמוך עוד יותר. אחוז העניים היהודים בעיר עומד על 29%, בקרב ערבים זה מגיע ל-75%. השוואה מתבקשת בעיר היא לאוכלוסייה החרדית, שרושמת תחולת עוני של כ-50%.
החדשות הרעות ממשיכות לזרום - צפיפות הדיור בישראל עומדת על כ-0.8 נפשות לחדר. בירושלים זה הצפיפות עולה ל-1 נפש בחדר. במזרח העיר היא כבר מזנקת ל-1.8 נפשות לחדר. שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה עומד על 22% בלבד בקרב הערבים, לעומת 80% בקרב האוכלוסייה היהודית בעיר.
האוכלוסיה הערבית היא גם צעירה במיוחד - 37% מהם בני 0-14, קצת פחות מהחרדים, שם הנתון עומד על כ-40%. מערכת החינוך הירושלמית מלמדת כמעט 280 אלף תלמידים. כ-107 אלף מהם במערכת החינוך הערבית. התוכנית הממשלתית שמה דגש על מערכת החינוך במזרח העיר.
"קיימת אכזבה מהרשות הפלסטינית"
מזרח ירושלים וערביה הם יצור כלאיים מוזר בבירת ישראל. העיר חוברה לה יחדיו במלחמה אחת, בהחלטות ממשלה וכנסת ובאינספור נאומים. אבל נראה שהחיבור האמיתי בין מזרח העיר למערבה נעשה רק בתחילת המאה ה-21 באמצעות גדר ההפרדה, שניתקה את רוב השכונות הערביות מהשטחים שמוחזקים על ידי הרשות הפלסטינית. עד אז המרכז הכלכלי של ערביי ירושלים היה על הציר בית לחם-רמאללה, שכיום חסום בעבורם.
ערביי מזרח העיר אינם נושאים דרכונים ישראלים, אבל הם נחשבים לתושבים והם יכולים, למשל, להצביע ולהתמודד בבחירות המקומיות - פעילות שהם ממעטים להשתתף בה. בנוסף, עד היום לא נעשתה עבודת הסדרה של קרקעות בשכונות מזרח ירושלים והתוצאה היא גם בלגן נדל"ני ותשתיתי של המקום. על הרקע הזה נוצרה הזנחה ארוכת שנים של מזרח העיר. בשיחות עם אנשים שמעורבים ומכירים היטב את המצב עולה לא פעם המילה "כאוס".
תוכנית החומש הממשלתית עוסקת בשלושה תחומים עיקריים - חינוך, תעסוקה ושדרוג המרחב הציבורי, שגם קשורים אחד לשני. עידוד התעסוקה הוא הסעיף הפחות שנוי במחלוקת. מדובר על הקמת מרכזי השמה, עידוד תעסוקת נשים וקידום עסקים קטנים. השיפור בתחבורה, שכלול בתחום התשתיות, עשוי לסייע לתעסוקה. בחינוך, כמחצית מהכסף - כ-200 מיליון שקל - מיועדת ללימודי עברית ולעידוד מעבר לתוכנית לימודים שמובילה לבגרות ישראלית. כיום נבחנים רוב התלמידים בהתאם לתאוג'יה הפלסטינית. ידיעת השפה העברית היא אחד המנבאים הטובים ביותר להצלחה בהשתלבות בשוק העבודה והביקוש לשיעורים פרטיים בעברית הולך וגובר במזרח העיר.
שיפור התשתיות הוא הסעיף הכבד ביותר תקציבית. מדובר בכ-600 מיליון שקל שיוקצו לשיפור התחבורה הציבורית, אבל גם ישנן תוכניות לשיפור תשתיות הניקוז, הנגישות לשירותי בריאות, גנים, מבני ציבור אבל גם מוקש רציני - הסדרה של קרקעות.
אולי זה לא מקרי שהתוכנית מגיעה בתקופה שישראל מרגישה יותר בטוחה לגבי מעמדה של ירושלים. אי אפשר לנתק את המצב המדיני ואת את מעבר השגרירות האמריקאית לעיר, למשל. עניין נוסף שנראה לא כל כך מקרי הוא שאוכלוסיית מזרח ירושלים לא כל כך מודעת לתוכנית.
