צילום: שאטרסטוק
"קיבלתי פרס על מה שאני או על מי שאני?". "התמודדתי כשווה בין שווים או כמי שצריך עזרה מאחרים"?
רק לפני כמה ימים סערה התקשורת - "פרס התעשייה ניתן לעשרה גברים"; "אף אישה לא זכתה בפרס"; עשרה גברים נבחרו, ואף לא אישה אחת". "10:0" - כך זעקו כותרות רבות בתקשורת הכתובה ובאוויר. כותרות שזעקו את קיפוח הנשים לכאורה, אבל בפועל מגדרות ומתייגות אותן כחלשות, כזקוקות לעזרה, להכרה מיוחדת.
נשים הוכיחו מזמן כי מקומן בחברה, בכלכלה, בעשייה, בחדשנות, בהנהגה ובצבא - ראוי. לא כי הן נשים, אלא כי הן מוכשרות וראויות. כי הן בני אדם. בחברה המערבית ברור כבר מזמן כי אין העדפה למגדר. נכון, יש כיסים של תפיסות עולם מיושנות שמקשות על נשים להתקדם; יש היסטוריה של קיפוח מגדרי שמנע מהן להתברג בעמדות מפתח ויצר פיגור זמנים מסוים לעומת המין הגברי. אך פער זה הולך ונסגר.
במגזר העסקי (בבנקאות למשל), בניהול הציבורי, באוניברסיטאות, ברפואה, בכנסת, ובעוד תחומים רבים, יש נוכחות נשית מכובדת ואפילו דומיננטית בעמדות בכירות. נשים התמודדו על ראשות הממשלה, התמודדות שקולה ומכובדת, ואחת מהן אף זכתה ברוב הקולות, אך נסיבות פוליטיות מנעו ממנה לכהן כראשת=הממשלה.
נכון, היסטורית יש תחומים שהיו בדומיננטיות גברית. התעשייה היא אחת מהם. אך בדומה לתחומים אחרים גם בתעשייה יש שינוי. נשים רבות תופסות תפקידי מפתח בתעשייה, אף שעדיין מבחינה מספרית ישנם יותר גברים וייקח זמן לתקן את עיוותי העבר.
לכן אין זה מפתיע שהמועמדים לקבלת פרס התעשייה ופרס מפעל חיים - אנשים עם שנות ניסיון רבות בתעשייה - יהיו ברובם גברים. לוקח זמן לתקן עיוותים היסטוריים; וברור לנו שחדירה מהירה של נשים לתעשייה תוביל בעוד עשור או שניים לתעשייניות כישרוניות עם ותק שיהיו ראויות לפרסים.
מצער לראות, שעובדה היסטורית זאת, שאיננה מושפעת מקיפוח מגדרי עכשווי, הפכה לכלי מלחמה בקיפוח שאיננו רלבנטי לנושא שעל גביו הוא מנוהל. יש מקום לקדם ולעזור לנשים להתברג בתפקידים בכירים, ככל שהן ראויות להם, בכל התחומים שבהם הן סבלו מקיפוח היסטורי. כך מתקנים עיוותים. יש להמשיך לעודד נשים במקומות נדרשים לצאת לעבוד, לרכוש השכלה, לפתח קריירה, ולהתקדם בסולם הדרגות. טוב עשתה, למשל, הרשות לקידום מעמד האישה, שיצאה בקמפיין לעודד נשים להתמודד לראשות הערים. זאת דרך נכונה.
נכון עשתה התאחדות התעשיינים שפנתה לנשים להתמודד על פרס התעשייה. יש להמשיך ולפעול ולעודד נשים להתמודד. מנגד, אין מקום לתת פרס לאישה רק כי בשל היותה אישה, אבל איננה בצמרת דירוג המועמדים לקבלת הפרס, כך לפי החלטת ועדת הפרס. הדרישה לתיקון החלטת ועדת הפרס בהתאחדות התעשיינים, כפי שעלתה גם בעיתון "גלובס", זה ולתת פרס לאישה, כי היא אישה, איננו מוקיר את האישה אלא מנציח את תפיסת חוסר השוויון של נשים בעיני עצמן. תפיסת חוסר שוויון שעלינו להדיר מעולמנו, ולא לקבע.
אישה צריכה לקבל פרסים שהיא ראויה להם כשווה בין שווים, ולא כעזרה או כסמל להיותה אישה בתעשייה. דרישת פעולה אחרת תמנע את השרשת העובדה שאישה שווה בחברה לגבר, אלא תעביר מסר הפוך. ביום שבו נבין בכל מקום, עמדה, פרס או תואר, שגבר ואישה אנשים שווים הם, נדע שהושג השוויון המלא. זה היום שבו בצמרת יהיו אנשים. אנשים ראויים, מוכשרים. ומרב הסיכויים שיהיה ביניהם רוב לנשים.
ולסיום, הנה גילוי נאות - הכותב נשוי לאישה, ואב לשלוש בנות - מעסיק בחברה התעשייתית, שהוא אחד מבעליה, 40% נשים בכל רובדי התפקידים, ללא הפליה בשכר ובתנאים. 50% מחברי הנהלת החברה הן נשים. כאדם וכאזרח, אני פועל, אפעל ומייחל ליום שבו נגיע לשוויון מלא, כי כולנו שווים.
■ הכותב הוא חבר נשיאות התאחדות התעשיינים ומבעלי חברת "אוניפארם".