שוטרים / צילום: תמר מצפי
1. החלטה קשה קיבל ראש הממשלה, בנימין נתניהו. במיוחד לנוכח העובדה שהבחירות מתקרבות וגם אם לא יוקדמו - הן יתקיימו בעוד שנה. ההחלטה קשה עוד יותר לנוכח העובדה שהעניין נוגע ישירות ליחסי אהבה-שנאה, בעד-ונגד, של כמה מנדטים טובים בבחירות - כל אנשי המשטרה, השב"כ, המוסד והשב"ס על גמלאיהם ובני משפחותיהם. כמו כן מדובר על כל מי ש"צמודים" להם בשיטת השכר (המעוותת) שנהוגה בשירות הציבורי - אשר המתינו בשקט לתורם והתכוננו לדרוש גם הם תוספת כספית חודשית נאה, בשכר ובפנסיה, על כלום. גם הם רצו לדרוש תוספת בגין "היעדר ביטחון תעסוקתי" - גם כאשר יש להם ביטחון תעסוקתי, בין אם הם מועסקים ב"קביעות" מוגנת, כמו כל אנשי המשטרה, השב"ס, המוסד והשב"כ, ובין אם הם כבר יצאו לגימלאות והפנסיה משולמת להם חודש בחודשו.
2. החלטה אמיצה וראויה לציון קיבלו שרי ממשלת נתניהו, בעיקר שר האוצר משה כחלון והשר לביטחון פנים גלעד ארדן, כשהכריעו על עתירה לבג"ץ - נגד החלטת בין הדין לעבודה.
בית הדין פסק כי דרישת גמלאי המשטרה, השב"כ, המוסד והשב"ס לקבל תוספת בגין "היעדר ביטחון תעסוקתי" - כאשר יש להם ביטחון מלא בפנסיות שלהם - מוצדקת. זאת, מאחר שהיא עומדת בדין משום העיקרון הקדוש של שיטת ההצמדה בשכר.
כחלון עשה כאן צעד נועז ונדיר - לא נכנע ללחצים "חברתיים" של איגודים מקצועיים, שמיוצגים על-ידי עמיתו בהסתדרות, אבי ניסנקורן. הוא לא הפעיל "סחיטה" פוליטית על ראש הממשלה והקואליציה. כחלון עשה את החשבון הכספי הראוי לשר אוצר, שכן נכונות לתת את התוספת הייתה הורסת לו את התקציב עכשיו ומפרקת את תקציבי העתיד. גם ארדן, שתמך בדרישת השוטרים, הצביע עם הממשלה כי הבין את עומק הבעיה.
3. תקציר הסיפור: לפני שנים, באחד מאותם סבבי דיונים על התייעלות נדרשת בצה"ל, כשהמטה הכללי דיבר על קיצוצים קשים במספר אנשי הקבע, התקבלה החלטה להכיר כספית בעובדה שאנשי הצבא אינם מקבלים קביעות ולכן אינם מוגנים מפיטורים. זאת, להבדיל מחבריהם בשירות הממשלתי והציבורי. ההחלטה הייתה להוסיף עד 7.3% לשכר החודשי "בגין אי-ביטחון תעסוקתי".
מתישהו לאחר מכן, בסודיות ביטחונית שמאפיינת תוספות כספיות, החליט הצבא להעניק את התוספת הזו גם לגימלאים שלו. גימלאים שכבר נהנים מפנסיית גישור או פנסיה ואשר אף אחד מהם לא סובל וגם לא יסבול מאי-ביטחון תעסוקתי. לימים נימק צה"ל את ההרחבה הזו ב"חובת הצמדת השכר לגימלאים".
אחרי כמה שנים התגלה מעשה התוספת, ואז באו גימלאי המשטרה ואמרו: אנחנו הרי תמיד היינו ונשארנו צמודים לשכר הצבא - אז למה גמלאי צהל מקבלים, ואנחנו לא מקבלים. אחריהם באו גמלאי השב"ס, המוסד, השב"כ וגם אנשי משמר הכנסת ועוד מועסקים בארגונים ביטחוניים שונים וכל הצמודים והצמודות.
כי אם הגמלאים יקבלו - גם המועסקים יקבלו.
גימלאי השוטרים פנו לבית הדין לעבודה, שפסק כי הצמדה היא הצמדה היא הצמדה. זה היה השלב בו לממשלת ישראל הסתבר שזה יעלה לה במכה הראשונה 7 מיליארד שקל ועוד כ-700 מיליון שקל בשנה - סכום שיילך ויגדל ככל שיהיו יותר גימלאים, יותר שוטרים ויותר אנשי ביטחון אחרים.
4. החלטת הממשלה קובעת כי המדינה תערער לבג"ץ על החלטת בית הדין לעבודה. זה אומר ששופטי בית המשפט העליון יצטרכו להכריע מה זה אומר "הצמדה" במאה ובאלף הנוכחיים. יש לשים לב שהשופטים מבינים היטב בהצמדה, כי לשופטי העליון צמודים כל היועצים המשפטיים בשירות הציבורי, שופטי מחוזי ושלום, בתי דין לעבודה, הפרקליטים, הפקידות במשרדים והלאה והלאה.
האם בג"ץ יצליח לעשות סדר חדש ביחסי העבודה ולפרק את ההצמדה - מה שממשלות ישראל, כולל כל ממשלות נתניהו, לא העזו לעשות?
5. הבעיה העיקרית בעמדת המדינה היא בעובדה שגם אחרי החלטת הממשלה - נשארת קבוצה גדולה מאוד שמקבלת ותמשיך לקבל את "תוספת היעדר ביטחון תעסוקתי" - סתם. בלי שמגיע להם. אלה גימלאי צה"ל. להם יש ביטחון תעסוקתי. להם יהיה תמיד ביטחון תעסוקתי (לפחות כל זמן שהמדינה לא פשטה רגל, ואם תפשוט - בין כה וכה גם הם לא יקבלו). כל עוד גמלאי הצבא מקבלים את זה בזכות הצמדה - יהיה קשה לממשלה לעמוד מול בג"ץ ולומר: "גמלאי המשטרה, השב"כ, המוסד, והשב"ס מבקשים תוספת לא מוצדקת".
היא באמת לא מוצדקת להם - בדיוק כמו שהיא לא מוצדקת לגמלאי צה"ל. הטיעון שבטח יבוא: הצבא כבר נתן, אז אי-אפשר לבטל - כנראה לא יעבוד.