לדברי תהילה ביגמן ממכון ירושלים לחקר מדיניות, "ברור שיש כאן גם הצהרת ריבונות של ישראל, הצהרה שהיא דואגת לתושבים האלה. בסופו של דבר זה שטח שמדינת ישראל ועיריית ירושלים לא יכולות להפקיר אותו". לדבריה, טוב שיש תוכנית וטוב שהיא בסדר גודל כזה, "נקווה שתהיה חוכמה בתיווך של זה לתושבים. הרי בסופו של דבר כל אחד רוצה כבישים טובים, בתי ספר טובים לילדיו וכו'".
גם אברהמי מעיריית ירושלים מסכים שמדובר בתקופה חדשה: "אם היינו נפגשים לפני 20 שנים לא היה כל כך מה לדבר על תוכנית כזאת. גם הממסד הישראלי לא נתן את הדעת למציאות בשכונות הערביות בירושלים וגם תושבי השכונות עצמם לא ראו בישראל או עיריית ירושלים כתובת לבעיותיהם. הם ראו את עתידם תחת שלטון פלסטיני כלשהו".
בעיריית ירושלים מברכים על התוכנית ועל ההזדמנות שנקרתה בדרכם לטפל בהזנחה המתמשכת, אבל מודעים לבעיות שבדרך, לנוכח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "אנחנו לא מדברים על ציונים בשום ורסיה, גם לא בצורה של ההזדהות שרואים לעיתים בקרב חלקים ערביי ישראל עם המדינה", אומר ד"ר דוד קורן, יועץ ראש העיר ניר ברקת לענייני ערבים ומזרח העיר ומנהל צוות מזרח העיר. "אנחנו מדברים על פלסטינים שהתודעה הלאומית שלהם יותר קרובה לערביי יהודה ושומרון. היא לא רמאללה מצד אחד, אבל היא גם לא נצרת ולא טירה. בסקרים עולה שהדבר הכי חשוב לערביי מזרח העיר זה לא ביטוח לאומי או קופת חולים, אלא נגישות להר הבית. זה משהו מאוד פלסטיני".
עם זאת, הוא מוסיף: "אחרי 50 שנה של איחוד העיר, יש אכזבה מהרשות הפלסטינית. התושבים רואים שהמצב הזמני די קבוע והם כן רוצים למקסם תועלות אישיות. יש גם תרבות מאוד פרקטית באזור. הגדר שהוקמה בשנים 2007-2005 סחפה אותם פנימה לכלכלה של ירושלים. תהליך מואץ של מעורבות של ערביי מזרח ירושלים בחיים הכלכליים של מערב העיר. היום כבר כולם יודעים שבתי חולים, בתי מרקחת, התחבורה הציבורית ומאפיות תלויים בתושבי מזרח העיר".
לדבריו, "הפרקטיקה של החיים יצרה מציאות מסוימת. האם זה מביא למצב שיש פה תודעה כמעט 'פרו ישראלית' כמו בחלק מהכפרים הערבים? לא, אבל יש גם הבנה עמוקה שהסבירות שהעיר הזאת תחולק יורדת דרמטית, ובתוך המציאות הזאת אנשים רוצים לחיות כתושבים".
לדברי ירון תורן, מאגף מדיניות ותכנון אסטרטגי בעירייה: "בסקרים של השנים האחרונות אנחנו לא שואלים 'האם תהפוך להיות ציוני', אלא האם אתה רוצה להישאר משולב בכלכלה הישראלית, המגמה בסקרים מאוד חיובית. גם בהינתן הסדר פוליטי הם מגלים רצון להיות משולבים בכלכלה. אנחנו לא מסתכלים על זה רק כאיום, אלא כהזדמנות. אולי היא מגיעה בהפרש של דור לעומת ערביי ישראל, שזה הפער בין 1948 ל-1967. יש לנו חברה של כ-360 אלף איש בירושלים עם המון רחשי לב, שהם גם פוטנציאל ולא רק איום. המנהיגות המקצועית, בין אם עירייה או ממשלה, יכולה, רשאית וצריכה להתייחס לאוכלוסייה הזאת כהזדמנות, כמו שהעולים מרוסיה היו בשנות ה-90".
אין הנהגה למזרח ירושלים
לא כולם מלאי התלהבות מהתוכנית הממשלתית. למשל, הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים, שלכאורה הם המוטבים של התוכנית. 50 שנות כיבוש ישראלי השאירו אותם סקפטיים במידה לא קטנה.
חתאם חווייס, יועץ תקשורת ממזרח ירושלים, מסביר שישנם לא מעט קולות בצד הפלסטיני שקוראים לתוכנית הממשלה "ייהוד מזרח ירושלים", אבל יש גם אנשים שאומרים שאם הממשלה מוכנה לשים הרבה כסף על מזרח העיר, אז אולי צריך לקבל את זה. "אני יודע שאנשים עבדו קשה ובמשך זמן ארוך על התוכנית, אבל לא שמעתי, למשל, על גורם ממזרח ירושלים שהיה מעורב בהעלאת הצרכים של האוכלוסייה. בפרויקטים כאלה צריך להיות צד רשמי, אבל גם צד חברתי, כמו עמותה או נציגות של התושבים.
"מה שהתושבים צריכים זה שטחים. הדבר הראשון שצריך זה הקצאת השטחים לטובת האוכלוסייה - להתפתחות כלכלית, להתפתחות חברתית, לריבוי הטבעי. זה הדבר הכי חשוב. החינוך או התחבורה הציבורית הרבה פחות מעניינים בשלב זה, הנושאים האלה אולי יעניינו אחרי שנפתור את בעיית השטחים".
חווייס מסביר שבמזרח העיר יש הרבה שטחים ריקים והם מנוצלים על ידי ישראל בניגוד לטובת התושבים - למשל קרקעות בבעלות של הוואקף או פרטיות, שהופכות להיות "גנים לאומיים". למשל 750 דונם ליד א-טור או אלפי דונמים ליד ג'בל מוכבר.
לגבי סעיף רישום המקרקעין בתוכנית, חווייס מגלה חשדנות גדולה במיוחד. "כשאנחנו מדברים על רישום אנחנו בשטח לא מוגדר. לפי החוק הבינלאומי זהו בכלל שטח כבוש, למרות שהישראלים אומרים שזאת הבירה שלהם. תוכנית של רישום מעוררת חשש שהתוכנית אינה חיובית למזרח ירושלים. חלק לא קטן מבעלי הנכסים אינם גרים במזרח העיר בגלל המלחמה ב-67' ואז המדינה שמה יד על הנכסים ומעבירה אותם הלאה למתנחלים. תאר לך בית שחלק מהיורשים שלו נמצאים בירדן והם בעלי אזרחות ירדנית. האם הם יקבלו זכות להיות מוכרים בישראל, או שזה יהיה נכס של נפקד והמדינה תשים עליו את היד?"
עו"ד אושרת מימון מעמותת עיר עמים משתייכת גם היא למסתייגים מהתוכנית. "ישנן ארבע רמות התייחסות לתוכנית. ברמה הראשונית - אנחנו שמחים שיש תוכנית כזאת לצמצום הפערים אחרי סיפוח וכיבוש של 50 שנים. תמיד אמרנו שכל עוד יש שליטה ישראלית - חייבים להעביר תקציבים גדולים יותר למזרח ירושלים. ברמה השנייה יש את הפרק הנעלם של התכנון, שחייבים להתעכב עליו מאחר שהוא לב הבעיה של הפלסטינים במזרח ירושלים, ולא במקרה הוא נעדר מהתוכנית. ברמה השלישית ישנם היבטים אזרחיים-פוליטיים. למשל, ההתניה כי 45% מתקציב החינוך יופנה ללומדי בגרות ישראלית. המשמעות היא ש-45% מהתקציב יושקעו ב-8% מהתלמידים. כמובן שזה מכבש לחצים של זהות מול תקציב. ברור מה הפלסטינים יבחרו במקרה הזה, הם לא יוותרו על הזהות שלהם. בנוסף, נצטרך לבחון שהשקעות מגיעות גם לשכונות מזרח העיר שנמצאות מעבר לגדר. ברמה הרביעית אנחנו מברכים על קידום התעסוקה, על בנייה לפנאי ומבני ציבור".
מימון חוזרת לסוגיית רישום המקרקעין ומציינת כי זו בעיה דרמטית. בתקופה הירדנית כבר החלו ברישום, וכשישראל סיפחה את השטח זה נפסק. בנוסף, כל מהלך של ישראל לרישום מקרקעין נתפס כמהלך כוחני. ברגע שישראל רושמת - יש לזה תוצאות פוליטיות מיידיות. מצד שני צריך לזכור שבאמת יש כאוס נוראי ומתוכנן. לדבריה, הפלסטיני יגיד לעצמו 'שייתכן שאחרי שתרשמו את הנכס שלי - האפוטרופוס לנכסי נפקדים יהפוך לחלק מהבעלים על נכס שלי. או שהאפוטרופוס הכללי פתאום יגלה בעלים ישראלי מלפני 48'. "יש חשש מאוד גדול מהרישום, בטח כשהוא יוצא מבית מדרשו של השר לענייני ירושלים זאב אלקין ושרת המשפטים איילת שקד".
ביגמן מסבירה שמבחינת הסדרת הקרקעות יש מלכוד: "מצד אחד, התושבים רוצים שהממשלה או העירייה ידאגו להם. מצד שני, הם לא מכירים בהן. התושבים הם אלה שצריכים לקבל החלטה. הרי אין ממש הנהגה ל'מזרח ירושלים', אין גוף אחד או אפילו חמישה גופים שאפשר להגיע איתם להסכמות".
לדבריה, "הסדרת הקרקעות הוא צעד ראשון בפיתוח ובינוי. אי אפשר לעשות כלום בלי לדעת קודם למי שייכת הקרקע. אי אפשר לבוא ולהגיד 'אל תיגעו לי באדמה אבל תדאגו למבני ציבור'. או שהממשלה תפעיל יד קשה, או שאולי זה לא יקרה. המלכוד הזה משותף בכל התחומים".
חווייס מציע להסתכל על העתיד ולא על ההיסטוריה. "צריך להקים גוף שינהל מעקב אחר התוכנית הממשלתית. גוף חברתי ולא פוליטי ממזרח ירושלים. יש לי ניסיון בתחום החינוך - ארגון של הורים - שתוך הרחקת העניין הפוליטי הישראלי-פלסטיני הצלחנו לקדם נושאים כי פעלנו לפי תקנים, לפי חוזרי מנכ"ל - וזה היה מוצלח. ועדת מעקב עם אנשים בעלי ניסיון יכול לעזור. אי אפשר ללכת לישון ולתת לאנשים לעשות מה שהם רוצים מאחורי הקלעים - חייבים מעקב ושקיפות".
הרבה מלכודים יש בישראל. עוד 30 שנה המדינה תחגוג 100 שנה להקמתה, וירושלים כבר תהיה מאוחדת כמעט 80 שנה. ואולי היא לא תהיה מאוחדת, כפי שגם היום לא בטוח כלל שהיא מאוחדת. ישנה הסכמה כללית שההזנחה לא יכולה להימשך, שלא יכול להיות שבשנת 2018 ישנן שכונות עם תשתיות כאלה בישראל. עצם קיומה של התוכנית מבורך, גם אם יש ויכוח על פרטיה. הסכמה נוספת נוגעת לכך ש-2 מיליארד שקל הם כטיפה בים וכדי לטפל בהזנחה וכדי להגיע לשוויון צריך להשקיע הרבה הרבה יותר. בינתיים התוכנית הזאת נשארת בעיקר תוכנית של יהודים ותושבי מזרח העיר נחשפו אליה משמועות בלבד.